היקום האונומטופאי

הייתי בפריז וגם ברומא, אילפתי אריות ונמרים, גרתי בתוך עצמי וגו'. מרחבים ריבוא גמעתי, ועדיין יש מרחב גדול אחד בו לא ביקרתי מעולם, וכל אימת שמתגנבת שמועה לאוזני או גלויה לפתחי אני נמלא קנאה מאכלת, מרירה. זהו השטח הלא נודע המשתרע בין המחשבה והמילה. אני מוכרח לסייג מראש שאנשים יותר חכמים ו-ודאי יותר משכילים ממני כבר כתבו על הנושא ×”×–×” מזווית מדעית/פילוסופית הרבה יותר רצינית, אבל הפוסט ×”×–×” לא מדבר בפילוסופית. הוא לא יכול. חסרה לו חוליה. כאמור, אף פעם לא ביקרתי במרחב שבין המחשבה והמילה. כשהייתי צעיר יותר, צעיר ממש, ושרידים של הוויה טרום-מילולית עדיין קרקשו לי בתת המודע, הייתי מנסח את השאלה בערך ×›×›×”: איך תינוק חושב? התמיהה היתה בדבר הצורה שמחשבה מתגלגלת אליה בדעתו של תינוק שעדיין לא רכש שפה. רק שנים אחר כך הבנתי שבעיני הרבה אנשים הסוגיה בכלל לא רלוונטית – התודעה שלהם ממשיכה להתקיים במרחבים לא מילוליים. המילים הן גלגול מאוחר, מטמורפוזה שהמחשבה נאלצת לעבור בדרך לתקשורת עם העולם החיצון. אשר לתודעה – – – ובכן, יש לה את דרכיה המרומזות לתקשר עם עצמה.

אבל אני פשוט לא מכיר את הדרכים האלה. חיפשתי וחיפשתי ולבסוף נכנעתי והבנתי שגבולות ההכרה שלי תוחמים כך את העולם, שתודעה וטקסט אחד הם. את ההפרדה העמוקה בין האידיאה של רעיון ובין הנוסח אני לא מסוגל לעשות – מבחינתי ×–×” לא יותר מאשר הפער בין נוסח כושל לבין נוסח אחר, "אידיאי". יתר על כן, ×–×” כבר כמה שנים, מאז הבנתי שמשהו כנראה חסר לי שם, שאני מבחין בתופעה משונה במיוחד: תובנות באות לי דרך קבע בצורת שיחות-מדומיינות, בהן אני כבר מתאר את התובנה. ×–×” יכול להיות עם חברים, בראיון לעיתון או אפילו בלי נמען ספציפי. פשוט, במקום להבין משהו וללכת לתאר אותו, אני מתאר משהו בדמיוני ודרך כך מבין אותו.

גם הפוסט הזה, אגב, נולד כפוסט. בתוך הראש שלי. הוא היה מוכרח להיכתב בדמיוני כדי להנביט את המחשבה שהוא מבטא.

ואני מתעצבן כשאני שומע אנשים מדברים על תחושות שאי אפשר לבטא במילים. אם ×–×” לא אולקוס – שגם בשבילו יש מילה – אני כנראה לא מכיר את ×–×”. אני מתעצבן כשאנשים מגיבים לדבריי ב"×–×” כל כך אנליטי", או משהו; בהתחלה אני מתעצבן ×›×™ אני חושב שהם מעמידים פנים, ואחר כך מתעצבן יותר, ×›×™ אני מבין שהם כנראה מכירים משהו שאני לא.

אני כותב את השורות האלה ומבין תוך כדי שזה לא מדויק, שזאת הגזמה. קורה, אפילו קורה הרבה, שאני מרגיש משהו ולא יודע מה ×–×”. אבל כשאני לא יודע, אני אשכרה לא יודע. לא "מתקשה להסביר", לא "לא מוצא מילים", פשוט לא יודע. לכן כנראה שווה לחדד ולומר שהאחדות מתקיימת לא בין המחשבה/תחושה/הרגשה והמילה, ×›×™ אם בין הידיעה והמילה. וכאן, בעצם, אני יכול גם לתחום, בגבולות ברורים, את המרחב ×”×–×” שעיני טרם שזפו: שם, בין ההרגשה והמילה, עוד קילומטר אחד שאנשים צריכים לגמוע, כשכבר יש להם הבנה פנימית מלאה של מצב מנטלי אבל עדיין אין להם טקסט בשבילו. במילים אחרות, יש שם, במקום ההוא, זן אחר של הכרה. זן שלא נתקלתי בו; המחשבות שלי פשוט לא הולכות בדרך הזאת. הן תמיד קופצות דרך איזו פרצה בגדר מ"סימן שאלה" היישר אל "תיאור ורבלי". המדבר שבאמצע הוא מיסטיות גמורה מבחינתי. אני לא מסוגל לדמיין אותו כמו שהגיבורים של "שקיעה" לא מסוגלים לדמיין את היקום – ×–×” פשוט מעבר לגבולות המוחלטים של התפיסה שלי. אז אם מישהו מכם נוסע לשם בקרוב, אני אשמח מאוד לטרמפ. ואם הרכב מלא, אני מוכן להסתתר בתא המטען.

8 thoughts on “היקום האונומטופאי”

  1. פוסט נהדר.
    נדמה לי שאני בין האנשים שאתה מקנא בהם, אבל לא הייתי אומרת שיש מצב שבו אני ב"הבנה פנימית מלאה של מצב מנטלי" אבל עדיין בלי טקסט בשבילו. ויטגנשטיין היה אלוף בתיאור המצבים האלה, של מחשבה או מילה שעומדים על סף התודעה, על קצה הלשון וכן הלאה.
    המטפורה שלי לעניין הזה איננה של שני מרחבים (תחושתי לעומת מילולי) אלא יותר של מצבי צבירה. לפי התיאור שלך התחושה הקדם מילולית היא כמו נוזל או גז שמקבל צורה רק כשיוצקים אותו לתבניות מילוליות. בתחושה שלי יש תהליך של התגבשות, שבו הגז או הנוזל התחושתי הולך ונוצק למילים שמגדירות אותו. השלב הכי כיפי, אגב, הוא שלב הג'ל. והכי הכי כיף כשמצליחים למצוא מילים שמשמרות את הג'ליות הזאת.

  2. יופי של פוסט, בנושא שאני לא יודעת לתאר אלא כמטריד או טורד, ואלה מילים לא טובות משום שהן שליליות, ובעיניי, למרות הכל, מדובר בתחושה חיובית.
    אני חושבת שזה לא שבמצב "ההוא" יש "הבנה מלאה של מצב פנימי מנטלי", משום ש"הבנה מלאה" וגו' היא כבר ממילא לא במצב "ההוא".
    מה שיש שם היא איזו עודפות. אני יכולה להרגיש אותה תמיד, אני חושבת שהיא ישנה שם אחרי המילים, מעבר למילים, תמיד. העודפות הזו מנביטה כל מיני מילים, אבל תמיד נשאר שם דבר שלא נאמר, חריגה.
    למשל: הגוף. תגיד – מה אנחנו יודעים על הגוף שהוא לא במילים, ואני אגיד את המשפט המעולה שאמרו לי פעם: בוא אני אתן לך בעיטה בתחת ואז תגיד לי שאין גוף. יש עם ×–×” איזו בעיה כמובן, ×›×™ גם איה איה כואב לי אנחנו יודעים לומר כבר במילים, ואלוהים יודע מה היינו עושים או "חשים" (מה שזה לא ×™×”×™×”) אלמלא ידענו. אבל יש שם עודף. העודף הוא שם גם אם אין לנו דרך לנסח אותו.
    אני לא חושבת שיש ניסוח נכון וכל השאר הם ניסוחים כושלים. אלא כך: יש דבר, מרחב אמיתי, שמתקיים בין ניסוחים כושלים-בהכרח, לבין הדבר שאותו הם מנסים להגיד. אני חושבת שהכשל הוא אימננטי לניסיון לומר, והוא מצטרף לכל מה שיש לומר, כדי ליצור את הדבר במלואו.
    יכול להיות שאני טועה בזה, כן? אני לא אתפלא אם מתישהו יתברר שזו שטות. במובן מסוים אני מאמינה במרחב הזה, של "הדברים", כמו שאנשים אחרים מאמינים באלוהים. אני *יודעת* שהם שם.

    וז'ניה: עכשיו אני עומדת בתור לנישואים.

  3. ציטוט מתוך המייל:
    זה יופי של פוסט, אבל אני מדבר גם מתוך היעדר השכלה בנושא.
    מצד שני, אני לא לגמרי מסכים עם הטיעון (כך לקרוא לו?). היכולת שלנו ליצור מלים חדשות, אותה יכולת שיצרה מלים ישנות, אומרת שיש לנו תחושה טובה שאינה נוגעת למלים. ואם תחושות מהסוג הזה, שמעבר למלים, חומקות ממך, אולי זה אומר משהו על האופן שבו אנחנו תופסים מלים. כלומר, אנחנו לא יודעים באמצעות מלים, רק מסווים אי-ידיעה.

  4. תמר – הוסמקתי. אגב, אוף טופיק, "עור שחור, מסכות לבנות" הוא אחד מספרי הנון-פיקשן הבודדים שהצלחתי לקרוא מהתחלה ועד הסוף, ורק לאחרונה גיליתי שאת אחראית לתרגום המעולה.

    עפר, פתאום עלה בדעתי. יש להניח שכבר קראת, אבל אם במקרה לא, קרא ללא דיחוי:
    http://benyehuda.org/bialik/article02.html

  5. אני ואתה נשנה את העולם!
    שלום לאחי התאום. הפוסט הזה שולט! איזה דיכאון מחוץ למגרש המשחקים הא?
    אני מדבר כמובן בתור שחקן ספסל שקם בבוקר רק כדי לסמן בגיר על קיר החדר שלי עוד יום של חוסר מעש מוסווה בפעילות מוטורית.
    אתה מדבר על "איפה שמתחילות המילים, נגמרת הכוונה" (פילוסופיית הג'יבריש).
    הנה לך תרגיל שעשוי לקרב אותך אל מחוז חפצך.
    1. נסה לחשוב שאנשים מדברים ג'יבריש. כלומר, תתעלם ממשמעות המילים בכך שתחליט לשמוע אותן כאוסף צלילים ללא פשר. (ניסית פעם להגיד הרבה פעמים "בטריה"?).
    יתרונות?
    זה עוזר *להקשיב* לאמירה של אנשים מעבר לחוקי השפה וההגיון.
    פתאום תראה שאתה שומע מילים אחרות שנוצרות "בטעות" בין המילים שהיית שומע בדרך כלל.
    לאט לאט נסה לראות שגם אתה מדבר ג'יבריש! זה הכי כיף, והכי מפחיד! כי אתה תגיד דברים בלי עריכה' סינון או ניסוח כלשהו. אבל איזה טעם יש לחיים בצנזורה?
    טעם של פתיתים בלי מלח.

  6. "איפה אוכל למצוא אדם ששכח את המילים כדי להחליף איתו מילה."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *