שום פרשים לא יבואו

אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את "עזרה בדרך".

לא, לא, לא, שקר. אני לא באמת זוכר את הפעם הראשונה. אני זוכר פעם אחרת. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הכנסתי את הדיסק למערכת של המכונית. אני זוכר את "עזרה בדרך" מגיע אחרי ארבעה שירים שאז עוד לא הכרתי בעל-פה. וזאת היתה תקופה לא קלה, גם באוניברסיטה, גם בעבודה, בדרך לגן נעם רותם מנה את רשימת ה"כל מי ש-" שלו, ואני התחלתי לבכות. ממש לבכות, דמעות והכל.

אחר כך שמעתי אותו פעם ועוד פעם ועוד. אלה היו הימים שבהם כולם כתבו על פייסבוק, גם אני, ואז כתבתי פוסט שכותרתו "כל מי שפתח חשבון בפייסבוק" ותוכנו ×”×™×” הקליפ של עזרה בדרך מיוטיוב. בחשש קל שמא לא אובן כראוי הוספתי הסתייגות קלה בתחתית, "וגם מי שלא, בעצם". חשבתי אז להפוך את ×–×” למסורת, פעם בשבוע לבחור את הנושא ×”×–×” שכולם מדברים בו ולפרסם פוסט דומה: "כל מי שקנה אייפון", "כל מי שהתקין לינוקס", "כל מי שהצביע ללבני", ותמיד – "עזרה בדרך". לא עשיתי את ×–×”. אבל עכשיו, כשפרויקט "איך הרסה הספרות את ×—×™×™" התחיל לגעת בעצבים חשופים הרגשתי צורך, אז פרסמתי את הפוסט הקודם.

"עזרה בדרך", התקליט, לא השיר, נולד בדיוק ברגע שבו נבחנת עד תום היכולת של הספרות להציל או להרוס, או להגיד משהו על החיים שלנו. הוא נולד ברגע שבו "סרטן פגע גם באשתי, עשה אותי קטן" (אשתו של רותם, לא שלי). הרגע שבו אנחנו זקוקים לגאולה של הספרות יותר מכל אולי, אבל גם הרגע שבו הגאולה הזו הופכת לבלתי אפשרית, אולי מגוחכת. אז חזרתי ל"עזרה בדרך" ומצאתי שהוא עוסק במתח הזה שבין הספרות לחיים הרבה יותר משזכרתי או חשבתי.

שומע שיר אמיתי על קסם ועל אובדן

התקליט נפתח עם "עולה ויורד" שהוא שיר בית-חולים, זורק אותנו מייד לתוך הסיוט של חוסר וודאות, מסדרונות נטושים, סיגריות אסורות של חרדה קיומית, מרתפים בלי קליטה, חוסר שינה. ובתוך כל ×–×” רותם מוצא לנכון לחלוק איתנו מידע על השיר שמתנגן באוזניות שלו – "שיר אמיתי על קסם ועל אובדן". שני שירים אחר כך רותם יבצע גירסא עברית ל"חרב דמוקלס" של לו ריד מתוך "קסם ואובדן", אבל עכשיו הוא אומר לנו משהו אחר. הוא מספר לנו שאת הנחמה שלו הוא מנסה למצוא אצל ריד, שהשיר שלו הוא אמיתי, בשביל רותם השיר של ריד הוא אמיתי יותר מהשירים האישיים שלו שימלאו את המשך התקליט. ×›×™ בשבילו השירים הבאים הם שלו, הם לא ספרות, הם החיים, ואת הנחמה, כרגע, כשהכל מאיים ומחריד הוא חייב לחפש בספרות, וספרות היא תמיד של מישהו אחר.

זה רק בשורות רעות

אחר כך בא בשורות רעות עם דוקטור מירקין ש"לא הרגיש כמו אלוהים והוא גם לא רצה", כי הוא בסך הכל רופא שבא לעשות את העבודה שלו, הוא לא הסופר שכותב את הסרטן לאשתו של רותם כמהלך עלילתי אכזרי ומבריק, רק שאין מה לעשות כי "יש פה אישה צעירה והיום אתה יודע\מוכרחים כבר לספר היא מחכה" והוא נאלץ למלא את התפקיד. אז הוא מספר לה, אין לו ברירה, ואז

החדר מתמלא בעצב

צריך אופי מברזל בשביל לראות

היא מחזיקה לו את היד

לוחשת קח אותי הביתה

נעבור את זה מהר בלי בעיות

זה רק בשורות רעות

אבל ×–×” לא. אלה לא הבשורות – ×–×” רע אמיתי, גדול, מאיים, כאן ועכשיו. רק שאפשר להעמיד פנים, בעצם חייבים. ×”× ×” אנחנו בבדיחה כזו, מטופשת "יש בשורות טובות ובשורות רעות – ממה להתחיל?" וזה כבר לא גידול שמתפשט בגוף וצריך להילחם בו, אלה "רק בשורות רעות".

 

שום פרשים לא יבואו

 

קצת לפני האמצע הוא מגיע, שיר הנושא. הוא נולד בנסיבות אחרות, אבל הוא מתאים כאן כל כך שאפשר לא לשים לב. רותם מתחיל מ"כל מי שאיבד קורת ×’×’, כל מי שברח מהבית" ולאט לאט מונה עוד ועוד אנשים שזקוקים לעזרה. בסוף הבית השני אחרי "כל מי שויתר על כליה בשביל להציל את היתר" מגיעה החריקה הראשונה – "כל מי שעכשיו בצבא, כל מי שעכשיו בבית-ספר", ופתאום ברור שלא צריך "לחיות כמו עבד" בשביל להזדקק לעזרה הזו. משם ×–×” ממשיך ל"כל מי שעישן קופסא, כל מי שאני מכיר" ונחתם ב"כל מי שזורק את החיים שהוא קיבל במתנה כל ערב". וקשה להאמין שיש מי שלא ימצא את עצמו באחת הקבוצות האלה שרותם מונה, לא כשהאח הגדול משודרת עשרים וארבע שעות בערוץ ייעודי.

אחרי כל ארבע שורות מגיעה ההבטחה הגדולה "עזרה בדרך! עזרה בדרך שלך" ושוטפת אותנו בנחמה. הביטוי הזה, שחוזר על עצמו מעלה בדמיון, שלי לפחות, תמונה של שיירת עגלות בדרכה מערבה, של מטר חצים אינדיאניים מוטח בה ושל חיל הפרשים מגיח מעבר לגבעה ברגע הנכון, "עזרה בדרך", צפירת הרגעה. אבל אז השיר נגמר, מפנה מקום ל"אין לזה סוף", ככל הנראה השיר המדכא ביותר של התקליט עם "אחותך הקטנה סיפרה איך נלחם\לא איבד אמונה ואז הוא לא נשם". רגע, אני רוצה לצעוק, מה עם העזרה הזו שבדרך, איפה היא? רימו אותי. אבל אני יודע שאין עזרה בדרך, אני יודע ששום פרשים לא יבואו, ואני יודע שהשיר הזה הקצר, שכרגע נגמר, הוא כל העזרה שאי-פעם תגיע, ואני יודע שזו גם כל העזרה שצריך.

 

לא יודע מה עוד

 

הוא נגמר ב"שיר מהקומה התשיעית" שבו רותם אוסף את השברים של עצמו, משרטט, בקווים צנועים את מה שאפשר לכנות A design for life

לעשות מוזיקה, להתפרנס בכבוד

ליישר את הגב עכשיו, לא יודע מה עוד

תמיד יש מוזיקה ויש אור ויש חום

ויש לב שצריך אותך ויש פחד וצחוק

כי יש ספרות (מוזיקה) ויש חיים (להתפרנס בכבוד) והם מתקיימים ביחד ולא יודע מה עוד.

 

הרסה או הצילה

 

ברור שהצילה, בחייכם, אחרת לא היינו מקשקשים כל כך הרבה על איך הרסה.

8 thoughts on “שום פרשים לא יבואו”

  1. (כשפרסמת את הסרטון חשבתי לציין זאת, אבל החלטתי שזה מיותר. אך עתה אתה תוהה במפורש בנידון, ולכן אני מרשה לעצמי; אני לא נמצא באף אחת מהקבוצות האלה שרותם מונה.)

  2. שלא לומר: אשריך.
    ובכל זאת, הרשה לי לתהות, אפילו לא "כל מי שלא רואה לזה סוף", "כל מי שפעם עוד ניסה", "כל מי שנקרע מבפנים ובל זאת בוגד בכל ערך", אולי "כל מי שהוא שמאל רדיקל, כל מי שימין קיצוני". וגם אם כל אלה לא אז מה לגבי "כל מי שעכשיו בבית-ספר", גם אם אתה כבר לא, בטח תסכים שאתה צריך עזרה עכשיו לא פחות משהיית צריך אז.
    ואם כל אלה לא, אז כאמור, אשריך.
    בעצם, עזוב את כל הרשימה. אם אתה לא מרגיש שאתה צריך איזו "עזרה בדרך" – אשריך.

  3. טוב, אתה עשית פה קטע לא הוגן. קודם נתת את השיר ואחר כך לא נשאר לך אלא לשרטט "מש"ל" גדול לאורכו ולרוחבו של המסך!

    טוב, אני אוכלת את הכובע. אתה צודק. (זה עדיין לא פותר את הוויכוח, איתמר!! אבל זה בגלל שכולם פה מתייצבים על עמדת הקורא ולא הכותב, כאילו ש*אתם* מבקרים רק בצד אחד של המשוואה הזאת)

  4. שחר, זה לא היה יותר מפרט טריוויה.

  5. שמת לב שהקליפ של "עולה ויורד" מצולם כאילו הוא מתרחש בבית מלון? אני לא מצליח להבין את ×–×”…

    http://il.youtube.com/watch?v=7vYy9VKMs4Q

  6. הקליפ מצולם בבית מלון כי בית מלון הוא כמו בית חולים
    כי השיר מבחינתי מדבר הרבה הרבה יותר על מצב נפשי שכולם מכירים יותר מאשר על חוויה שקשורה לבית חולים תחושה שהמיקום הפיזי שלה בעניי משתקף בבית מלון נטוש בלי אורחים פקידי קבלה או חדרניות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *