שיטוטיי בפליקר הביאו אותי ליוזר שנקרא בפשטות דומם פעיל. מדובר באוסף של תמונות של אקטיביסטים מפעולות שונות: הפגנות בבילעין נגד הגדר, הפגנות נגד תקציב המדינה, הפגנות נגד אוכלי בשר חיות, הפגנות נגד המלחמה בלבנון וכו' וכו'. הידד, חשבתי לעצמי. תמונה הלא שווה אלף מילים ואלף תמונות של אקטיביסטים שקולות לטריליון מילים של אנשים שמדברים על עוולות. כאן אוכל סוף סוף לראות את מה שמסתירים מפניי כל השנים. לא עוד תמונות ערוכות בידי עורך "מבט לחדשות". הבו לי את החיים האמיתיים, החיים מבעד לעדשת מצלמתו של הלוחם בממסד.

אבל דבר משונה קרה. התמונות נראו בדיוק אותו דבר. אפקט "אה, הנה דנה והנה ההוא, מסלון מזל" אמנם פעל, אבל לזה הייתי מוכנה. התמונות עצמן, לעומת זאת, נראו בדיוק כמו כל התמונות שנראות בכל העיתונים. גם התבוננות פרטנית יותר בתמונות גילתה את אותו מאבק ידוע: אקטיביסטים נלחמים בחיילי מג"ב וחיילי מג"ב נלחמים בכולם.

חשבתי לעצמי מדוע כך קורה. את האפשרות הראשונה שהעליתי בדעתי, לפיה אני פשוט מכירה טוב מדי את הסיפור, פסלתי מיד. הלא הייתי אולי בהפגנה וחצי מבין שלל אירועי המחאה המתועדים שם. ואז העליתי אפשרות אחרת, סבירה יותר: הכותרת משתלטת על הטקסט. ואני אסביר: הדבר היחיד שבאמת נקלט בראש מכל התמונות האלו, של הממסד ושל האקטיביסטים כאחד, היא האלימות. "אני רואה מאבק", מציין לעצמו המוח, ואז עושה עם ×–×” מה שעושה. פרטי הטקסט עצמו – האם הגיבור הוא החייל או האקטיביסט, האם האקטיביסט יפה יותר מהאקטיביסטית או ההיפך, האם הערבי מצולם מן הזווית המנמיכה או המאדירה – מטשטשים בפני העובדה הקשה שאתה צופה באלימות. וזו בעיה של היוזר activestills ושל היוזרים הצופים בו כאחד.

לו אני הייתי האחראית על היוזר – ואני לא, ומסיבה טובה – הייתי משתדלת להשאיר את "חיילי צה"ל ירו לעבר המפגינים כדורי מתכת מצופי גומי, למרות שהייתה זו הפגנה שקטה ולא אלימה" לחדשות, וכאן נצמדת לסיפורים המעניינים יותר, לאותו נרטיב שהופך יוזרים בפליקר ללהיט – הרגעים הקטנים הניתנים להזדהות.