ולכן הלכתי מההפגנה בשבת

ספרול: הקנדון הוא נצחי

צינגרבאי: פעם אמרו את זה גם על הכפתור. והמציאו את הריצ'רץ'. אבל נניח. הקונדון נצחי, והאדם? היום אני בן ארבעים וחמש. הקנדונים למאה שנה, מי חי עד גיל מאה ארבעים וחמש?

-סוחרי גומי/ חנוך לווין

פתאום קם בבוקר אדם, ומבין שהוא עורף. העורף בארץ, מסתבר, קיים עבור החזית, ולא להפך. העורף לא צריך להישבר, להתפורר, להתלונן. העורף לא צריך לשאול את החזית שאלות קשות כשהיא חוזרת הביתה, נוהמת, בסוף עוד יום של לחימה בבוץ של עזה. הוא צריך לעשות לה מסאז' ומקלחת חמה. אולי גם איזה נס עם שתי סוכר וחלב.

פתאום קם אדם בבוקר, ומגלה שהוא רדיקאלי. כתבה יפה קרן בשבוע שעבר: טווח הדברים שניתן לומר, ולהישאר רלוונטית, כלומר בתוך השיח הציבורי, כלומר נשמעת- הולך ומצטמצם לכדי נקודה עילגת וזעירה. ("מלחמה זה לא משהו. אני בעד שלום"). אז את הולכת והופכת ללא-רלוונטית, כלומר לחיצונית, לסהרורית, לרדיקאלית. ואת נעשית כזו, בעל כורחך, בשל השינוי שחל בשבועות האחרונים (ובאופן הדרגתי יותר, גם בשנים האחרונות) בעצם ההגדרות של "שמאל" ו"שמאל רדיקאלי". למה (רמז- זה לא במקרה) מטפח השיח הציבורי בישראל ראדיקליזציה מואצת של השמאל? באיזה אופן "השמאל" עצמו שותף למהלך הזה?

פתאום קם אדם בבוקר, ומבין שהוא כבר לא ממש-ראדיקלי. יותר ויותר אנשים אוהבים פחות ופחות את מה שצה"ל עושה בעזה. כל זה היה צפוי להחריד. כרגיל: מצטברים קצת יותר מידי הרוגים בצד הישראלי, וקצת יותר מידי תמונות מזעזעות של הרוגים בצד הפלסטיני. מגיעים כמה גינויים חריפים מאירופה. מסתמנת תנועה ב"דעתַקהל". מישהו אומר שצריך לצאת. מישהו כותב שצריך לצאת בכותרת ב"הארץ".

ההפגנה בשבת האחרונה, בעיקר בהשוואה להפגנה בשבת שלפניה, היא שיעור מעניין בראדיקליזציה של השמאל, ובעיקר, באופן בו מנסה השמאל "השפוי" להתנתק ממי שהוא מסמן כילד המופרע, ההורמונאלי, הקצת-זקוק-לריטלין שלו. ההפגנה בשבת, כפי שהצהיר אופנהיימר מעל במת הנואמים (שמעתי ולא ראיתי, הפגנות זה קטע מוזר מגובה מטר וחצי), שייכת ל"אנשים שאכפת להם מחיילי צה"ל", קרי "ציונים אמיתיים", ש"לא רוצים לראות את חיילי צה"ל מתבוססים בדמם" (ככה במקור-מקור, נשבעת באמא שלי). המשך המהלך הזה הביא, איך לא, לעדות המיוסרת של תושבת "עוטף עזה" (מה זה עוטף, מכרבל. עושה כפיות). בעורף כמו בעורף. בשלב הזה כבר הלכנו משם.

באיזה אופן פעילות מחאה של אזרחית במדינה דמוקרטית, כנגד החלטות הממשלה במדינה הזו, חייבת להיות מגובה תמיד, במובהק, בהצהרה על "ציונות"? באיזה אופן הקטגוריה הזו, כחלק בלתי נפרד מכל שיח פוליטי בישראל, משנה את עצם רעיון המחאה?

ממש כמו הספינקס, מתברר, ששומרת על המפתן ב"סיפור שאינו נגמר", מסוגלת ה"שמלאנית השפויה" להבחין במבט אחד בין מי "שראוי שיכנס" ובין מי ש"אינו ראוי": האם אתה ציוני?

מעניין אותי לשאול מה הלגיטימיות של השאלה הזו, ומדוע היא נותרת הכרחית. "ציונות" הפכה הרי לתווית הפלא שתמיד מעל להגדרות הקונקרטיות. לא בדיוק "פטריוטיות". לא בדיוק "לאומנות ישראלית-יהודית". לא ממש "ישראליות", או "אזרחות מסורה" או "אכפתיות חברתית כללית". כמו מבחן הספינקס, נדמה לי שהמבחן הציוני נותר תמיד מחוץ לחדר, כלומר, ברמת ה"מטא", מחוץ לכל הקשר פוליטי-היסטורי מסוים.

זה די מוזר, כשחושבים על זה. הקטגוריה של "ציונות", כמו מרבית הקטגוריות של השיח הלאומי לפני מאה, השתנתה הרי במהלך ההיסטוריה, ובמהלך 60 (וגם 30, ו- 20) השנים האחרונות. אולי זה בדיוק העניין: ציונות, מאחר והיא לא ממש דבר מסוים (אלא, לכל הפחות, "כמה דברים" והאינטראקציות בינהם) ממשיכה להיות ה-קטגוריה.

הייתי רוצה לנסות לחשוב על השיח הציבורי סביב המלחמה בלי השאלה הזאת, שנדמית לי מטשטשת יותר ממבהירה, מכסה הרבה יותר מחושפת. ה"ציונות" היא קטגוריה נצחית, ואני הייתי רוצה להיות מסוגלת להתבטא ביחס לסוגיה קונקרטית. הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר בתוך ויכוח על בעיה אקטואלית, פוליטית, בלי להידרש שוב ושוב לדיון המטא, שלוכד אותי בציפורניו, מסמן אותי כ"רדיקאלית", מכריח את המחאה שלי לתוך מקום של "איתנו או נגדנו", כאילו ה"איתנו" הזה הוא יציב ומוחלט, ניצב מחוץ לפוליטיקה וקודם לה.

10 thoughts on “ולכן הלכתי מההפגנה בשבת”

  1. למיטב ארכיאולוגית-השיח הנרפית שאני מסוגל לזמן מתוכי בימים הארורים האלו, "שאלת הציונות" היא נגררת של שיח שמקדד רק זכויות ובחובות של ישויות פוליטיות. מותר למדינה ל, אין מדינה ריבונית שלא, חובת ישראל לעשות, הפלשתינאים הביאו על עצמם את. ואז אין מנוס מלשחק ב"זו זכותה וחובתה של כל מדינה ריבונית לצאת למבצע אם משגרים טילים על אזרחיה" מול "אבל לישראל שנולדה בחטא אין אותו מעמד מוסרי מראש".

  2. אם מישהו אחד יוכל להגיד לי מה המשמעות של ציונות בימינו,
    אני אוכל להגיד לו שאני פוסט ציוני.

    פעם שלום עכשיו היה נחשב סוג של שמאל רדיקאלי.
    היום הם מאד מאד נזהרים שלא להגיע למקום הזה שוב.

    הגעתי קצת מאוחר להפגנה, אבל מישהו אמר לי שאופנהיימר תלש שלטים של חד"ש, כי ההפגנה היא "לא פוליטית".
    ×—×”.

  3. לעזאזל, יצא מלוקק וריק מה שאמרתי. התכוונתי בעיקר להגיד שכל עוד ממשיכים לחלק ציונים השוואתיים לישראל ולחמאס כשלב מקדים בדרך לשאלה באיזה פעולות צריך לתמוך וכנגד איזה פעולות צריך להלחם, הדיון תמיד יתנקז בסוף לשאלת הציונות. אז צריך להפסיק כבר עם השלב המקדים הזה שלא תורם כלום לשום דבר.

  4. אז פספסת את הנאום הנהדר של ג'ומס. לשנייה באמת שכחתי לאיזה הפגנה באתי.

    זה היה מגעיל.

    ולמה הפסקתי לקבל עדכונים במייל על הבלוג?

  5. אכן. אין פלא שהשמאל נתפס כתוקע בארות ומרעיל סכינים. אנחנו לא מצליחים לארגן הפגנה בלי לאכול זה את זה.

    ואור: היה בלאגן בפלאגין. הודות למיטל, בפעם הבאה זה כנראה יסתדר.

  6. """
    באיזה אופן פעילות מחאה של אזרחית במדינה דמוקרטית, כנגד החלטות הממשלה במדינה הזו, חייבת להיות מגובה תמיד, במובהק, בהצהרה על "ציונות"? באיזה אופן הקטגוריה הזו, כחלק בלתי נפרד מכל שיח פוליטי בישראל, משנה את עצם רעיון המחאה?
    """

    וכאן עולה השאלה, מה המטרה של פעילות המחאה שלך? האם את רוצה למחות כדי להיות צודקת, או למחות כדי שבאמת יקרה משהו? האם את הולכת להפגנה כדי להראות שאכפת לך שאנשים סובלים, או כי את רוצה שהמלחמה תפסק?

    צריך להיות נאיבי מאד כדי להאמין שפעולות מחאה של השמאל-הלא-ציוני (או כל גוף לא ציוני אחר) יביאו לשינוי כלשהוא במדיניות של הממשלה בישראל. לפעולות של השמאל-הכן-ציוני דווקא יש סיכוי.

  7. יואב:
    לא בטוחה שהבנתי עד הסוף מה אתה אומר. אני הולכת להפגנה כדי להראות שאכפת לי שאנשים סובלים, וכי אני מקווה שהאקט הזה של הפגנה יסייע לכך שהמלחמה תיפסק.
    אין באמת הפרדה, מחאה פוליטית מתייחסת תמיד גם למצב קונקרטי וגם לאג'נדה יותר כללית ואוניבסאלית.
    יכול להיות שאתה מאוד צודק בטיעון שאתה מעלה כאן (להעדיף לדבר מתוך "ציונות" כי זה ירחיב את מעגל ההתנגדות, ואת הסיכוי של האקטיביזם להשפיע בשטח), לפחות מבחינה פוליטית-תועלתנית (ותועלתנות זה על הכיפאק, לפעמים). העניין הוא שאני חושבת שיש לזה מחיר, שגם אם בוחרים, כ"שמאל" לשלם אותו, שווה בכל זאת לדבר עליו.
    אולי זו הסיבה שהפוסט הזה נכתב. אין בכוונתי להצהיר שמותר/עדיף מבחינה פוליטית לתת לשמאל ה"לא-ציוני" לדבר (אני אומנם נאיבית, אבל יש גבול)- אלא לנסות לשאול למה אנחנו שבויים עד כדי כך בחלוקה ל"ציוני" ו"פוסטציוני" (או "לא ציוני", או "בוגד", או "מוצצת לערבים"- תלוי את מי אתה שואל).
    מה שניסיתי לטעון הוא של"ציונות" כקטגוריה מוחלטת, א-היסטורית, של "איתנו או נגדנו", יש כח עצום ודי בעייתי, על אף הנזילות שלה. כמו ה"רדיקליות", "הציונות" (או היעדרה) כקטגוריה אינה מאפיינת את העמדה עצמה, אלא בעיקר משמשת מצע לתגובות נגד מוכנות מראש.
    (ואולי אפשר גם אחרת? הרי הציונות היא לנצח, ואני מה אני, בטח פה לעוד כמה עשורים וקאפוט. לא חראם? אי אפשר לבקש משהו קצת יותר מותאם למידותי האנושיות-עד-בוש? ומה אם בכלל ימציאו ריצ'רץ' או משהו).
    *
    פלאי: נכון, מה שאתה כותב. ואני לא בטוחה שיש לי משהו חכם להוסיף מלבד זה.
    *
    איתמר ואור ברקת: מה?! באמת אפשר לקבל עידכונים למייל על הבלוג כשהוא מתעדכן?! אוי אוי וואי, כל כך יותר מידי פונקציות של אינטרנט שאני לא יודעת להפעיל. רוצה גם. (אני יודעת שאתה הולך לכתוב לי על אוריינות ולשחק, אבל אני אגיד לך שניסיתי לדפוק על הג'ימייל מלא פעמים וזה לא עבד).
    *
    אלעד: תודה

  8. חשבתי על כמה דברים בזמן שקראתי את הפוסט:

    1. אני חושב שזה מאוד אופטימי להניח שחלה תזוזה משמעותית בדעת הקהל. למשל:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1055752.html

    2. חוץ מזה, לצאת או לא לצאת זאת לא השאלה. לפחות לא השאלה המשמעותית ביותר. שאלות חשובות יותר לדעתי הן מה מותר או לא מותר לישראל לעשות בעזה; מה צריכה ישראל לעשות עכשיו, בעתיד הקרוב, בעתיד הרחוק ואתמול; ואולי הכי חשוב: מה לעזאזל לפני ובמהלך שלושת השבועות האחרונים [שיכולה להתנסח גם כמדוע ובאילו נסיבות יצאה ישראל למתקפה בעזה, ואולי אפילו מה קרה ב"דרום" (במקום "עורף" עדיף לחשוב על "דרום", דרום שזוחל דרומה מלבנון וזוחל צפונה ומזרחה מעזה) בשנים האחרונות]. לדעתי לפחות, גם אם יש פתאום כמה עשרות אלפי יהודים שחושבים עכשיו שהצבא הישראלי צריך לצאת מעזה, התשובות על השאלות הללו כמעט ולא השתנו.

    3. רדיקלי היא מילה ששמאלנים מסוימים אוהבים להשתמש בה כדי להגדיר את עצמם במילה שמעוררת בחלקם קונוטציות של תחכום (ודי מצחיק שהשמאלנים אינגלזו לעצמם תואר כבוד ועוד חשבו שזה הופך אותו למתוחכם). מצד שני, אני חושב שהיא דווקא מסייעת לא רע לסמן גבול חשוב. אפשר אולי לחשוב על דעה כ"רדיקלית" אם היא מאתגרת את הנחות היסוד של הדעה ההגמונית בחברה. לכן, שלום עכשיו היא לא תנועה רדיקלית ומרצ אינה מפלגה רדיקלית. שאלה מעניינת יותר היא האם מתנחלי חברון הם בעלי דעות רדיקליות.

    4. אני חושב שהצבעת על נקודה חשובה ומעניינת והיא שהמילה "ציונות" נוכסה במשך ההיסטוריה למטרות שונות בסיטואציות שונות, ובטוח שמעניין לדבר על, ולעשות היסטוריזציה וכל זה לכמה מושגים שונים ומתחרים של ציונות. אבל זה לא בהכרח הופך את המושג "ציונות" למטושטש וריק. למשל, מה את אומרת על הגדרה דרך הנגדה? אם אני אומר את המשפט "ינאי הוא יהודי לא-ציוני", האם לדעתך המשפט הזה הוא ריק ומטושטש באותו אופן שבו המשפט "אבוב הוא יהודי ציוני" הוא לכאורה ריק ומטושטש? אם את חושבת שאפשר לנסח את הדעה הלא/אנטי/פוסט-ציונית, הרי שאפשר להבין למה היא מתנגדת.

    5. יותר מכך: אני חושב שזה מועיל להגדיר היבט של ההגמוניה הישראלית כ"ציונות" . "ציונות" בהקשר זה (או מה שמשותף לג'ומס ולאפי איתם) היא האמונה שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית, או במילים אחרות האמונה שמדינת ישראל שייכת ליהודים ולא לסך בני האדם שאת חייהם היא מנהלת. מהאמונה הזאת נגזרת למשל תפיסת האיום הדמוגרפי. האמונה הזאת, התיאורטית לכאורה, מולידה מדיניות קונקרטית מאוד.

    6. בשנים האחרונות לפחות, בקרב היהודים, קו התפר בין ציונים ללא-ציונים הולך ומתחדד סביב סוגיות קונקרטיות, שאינן קשורות לכאורה בקשר ישיר לשאלת המדינה היהודית. הגבול בין ציונים ללא ציונים נוטה במידה רבה לסוב סביב הנושאים הבאים: תמיכה בהפעלת כוח צבאי מול הפלסטינים לעומת התנגדות לו; עקרונות של מידתיות בלחימה לעומת המוכנות להשהות לעיתים עקרונות אלו; סירוב להיות חלק מהצבא לעומת מוכנות לקחת בו חלק; אמונה שישראל מבליגה לעומת האמונה שישראל תוקפת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *