[עוד פרויקט קם לתחייה]

התקופה שאנו חיים בה, אולי יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, רוויה בעיסוק בשאלת האותנטיות. מושג האותנטיות זלג אל מחוץ למעגל הפילוסופי (שם הוא נחשב כרגע כלא פופולארי) וחדר, בניסוחים אחרים, לתוך עורקיה ונימיה של תרבות ההמונים. זרם הניו-אייג’, החיפוש העצמי, סדנאות התפתחות, קואצ’×™× ×’ לאנשי עסקים, כולם ספוגים בחיפוש אחר האותנטי. אנחנו נוסעים רחוק וקרוב, יושבים בשתיקה, צועקים ומשתוללים, לוקחים חומרים משני תודעה, צמים עם מיצים, מדברים עם ישויות, והכל בשביל למצוא את עצמנו, להיכנס פנימה, להתעורר, להיות מוארים, להיות אותנטיים. אפילו ביוגורט כבר “הכול מתחיל מבפנים”, המכונה השיווקית מנכסת לעצמה את שפתם של המחפשים, האותנטיות כמקדם מכירות, הניו-אייג’ הוא הפוזה החדשה, כולם עושים יוגה, כולם מחוברים, הולכים ערומים במדבר ולומדים קבלה, we are all individuals, תן לי אותנטיות וקוקה-קולה בבקשה!
המאבק האקזיסטנציאליסטי הוכה מכה ניצחת בידי אומות המק’דונלדס. איך אפשרי בכלל קיום אותנטי בעולם בו האותנטיות עצמה הפכה למוצר צריכה? האם הברירה היחידה העומדת בפנינו היא לנתק את עצמנו מתוך רשת הקשרים האנושיים והתרבותיים המקיפה אותנו ולהפוך, כמו ב”אפשרות של אי” של וולבק, ליצורים מתבודדים המתעסקים באופן אובססיבי רק בהיסטוריה הפרטית של עצמם? האם יש תקווה לאותנטיות בתוך החברה האנושית?
נקודת המוצא והמסקנה שלי היא – כן. תמיד קיימת אפשרות של אותנטיות. למעשה, לא ייתכן קיום ללא אפשרות של אותנטיות. האותנטיות נמצאת בבסיס הקיום שלנו, היא הדבק השקוף שמחבר יחדיו את כל הקליפות שמרכיבות אותנו. השאלה היא היכולת להיפתח אל אותנטיות זו, האפשרות לטעום ממנה. וגם אפשרות זו תמיד נמצאת שם, אפילו מאחורי מטח הדימויים והייצוגים שמטילה עלינו התרבות המודרנית.
אבקש להציג כאן אפשרות של אותנטיות המתקיימת דווקא בתוך המסגרת החברתית-תרבותית. אלו הם מרחבים ציבוריים שמספקים הצצה לקיום האותנטי; מרחבים שמאפשרים, ולו באופן זמני וחמקמק, את הופעתו. הנחת היסוד היא כי מרחבי אותנטיות כאלה אפשריים ומתקיימים. לכן אין לי עניין לעסוק בשאלת היתכנותם, אלא לנסות, דרך עיסוק בשאלת האותנטיות, לאפיין מעט יותר את טיבם.
אפיון מרחבי האותנטיות יתבסס תחילה על מושג ×”-TAZ של חכים ביי. מושג ×–×” מספק את המסגרת האנרכיסטית הדרושה להתמודדות עם תרבות ההמונים המודרנית. לאחר מכן אגע בשאלת האותנטיות דרך שני הוגים – קירקגור וסארטר. העיסוק בהם ינוע בתנועה כפולה. בכיוון האחד, אנסה דרכם להבין כיצד מתגלה האותנטיות במרחבים אלה. בכיוון השני, אבקש להצביע על נתיב של אותנטיות היוצא מתוך האינדיבידואליות והבדידות של קירקגור, מגלה את האחר אצל סארטר, וממשיך אל האפשרות של אותנטיות במרחב ציבורי, חזרה אל ×”-TAZ.

×”-TAZ
 ”האם אנו, החיים בהווה, נדונו לא לחוות לעולם אוטונומיה, לעולם לא לעמוד ולו לרגע אחד על פיסת אדמה שרק החופש שולט בה?”^[1].
חכים ביי^[2] רוצה להראות ×›×™ האפשרות לחופש הייתה תמיד קיימת ותהיה תמיד קיימת. אפשרות זו מתגלמת במושג Temporary Autonomous Zone, אזור אוטונומי ארעי, אותו נמנע ביי מלהגדיר באופן מדויק. המטרה היא אנטי-פוליטית, הטקטיקה היא של העלמות. בתוך עולם בו אין יותר פיסת אדמה חופשייה, עולם בו המפה נסגרה באופן הרמטי על-ידי מדינות הלאום, מאתר ביי את החללים הריקים. “מכיוון שהמפה ×”× ×” הפשטה היא אינה יכולה לכסות את כדור הארץ בדיוק של 1:1… המפה אינה מדויקת, המפה אינה יכולה להיות מדויקת”. בסדקים הפרקטלים שחומקים מתחת לרדאר של המדינה מתקיים ×”-TAZ. הוא חומק מהגדרה, הוא חומק מהמושג. “×”-TAZ קיים לא רק מחוץ לשליטה אלא גם מחוץ להגדרה, מעבר להתבוננות ולמתן שמות כפעולות של שיעבוד”. “ברגע שה-TAZ נקרא בשם (מיוצג, מתווך) הוא מוכרח להיעלם – הוא אכן ייעלם – בהשאירו אחריו קליפה ריקה, רק כדי לצוץ שוב במקום אחר, שוב בלתי נראה, מכיוון שאינו ניתן להגדרה במונחי הראווה”.
×”-TAZ הוא רגעי, הוא זמני. הוא אינו מבקש להחליף סדרי עולם, הוא מבקש לחמוק מסדרי העולם. הוא אינו מהפכה, הוא התקוממות. “התקוממות היא כמו ‘חווית שיא’ בניגוד לתודעה וחוויה ‘רגילות’. בדומה לפסטיבלים, התקוממויות אינן יכולות להתרחש כל יום – אחרת הן לא היו ‘בלתי רגילות’. אך רגעים אינטנסיביים כאלה מעניקים צורה ומשמעות לחיים בכללותם. השאמאן חוזר – אינך יכול להישאר על ×”×’×’ לנצח – אך דברים השתנו, התרחשו מפנים התמזגויות – נוצר שינוי“.
×”-TAZ אינו מחפש להלחם למען החופש, הוא פעולה של יצירת חופש, אקט של ספונטאניות ויצירתיות. הוא מעשה אומנות, הוא פסטיבל. הוא אינו ערטילאי, הוא מוחשי. הוא פיזי, חושני, בבסיסו עומדת תשוקה, מהותו היא מהות של מסיבה: “קבוצה של בני אדם הנמצאים פנים-אל-פנים ומשלבים כוחות כדי לממש תשוקות משותפות, אם עבור אוכל טוב ועליזות, ריקוד, שיחה, אומנויות החיים; אולי עבור תענוג ארוטי, כדי ליצור אמנות קבוצתית או כדי להגיע להעברה הדדית של אושר עילאי – בקיצור, ‘התאחדות של אגואיסטים’”.
ההשראה של ביי ל-TAZ מגיעה מההתיישבויות הראשונות ב”עולם החדש” במאה ×”-16; מהפיראטים הבוקאנירים שאימצו את מנהגי האינדיאנים ומהאוטופיות הפיראטיות של המאה ×”-17; מהקהילות המתבדלות בצפון אמריקה לאורך המאות ×”-18 ו-19 שנטשו את ערכי העולם המערבי ואימצו את מנהגי השבטים הילידיים, תוך סירוב מתמיד להיות מקוטלגים תחת אחד הזרמים התרבותיים המוכרים; מההיסטוריה של הקבוצות האנרכיסטיות במאה ×”-20, הקומונות של תרבויות הנגד של שנות ×”-60 ו-70, ועד לתרבות הרייב של שנות האלפיים. זוהי היסטוריה של התקבצויות אנושיות שחמקו ממערכות השלטון שסביבן, זנחו את העקרונות המוסריים המקובלים ויצרו לעצמן אזור אוטונומי ארעי שמהותו חופש.
אמנם ביי אינו נוגע כלל במושג האותנטיות, מטרתו היא (אנטי-)פוליטית ולא אקזיסטנציאליסטית, אך עדיין ה-TAZ מהווה נקודת פתיחה טובה לחיפוש אחר האותנטיות בעידן המודרני. ביי מסמן את הכיוון לחמיקה מתרבות ההמונים, מצביע על החורים המתקיימים בהכרח במפה המושגית, שמהווים את הפוטנציאל להתגלויות של חופש. אנו זקוקים לטקטיקת ההתחמקות של ביי על מנת לאתר את אותם אזורי חופש, כי אלו הם האזורים אשר מכילים בתוכם גם את האפשרות של אותנטיות.
מרחב ציבורי שיכול לאפשר אותנטיות חייב לשאת, לדעתי, מאפיינים של TAZ. זהו מרחב של פעולה; מרחב מוחשי, פיזי; מרחב שחורג מהרשת המושגית, הערכית והשלטונית הקיימת; מרחב שחומק מהגדרה מלאה, שמכיל אלמנט שלא ניתן להסבר שלם וסופי. מאפיינים אלה יעלו שוב בהמשך.
מכאן ואילך ה-TAZ בו ידובר יתפצל מזה שמציג ביי. זהו TAZ דומה אך גם שונה, מרחב שאינו מתחייב לאנרכיזם של ביי אלא לאפשרות של אותנטיות. זהו ה- Temporary Authentic Zone.

ה-TAZ והאבסורד
בחיבורו “חיל ורעדה“^[3] מתאר קירקגור את דמותו של “אביר האמונה”, תוך שימוש פואטי באברהם אבינו ובסיפור העקידה כהדגמה לדמות זו. אביר האמונה הוא ×–×” בו מתממשת דרגת הקיום העליונה, אדם שקפץ במעלה התהום וחזר ממנה, אדם שנושא בתוכו את מלוא העוצמה של תעלומת הקיום. זהו האדם בו מתגלמת האפשרות של הקיום האותנטי^[4]. מתוך דמותו של אביר האמונה ניתן לפרום מספר חוטים שיעזרו לנו לטוות את קווי המתאר של המרחב האותנטי.

פעולה ואבסורד
באביר האמונה אין שום דבר חיצוני המעיד על גדולתו. הוא מנהל את שיגרת היום-יום כמו כל אדם אחר, נראה כאחד האדם – “הריהו נראה כגובה מסים ותו-לא!”. אולם בכל זאת עצם קיומו שונה – “האיש ×”×–×” עושה בכל רגע ורגע את התנועות של האינסופי”. על-פי קירקגור אין שום גורם חיצוני שמהווה עדות לקיום האותנטי, אין אף מושג שיכול לתת לו תוכן, אלא זוהי פעולה, תנועה פנימית מתמשכת. הדגש אינו על המהות אלא על הפעולה היזומה – “אינני נעשה גדול הודות למה שקורה אותי, ולא הודות למה שנופל בחלקי, אלא בזכות מה שאני עושה”. יעקב גולומב מבאר זאת^[5]:
“Kierkegaard’s notion of authenticity is not about the realization or fulfillment of one’s self but about its spontaneous creation. The self is something that should be created and formed, not something possessing an intrinsic essence to be further developed”.
את התנועה שמבצע אביר האמונה מתאר קירקגור כקפיצה וחזרה, תנועה אל האינסופי וחזרה אל הסופי. התנועה אל האינסופי (או “הויתור האינסופי” ) היא הויתור על כל מה שהוא סופי וזמני – ×–× ×™×—×” של עולם התופעות, ויתור על כל מה שניתן להגדיר או לרצות למען האינסופי והמוחלט. כך האוהב מוותר על מושא אהבתו הקונקרטי (אהובתו שהנסיבות מונעות מהם להתאחד) עבור האהבה עצמה. אולם הקפיצה אינה מושלמת ללא החזרה. באביר האמונה מתקיים הפרדוקס של האמונה (שקירקגור מכנה גם “האבסורד”). אחרי הויתור האינסופי מתחוללת בו “תנועה פנימית נוספת, מופלאה מכל” – זו האמונה ×›×™ ישיג את הסופי. אביר האמונה האוהב, לאחר שויתר על אהובתו, ממשיך להאמין בכוח האבסורד ×›×™ בבוא היום ישיג אותה. אין זו אמונה תמימה, מדגיש קירקגור. זו אמונה פרדוקסאלית, נטולת הגיון והסבר. אביר האמונה מבצע את הויתור האינסופי מתוך מודעות מלאה, בכוונה אמיתית, הויתור הוא מוחלט. הוא מוותר על הסופי בלב שלם, הוא יודע ×›×™ אין כל אפשרות שיתאחד עם אהובתו. אך בו בזמן הוא גם ממשיך להאמין ×›×™ ישיג את הסופי. “הוא מכיר, אם כן, באי-האפשרות, ובעת ובעונה אחת הוא מאמין באבסורד”. אין כל דרך להסביר אמונה זו, זהו האבסורד, הפרדוקס, התנועה האינסופית שבין האינסופי לסופי.
הויתור האינסופי, אומר קירקגור, הוא נתפס, הוא ניתן להבנה. “כדי להגיע לויתור אין צורך באמונה”, זוהי תנועה שניתנת ללמידה תוך כדי אימון. הויתור האינסופי הוא מרכז חייו של הנזיר – סיגוף, הימנעות מתענוגות החיים לשם ויתור על כל מה שהוא סופי. זוהי אפשרות קיום מוכרת – אולי קשה ודורשת, אך עדיין ניתנת להבנה. אולם הקיום האותנטי הוא ×–×” של אביר האמונה, קיום בו גם הסופי נוכח במלוא עוצמתו – “הכול סובב אפוא סביב הסופי, הזמני”. יש צורך באמונה כדי להשיג חזרה את הסופי, אביר האמונה מוותר באופן מוחלט על הסופי ובו בזמן זוכה בו בחזרה בכוח האבסורד. התנועה המלאה אל האינסופי וחזרה לסופי אפשרית רק דרך האבסורד. זהו פרדוקס שאינו ניתן להסבר, שחומק מכל אפשרות של תיאור והבנה.
האותנטי שמצטייר מתוך דבריו של קירקגור אינו מתאפיין, אם כן, בתוכן מושגי כלשהו, אלא זהו תהליך אקטיבי ויצירתי. האותנטי אינו קבוע ונייח, אלא נמצא בתנועה מתמדת בין האינסופי והסופי, בין האבסטרקטי והקונקרטי. הוא אינו ניתן להגדרה מלאה, מכיוון שכל הגדרה כזו תקבע אותו בנקודה מסוימת. הוא ניתן לתיאור אך לא להבנה, הוא אינו מושג אלא קיום. לא ניתן לתפוס אותו בצורה מלאה באופן שכלי – יש לחיות אותו.
×”-TAZ מכיל בחובו מאפיינים דומים. זהו מרחב שכולו פעולה ויצירה, מרחב שנמצא בתנועה מתמדת של התחמקות מייצוג ומהתקבעות. ניתן לתאר את ×”-TAZ אך לא להבינו (המשפט השגור בפי אלה שחוו אותו ×™×”×™×” “אתה חייב להיות שם כדי להבין”…). התנועה של ×”-TAZ היא תנועה של קפיצה וחזרה – ×”-TAZ הוא חוויית שיא, ‘התקוממות’; אך הוא גם נטוע עמוק בסופי ובחושי. זהו מרחב אמיתי וקונקרטי; אך במקביל הוא גם חורג מהקונקרטי. הוא מרים אותנו מעבר לכאן ולעכשיו אך כל כולו הוא אך ורק הכאן והעכשיו. הוא מקפצה אל האינסופי אך מחייב חזרה לסופי – “אינך יכול להישאר על ×”×’×’ לנצח”. אנו חייבים לחזור אך עדיין נוצר שינוי, “התרחשו התמזגויות”, ×”-TAZ חושף אותנו לאפשרות אחרת, בועט אותנו במעלה חוויית הקיום למרחב של מציאות מוגברת, חדה, אמיתית – חוויה של אותנטיות. החזרה לרוב כואבת, אך ניצוצות הבערה נשארים בפנים – השינוי התחיל.

מֵעֵבֶר למוסר
קיומו האותנטי של אביר האמונה מתממש דרך פעולה, ופעולה זו היא אישית, סינגולארית, אינה ניתנת להבנה, היא עומדת מחוץ לכל תחום מוסרי וכללי. המרחב האתי, המוסרי, הינו לפי קירקגור המרחב הכללי, הציבורי. זהו התחום שנוגע לכל אחד ואחד, המרחב של הגלוי והמובן. אולם אביר האמונה, בבצעו את תנועת האמונה שהיא פרטית לחלוטין, מוציא עצמו מחוץ למרחב הניתן להבנה, מחוץ לתחום של הכללי והאתי, ומתמקם בריק בבדידות מוחלטת. הפעולה של אביר האמונה אינה ניתנת לשיפוט – “הוא איננו משועבד לחוקי הכללי ×›×™ אם מצוי מעליהם”. כל מעשה שיפוט מחזיר פעולה זו אל הכללי, לתחום המושג והמובן, ובכך מחמיץ את ליבה של הפעולה שהוא הפרדוקס. כדי לשפוט עלינו להבין – אך את פעולת האבסורד לא ניתן להבין.
הפעולה הפרדיגמאטית שמציג קירקגור היא סיפור העקידה של אברהם. את פעולותיו של אברהם לא ניתן להבין. אם ננסה להבין או לשפוט אותן אין מנוס מלהכיר בכך ×›×™ אברהם הוא רוצח – הוא ביקש לרצוח את בנו. אין אף הסבר או תירוץ במסגרת השיפוט המוסרי שיכול לחלץ אותנו ממצב ×–×” ולתת פשר למעשיו של אברהם. ועדיין, דמותו נערצת והוא מוצג כסמל וכדוגמה לאמונה המוחלטת; יש בדמותו משהו החורג אל מעבר לשיפוט המוסרי ומנצנץ לאורך אלפי שנים כיהלום לא מלוטש. חריגה זו היא האבסורד, הפרדוקס שעומד בבסיס פעולותיו של אברהם ומעביר אותו אל מחוץ לתחום האתי. בהסתכלות מוסרית אברהם הוא רוצח – בהסתכלות אקזיסטנציאליסטית הוא אביר האמונה.
נוצרת כאן התנגשות בין האותנטי לבין המוסרי שמעלה שאלות לא קלות – איך עלינו להתייחס לפעולות כאלה? אם אין בפעולה האותנטית דבר הניתן להסבר בתחום המוסרי, איך נוכל להבחין בין רוצח לבין אביר האמונה? איך נוכל להבחין בין אברהם לבין חולה נפש המבקש לרצוח את בנו ×›×™ שמע קולות המורים לו לעשות כן?
קירקגור אינו נותן תשובה ברורה לשאלות כאלה, ואולי תשובה כזו אינה בכלל מן האפשר – בלב הדיון על האותנטי מצוי הפרדוקס, והוא מפעפע לכל שלוחותיו ומטרפד כל ניסיון להגיע לכדי הבנה סופית ומוחלטת. ייתכן ×›×™ אין פתרון להתנגשות זו בין האותנטי למוסרי, אלא גם כאן מתקיימת תנועה אינסופית ומתמדת בין הכללי לאינדיבידואלי – בין הרצון לתת פשר והסבר לבין ההבזק של האותנטי והמוחלט.
אולם עם זאת, נראה לי ×›×™ מתוך דבריו של קירקגור עולה באופן עקיף הבנה נוספת לגבי המתח בין האותנטי לבין המוסרי. באופן מוסרי אין אנו יכולים אלא לשפוט את פעולותיו של אברהם כניסיון לרצח, אולם בסופו של דבר אברהם אינו רוצח, יצחק לא הוקרב – “בכוח האמונה הוא ×–×›×” ביצחק”. אביר האמונה אינו יכול להיות רוצח. הוא מבצע את הויתור האינסופי אך בכוח האמונה זוכה בסופי – האבסורד מגן עליו. לא ניתן להסתמך על ×”×’× ×” זו, אי-אפשר “לעשות כאילו”. הויתור חייב להיות מוחלט, “הפרדוקס ×”×–×” איננו בר-מיצוע”, לא ניתן לתת לו הסברים ולחפש הגנות ×›×™ אז איננו נמצאים יותר בתחום הפרדוקס. אם פעולתו של אברהם לא הייתה מוחלטת “לעולם לא ×”×™×” מגיע לנקודה אשר ממנה הוא יכול לצאת ולהקריב את יצחק; ואילו הקריב את יצחק ×›×™ אז חייב ×”×™×” לשוב, מתוך רגשי חרטה, אל הכללי. לא כן אברהם: בכוח האבסורד הוא זוכה ביצחק מחדש”. אביר האמונה מוכן באופן מוחלט להפוך לרוצח – אך מאמין ×›×™ לא ×™×”×™×” רוצח – והוא לעולם לא ×™×”×™×” רוצח.
האותנטי נמצא מחוץ למרחב המוסרי, אך ×›×›×–×” הוא גם אינו “לא-מוסרי”. יש בו לכידות פנימית, התאמה לסדרי עולם. לא ניתן להסביר התאמה זו באופן הגיוני, אין באותנטי כללי מוסר שניתן לתת להם צידוק, אך גם אין ×–×” כאוס מוחלט. הפעולה האותנטית אינה מוסרית – היא פשוט נכונה.
אילו יחסים מנהל ×”-TAZ עם הכללי והמוסרי? כמו אביר האמונה, גם ×”-TAZ נמצא מחוץ למרחב המוסרי. זוהי מובלעת של חופש, מרחב אוטונומי שמתחמק ממה ש”נהוג” או “מקובל”. התנועה של ×”-TAZ היא התנועה של האותנטי, היא אינה מצייתת לכללי המשחק המלאכותיים אלא דורשת חופש פעולה מוחלט. אך עם זאת ×”-TAZ אינו כאוטי. יש בו סדירות, אולם אין זו סדירות חיצונית וכפויה (”חוקי מדינה” ) אלא סדירות פנימית, אורגנית (”חוקי טבע”). חכים ביי מתאר לדוגמא אב-טיפוס של TAZ בעולם החדש: “בהימלטם מ’יתרונותיו’ הנוראים של האימפריאליזם, כגון: עבדות, צמיתות, גזענות ואי-סובלנות… אימצו הפיראטים הבוקאנירים את מנהגי האינדיאנים: נישאו נישואי תערובת לבני קריביים, קיבלו את השחורים והספרדים כשווים, דחו כל סוג של לאומיות, בחרו את מנהיגיהם (הקפיטנים) באופן דמוקרטי וחזרו ל’מדינת הטבע’”.
ה-TAZ משליך מעליו את המוסר הכללי כדי להמציא מחדש את ההיגיון הפנימי של המרחב. החוקים של ה-TAZ מתגלים מתוך עצמו בנביעה פנימית, סדר שבוקע מתוך הכאוס. הם אינם דורשים הצדקה מוסרית, הם אינם נתונים להסבר. זהו סדר שמבטא את המצב הנכון של המרחב, מצב של סנכרון מלא בין הפרטי לציבורי, מצב נטול כפיה. במרחב כזה כל פרט פועל מתוך חופש מוחלט אך מבלי לדרוס את החופש של האחר. כל פעולה היא פרטית וחופשית, אך תמיד תואמת את הכללי; החופש של כל פרט משתלב עם החופש של כל פרט אחר.
אביר האמונה נמצא מחוץ למרחב הכללי; ×”-TAZ הוא מרחב כללי שנמצא כולו מחוץ לכללי. זהו מרחב שנמצא בתנועה מתמדת בין הכללי לפרטי, בו כל פעולה היא בו-זמנית גם פרטית לחלוטין וגם חלק מהמרחב הציבורי. כל פעולה במסגרת ×”-TAZ היא יצירה אינדיבידואלית וסובייקטיבית, אך היא גם נחלקת ברחבי ×”-TAZ. החוויה אינה ניתנת לתיאור ולהסבר ובו-בזמן היא משותפת. איני יכול לחלוק את חווית הקיום בתוך ×”-TAZ עם אף אדם זולתי אולם אני יודע שכולנו חלק ממנה; כל אחד נמצא לגמרי לבד אבל כולנו נמצאים יחדיו לבד. אביר האמונה “מוותר על הכללי כדי להיעשות יחיד” – ×”-TAZ הוא כללי שמורכב מיחידים. אביר האמונה נושא את שתיקתו לבד – ×”-TAZ מאפשר לנו לשאת את שתיקתנו יחד.

על סף התהום
יש עוול מסוים לקירקגור באופן בו אני עושה שימוש בדבריו ומאמץ את האותנטיות לתוך מרחב משותף. אצל קירקגור אין אפשרות מלבד הבדידות. אביר האמונה הוא האינדיבידואליסט המוחלט, הוא נמצא לבדו מחוץ למרחב הכללי ואינו יכול לחלוק את הפרדוקס אותו הוא ×—×™ עם אף אדם אחר. קירקגור בז לכל ניסיון של שיתוף ורואה בכך בריחה והתחמקות מהתמודדות עם הפרדוקס – “אביר האמונה האמיתי הוא בדידות מוחלטת, האביר המזויף הוא יצור כיתתי. … אביר האמונה הוא הפרדוקס, הוא היחיד, מאומה זולתי יחידיות, בלא קשרים למיניהם ובלא יומרות. החגב הכיתתי ירא את היחידיות האיומה הזאת, את הלבדיות הזאת, ותחת ללמוד מכך ×›×™ ידו קצרה מלחולל את המעשה הרב… סבור הוא ×›×™ בעשותו אגודה עם כמה חגבים נוספים יעלה בידו לחולל את אותו מעשה”. הקיום בחברה הוא סם הרגעה, הוא מטשטש את הפרדוקס, הוא מרחיק אותנו מאזור הסכנה. האדם שחי בחברה “נוטה להתפשר עם עצמו, לשכוח על נקלה. לחיות בחברה משמע להיות נתמך באופנים רבים ושונים, ולקבל תמיד הזדמנות להתחיל מחדש”. אבל האדם שבוחר לחיות בבדידות אינו מתפשר, הוא נמצא תמיד מחוץ לאזור הנוחות, תמיד בדריכות כיוון “שכל התרופפות, ולו גם רגעית, עשויה ליתן פתח לרגשותיו האפלים, הלא-נודעים, שיפרצו קדימה”.
הביקורת של קירקגור פוסלת כל אפשרות של קיום אותנטי במרחב חברתי, אולם כאמור, הנחת המוצא שלי היא ×›×™ מרחב אותנטי הוא מן האפשר. ×”-TAZ, המרחב האותנטי, צריך לחמוק מחיצי האירוניה של קירקגור. כדי לאפשר אותנטיות עליו לנתק עצמו מהמרחב הציבורי המרדים ולייצר אלטרנטיבה אמיתית, מתחייבת, שאין בה פשרות, מרחב שלא מהווה סם הרגעה אלא דורש ערנות מלאה. הקיום של מרחב ×›×–×” הוא תמיד חמקמק, תמיד נמצא כפסע בינו לבין האשליה, אותה “כיתתיות” שמתאר קירקגור. קל לנו כל כך כבני-אדם ליפול חזרה לנוחות של המוכר והידוע, לערסל עצמנו בחיקה של סביבה מטפחת-אגו תוך אשליה ×›×™ אנו עומדים בפני אתגר גדול ועצום. לכן ×”-TAZ מתקיים רק ברגעים נדירים של קסם, רק כשהמשתתפים בו מגלים את המוכנות הדרושה כדי להביאו לחיים, כשכל פיסות התצרף מסתדרות במקומן הנכון. ×”-TAZ אינו איזור של נוחות, זהו אזור של סכנה, וככזה הוא דורש התכוונות ומודעות, את המוכנות להיות בבדידות בינות לאנשים וגם את היכולת לקבל את בדידותם של האחרים. הוא דורש את האומץ לצלול לתוכו בהתמסרות, לא מתוך ציפייה לקבלת חיזוקים אלא תוך נכונות ללא פשרות לפגוש את האזורים האפלים של הנפש. זהו מרחב שכולו נמצא בכל רגע על סף התהום.

—–

[1] ביי, חכים. T.A.Z – אזור אוטונומי ארעי. רסלינג, 2003.

[2] פסבדונים של ההוגה האמריקאי פיטר למבורן וילסון.

[3] קירקגור, סרן. חיל ורעדה. מאגנס, תשנ”×–.

[4] קירקגור עצמו, כמובן, אינו עושה כמעט שימוש במושג “אותנטיות”. מושג ×–×” נשאר נוכח-נעלם מרכזי אצל קירקגור כמו גם אצל סארטר.

[5] Golomb, Jacob. In Search of Authenticity. Routledge, 1995.

—–

פורסם לראשונה אצל מרגוליס