11 thoughts on “פרוטות מן הירח”

1. בינתיים תגובה על הצורה בלבד: זה מדרון חלקלק, אתה יודע. מתחילים באידיוסינקרטיות. ואז מגיע קונטיגנטי ואחריו אלוהים ישורנו ואתה מוצא את עצמך אומר "כמעט מטבע הדברים".

   והמטענים התרבותיים והפרטיים שנקשרו אליהם.
   סמיוטיקה פרטית.

2. למעשה, המילה "אידיוסינקרטיות" נכתבה מטעמים אידיוסינקרטים. כלומר, כדי לעצבן אותך 🙂
   שנית, מה זה מדרון חלקלק? בקרוב אהפוך למשטר הנאצי.

3. כשהייתי בתיכון שודרה בערוץ 1 "שפתון על צווארונך" שעדיין היא הסדרה החביבה עליי ביצירתו של פוטר, אולי גם ×›×™ היא המעיטה לעסוק בנושאי בתי-חולים, נגעים, מכאובים ובדיקות פולשניות מענות – המאוד אוטוביוגרפיים, כידוע לכל חובב פוטר רציני, או לפחות למי שצפה בראיון האחרון עימו שנתן על ערש דווי, כשהוא מפמפם לעצמו מדי רבע שעה מורפיום באינפוזיה לתוך הוריד. את "לזרוס הקר" המתכתבת עם "קריוקי" כמעין המשכון עתידני שלה הוא לא הספיק להשלים בימי חייו, ואולי משום כך, בין היתר, היא נראית קצת לא שייכת וחיוורת-משהו ביחס לאחרות בשורה.

4. יפי התכנית האלוהית?!
   עוד שנייה ואתה מחזיר את פוטר בתשובה, ואז אנא אני בא? ועוד אחרי ×–×” שהסכמתי עם רב הדרך…
   להערכתי: אולי ברמת "אקזיסטציאליזם של חצי הכוס המלאה", אבל לא ברמת איוושת צמרות הגלן גולד.
   הוא בטח היה מסכים ש"הכול היה יפה ושום דבר לא כאב." אבל באותה רמה של מקאבריות אירונית.

5. Sharper: טרם ראיתי את "שפתון על צווארונך", אבל זה בדרך, יש לקוות. ואגב, מאוד אהבתי את "לזרוס הקר", שזה די מדהים, כי הסדרה חיוורת רק ביחס לסדרות אחרות של פוטר.
   אורי: כן, כרגיל קצת הגזמתי עם הרטוריקה בשביל הסיום. אני חייב להרגיע את הנטייה הזו. אקזיסטנציאליזם של חצי הכוס המלאה זו הגדרה מדויקת. כלומר, יפי התכנית האלוהית, אבל במובן ריאליסטי מאוד, ואפילו לא במובן של השלה מוחלטת של סיפורים או שירים, אלא במובן של שחרור מסיפורים שהתקבעו, ומעבר לסיפורים שניתן לכתוב עדיין.
   (הייתי קוהרנטי?)

6. הי. חיכיתי הרבה זמן לפוסט הזה. ותודה עליו בתור מתנת היומולדת השבועית שלך. (לא שאני מנסה לבסס חוקיות, כן?) (וגם, מזלטוב.) (-סמיילי עם בלון אדום-)

   בעניין עולמות המחזמר המוזרים שבהם לא נכון שהדמויות הן בני אדם שעברו אבולוציה מעט שונה ולכן מתפרצות מדי פעם במחול בכחיאני כדי שכל הסביבה תרקוד טלפטית מה הן מרגישות וחושבות:
   האם מעבר להנמקה שהצעת,
   שזה בשביל הצופה,
   האם אפשר למשמע את זה בתור משאלה של הדמות לחיות במחזמר? זו פרשנות שמתכתבת עם "רוקדת בחשיכה" בה המשאלה, וארגון העולם מוצהרים- הדמות אוהבת מחזותזמר כי בהם הכל מסתדר בסוף.
   ועם באחטין, כי אצל פוטר, זה נשמע לי יותר כמו בקשה של הדמויות למחבר המובלע- אלוהים (מחבר מובלע), אתה יכול להחליף לי את הז'אנר, בבקשה? ממש הייתי מעדיף לחיות במחזמר.
   הדמויות של פוטר, מבקשות משליט המבוך האכזרי (המחבר המובלע), בתוך מהלך כללי של פזילות לעברן, ורגרסיה כללית של הגוף והאישיות- להעביר את הרגרסיה גם למדיום. לחיות בסרט אחר, בנאלי יותר, עם אפקטים אחרים על הקורא, נו, הן מבקשות מהמחבר לחיות במחזמר. סרט שבו כל הדמויות האחרות יודעות מה הן מרגישות, וכולם נעים בכוריוגרפיה משותפת לעבר סוף טוב.

   ואז הייצוג הרגשי, הוא לא רק של המצב הנפשי שלהן במציאות המיוצגת- אלא גם ייצוג שלהן בתור דמויות, בזאנר מסויים, בדיאלוג קטן עם המחבר המובלע,

   ×–×” בטח לא נכון. לא הבנתי מה ×–×” אומר -שהשיר הוא ייצוג נפשי של היחס שלהן כלפי השיר עצמו. (שזה מה שאתה כתבת…) (אולי ×–×” לא מה שכתבת? : " ×–×” מה שהדמויות חושבות עליו כרגע. לא על המצב הנפשי, על השיר. ") ( גם, אבל לא ראיתי אפאחת מהיצירות האלו…)
   (חשיפת הנחות היסוד של התגובה כמהלך פותח להסתייגות אפשרית מכל מה שנכתב בה.)

   אבל אם יש בזה משהו, אז מה שכתבת על "התכנית האלוהית" מאוד מדכא.
   כי אז ההתבגרות וההתפקחות (ככה כותבים את זה?) שאתה מציע, הן הסכמה שלהן להשאר בגבולות הז'אנר. זה הסרט שלכן! אתן לא יכולות לברוח! והן מוותרות.
   ואולי, אם כל מה שכתבתי פה קשור במשהו לפוטר האל, שליט המבוך, המחבר המובלע

   אז מה שאני מבינה בתור הקשר של זה ליפי התכנית האלוהית (שנכתבה במכוון כביטוי שזולג מהפוסט על פוטר לעולם ה"אמיתי".)
   הוא : ×–×” קשור לא רק לפוטר בתור המחבר המובלע, המדבר עם דמויותיו, ונענה לתפילותיהן – בכך שמאפשר להן להכיל את הזוועות שהוא מנחית עליהן
   ולהפסיק להיות פוזלים אינפנטילים שרוצים לחיות במחזמר.

   זה מדבר גם על תחילת הפוסט. עלינו בתור פוזלים אינפנטיליים שמבקשים מאלוהים לחיות בתוך מחזמר. ומבטאים משאלה לא מודעת,
   שהנערה שמנגנת לנו צימ צימיני בראש תהיה ה"והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה" האישי שלנו.
   (היא דווקא באמת בדיוק זה, אבל זה קונטינגנטי ואידיוסינקרטי. (רק במקרה, זה בדיוק כך, הפעם. אי אפשר להציע את זה בתור חוקיות))

   ו(זה מדבר גם )על כל המשאלה לעצב ולמשמע את המציאות בעזרת פסי קול, וספרים, וטכניקות סמיוטיות בתור דיאלוג "בחטיני" שלנו עם "ההוא" -המחבר המובלע של הכל.)

   ואולי בגלל ×–×” אין איש שיושב בחנות ספרים נפלאה וקסומה(עם אבק זהוב בתוך קרן שמש, כזאת.) מראיין אותנו, ומציע לנו תכנית מושלמת לעיצוב מציאות לפי משאלות ליבנו הכמוסות, בעזרת שינו פרדיגמתי שנובע מתזונה תרבותית הולמת. (אה, את רוצה להרגיש שמבינים אותך, ושאפשר לדבר עם אובייקטים, נו, מה הבעיה תקראי את "החיים הוראות שימוש, ואת "קייגס" ותקשיבי בו"×– לזה וזה)…

   טוב, בקריאה שניה פוזלת, קצת קפצתי מעל הפופיק,
   ואולי גם לא יצאתי ברורה כלכך…
   אבל אני מסוגלת לעמוד מאחורי מה שכתבתי לך, למרות שאולי הוא מופרך מכל וכל.

   ובעיקר יש בו בעיה אחת גדולה: שמוזיקה באמת משנה את העולם במליון דרכים. אני לא חושבת שהן כולן תפילה פוזלת ואינפנטילית, או רגרסיה לתפיסת מציאות מפגרת בכלל. כלומר, הרבה פעמים הן מפתיעות אותך כשהן מתגשמות. דווקא רצף הפוסטים (נועה-אתה) מצביע בעיני על הפליאה שלכם (שאני מאוד מזדהה איתה) על האופן בו מוזיקה פועלת על העולם. ואז דניס פוטר, פשוט עושה לה רדוקציה מבוגרת ולא מנומסת.
   או, בעצם, גם אם נניח שהן תפילה מפגרת ולא מודעת, אפילו דניס פוטר האל האכזר נענה לה, ואפשר לדמויות שלו להכיל את חוקיות העולם הזוועתית של סוגתו.

   בקיצור,
   לא יודעת…
   מה אתם חושבים?

7. סליחה שזה יצא כלכך ארוך. באמת. סליחה.

8. אוף אני רוצה לכתוב משהו, אבל אני לא יודעת אם מותר.
   ואם זה מנומס,
   כי קשקשתי כאן המון, זוה לא בדיוק הבית שלי כי אתם עדיין ההם, ולא אנחנו,
   אז אני אכתוב את הדבר המוזר שקרה לי היום
   ואם באיזשהו אופן הוא לא הולם, לא תואם, לא מנומס כלפי קצובת המקום שבא לכם להעניק לי, בבקשה תמחקו אותו (אתם מ"ההם") וגם תתקנו אותי,
   כדי שאתנהג יותר טוב בעתיד.

   יופי.
   אז זה מה שקרה ושהיה מוזר, ושרציתי להביא לכאן:

   חיכיתי לאוטובוס, בתחנה המרכזית הישנה בראשון, והקשבתי (כמובן, לכלמני שירים (אחרת מה הקשר…))
   הקשבתי לויקטוריה דה לוס אנג'לס שרה איזה פרימדונת אופרה, ושתי רוסיות ששמחו לפגוש זו את זו נהיו מטרוניטות אופרה באדום ואפור. (באמת)
   ואז היה שיר אחר,
   ואישזר אחד שחיכה לאוטובוס גם, התחיל לרקוד. סתםכך. ברחוב. (ישר ידעתי שהוא לא מראשון)

   וחשבתי- קול. אולי הוא חי במחזמר בראש שלו.
   אז שאלתי אותו, אם הוא בא מעולם המחזותזמר,

   והוא אמר שבא מהעולם של ההיפים שקוראים תקשורים וזה. (!!!)

   ואני חושבת שזה סימן אזהרה. שאם לא בונים את מדרגות המשמוע היטב, באופן הדוק,
   ויפה מאוד,
   וששומר על פוטנציאלים ("במובן של שחרור מסיפורים שהתקבעו, ומעבר לסיפורים שניתן לכתוב עדיין.")
   אז אוי ווי בוי.
   ובעולם ההיפי, זה היה מסר מאת המחבר המובלע, שחשוב לצרף לדיון בתור אזהרה. כי הדיון הזה כבר אוטוטו רוצה לגעת במטאפיסיקה אישית.
   אבל מה זה אומר?
   (בקשה לעזרה. בבקשה.)
   זה שדברים, יכולים להיות סימנים ממש טובים בתוך שיח אחד,
   ומתוך זה לגעת באופן אטום למשמוע בשיח אחר? (זה כמו פלישה. הדיון שלנו היה יפה, והתאים להכיל את האיש הרוקד ברחוב. ואז האיש הזה רצה להיות סמל של דיון אחר וקצת מכוער.)
   אבל למה? מהיה לו רע להיות מעולם המחזותזמר?

   טוב, סליחה וזה.

9. אוקיי. אני מרגיש שבתגובה הקודמת שלי לא אמרתי מספיק.
   אתה יודע, איתמר, אנחנו מכירים לא מאתמול, והרבה בגלל הגלגול הקודם אני מרשה לעצמי לכתוב את זה:
   כנקודת מוצא צריך לזכור באמת את הביוגרפיה של פוטר, צריך לזכור מה השטן שלו.
   ואז, מה שאני מבין, זה דבר פשוט.
   כל קטעי השירה אצל פוטר קשורים תמיד למצב של פנטזיה. וזה בניגוד למחזמר, שמציג את השיר כחלק מעולם שזאת החוקיות שלו. אצל פוטר יש מודעות לזה שהשיר מתקיים בפנטזיה.
   וזאת בדיוק הנקודה.
   כי אם חוזרים להבדל בין דמיון ופנטזיה, וההתנשאות המסוימת של רב הפסיכואנליזה כלפי השנייה, אז אני מבקש לסנגר ולפצל את מחנה המפנטזים לשניים. המפנטזים הלא מודעים, והמפנטזים המודעים.
   ופוטר הוא מהמודעים. הוא מאלה שבוחרים בפנטזיה ונשארים איתה כי החלום הוא לא אפשרי, כי הם כבר לא מסוגלים לדמיין את המיתוסים הנשגבים (אהבה רומנטית, למשל), הם אבדו את האמונה.
   ואז, המטאפורה המושלמת למה שנשאר להם ביד בסוף, זה ליפ-סינק.
   זהו.
   אצל פוטר זה ליפ-סינק של ייאוש. זה לא הליפ-סינק של הצעירים שהוא ליפ-סינק של תקווה (יש פוסט גנוז על "בין קריוקי וליפ-סינק").
   אני באמת חושב שאם מחמיצים את זה, מחמיצים את פוטר.
   במילים אחרות, אם לחזור לאספקט הגיהנומי – שלושת-רבעי צדקת.

   נ.ב. לא, אני לא על סף התאבדות.

10. עדיה:
    משאלה של הדמות לחיות במחזמר: אני חושב שזה נכון, אולי, רק לגבי "Pennies From Heaven", למרות שזו אופציה יפה נורא. ב"בלש המזמר", לעומת זאת, הדמות ×—×™×” – רוצה לחיות – בתוך סיפור בלשי, עד שנמאס לה גם מזה.
    השיר הוא יצוג נפשי של היחס שלהן כלפי השיר עצמו: כלומר, השיר אינו פסקול מטעם המחבר, שבא להראות את מצבן הנפשי של הדמויות; השיר הוא משהו שהדמות חושבת עליו, שנובע מתוך מצבה הנפשי, אך אינו אסתטיזציה שלו.
    ולגבי התכנית האלוהית, אני לא חושב שזה מדכא, ואני לא חושב שהן מוותרות. אני חושב שהן מקבלות את מה שיש, ואני חושב שזה נהדר.
    ולגבי המוזיקה – אני לא בטוח שהבנתי. כלומר, אני חושב שהוא אוהב מוזיקה, למרות שהוא אל אכזר. אבל הוא לא רוצה לדבר על דמויות בדויות בחיים בדויים, בעולם שאפשר להחליף בו ×–'אנר, כמו שהוא רוצה לדבר על איך להחזיק את המוזיקה בחיים האלה, מבלי למות בתוכה. ואז ×–×” בסדר גמור. קצת כמו הסיפור שלך, בתגובה הבאה.

    אורי: אני לא בטוח שהבנתי, אבל אנסה.
    [אזהרת ספוילרים]

    אני לא חושב שפוטר בוחר בפנטזיה. הוא לא עושה זאת ב"בלש המזמר" או ב"קריוקי" ו"לזרוס הקר", ואת השניים האחרונים הוא כתב בחודשים האחרונים לחייו, כשהוא יודע על מותו הקרב. אבל הליפ-סינק של היאוש לא מחזיק עד לסוף היצירה, הוא נשבר. תמיד הוא נשבר. מרלו ממית את עצמו וקם מחדש; דניאל פילד מסרב להיכנע לתכתיבי התסריט שלו, וכותב לחייו ולחיי סנדרה סיום חדש; ב"לזרוס הקר" פילד מעדיף למות על פני חיים בתוך זכרונותיו. אז, כן, בשלושת רבעי ההתחלה זה כך, כפי שאמרת. אבל אני לא חושב שזה מסביר את הדרך שבה כל אחת מהיצירות הללו מסתיימת.

11. "מה חשבת על הפוסט שלי, נבלה?!" דרש האיתמרמר תגובה בדרכו המרומזת. "תגובה,עכשיו. ושיהיה בה לפחות פעמים 'איתמר אתה תותח'".

    ובכן:
    לא ראיתי מעולם דניס פוטר, אבל-

    הפוסט שלך (וההתכתבות שלו עם הפוסט של נועה, והתגובות של עדיה) גרמו לי לשים לב שוב לתסריטי המציאות שאני יוצרת בהאזנה למוזיקה באוזניות.
    לפני כמה ימים יצא לי לראות אישה רצה בחדר כושר עם אוזניות, מצטרפת אל השיר מבלי-משים לרגעים מסויימים, מדרבנת את עצמה דרכו. זה היה קצת מצחיק, כמו משהו שתראה ב"קצרים",אבל מעבר לזה- אפשר לחשוב איך אנחנו מכוונים את עצמינו להיות דמויות מסויימות בהאזנה ל"פסקול חיינו". (וזה לא רק איך שהמבט בעיניים למי שיושב מולי באוטובוס הופך למבט חצוף הרבה יותר כשפיונה אפל באוזניות- יש הרי פסקול שלם של שירים שגורמים לי להתנהג יותר באומץ, או יותר בכעס).
    אז אולי אם נועה הציבה את המאזין בעמדה של במאי- אני חושבת שהוא גם, במידה רבה, נמצא בעמדה של שחקן. ואת זה לא רק הדמויות אצל דניס פוטר עושות, את זה גם אנחנו עושות, לא?מה אתה חושב?

    וגם:
    איתמרמר אתה תותחתח