אין מטרות, אין אכזבות

nailbender, flickr. CC By AC

תהיתי פעם אם סרטון הדרכה לאכילת סושי הוא פרודיה-סאטירית על יפנים וסרטוני הדרכה. בתגובה, טענו שורצי הבלוג כי אני "יפנופוב". חיי לא חזרו למסלולם.

מאז עבר קצת זמן. נשיא שחור נבחר בארה"ב, רה"מ אידיוט נבחר בישראל; למדתי קצת זן, איבדתי קצת משלוותי; וכן הלאה וכן הלאה, אבל איכשהו יוצא שאני עדיין מתעסק באותם הדברים. לכן, בין השאר, לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב כאן. ×›×™ אם יש משהו שהפרויקט שיזמה קרן לימד אותי הוא ×–×” – עד כמה אני × ×¢ באותן לולאות. מנוסחות טוב יותר אולי, יתכן אפילו שעמוקות יותר. אבל אותן לולאות בדיוק. אז אכתוב על הפוסט ההוא, שאני כתבתי, ולא על פוסט של מישהו אחר. עם מעט מזל, מישהו יתעצבן מספיק בשביל להתניע פוסט בעצמו. וכן הלאה וכן הלאה.

ארץ נהדרת

כחודש אחרי "עופרת יצוקה", איה הכריחה אותי ואת אסא (בנועם, בנועם!) לצפות בפרקים של "ארץ נהדרת" על המלחמה. זה היה מדהים. הביקורת על המלחמה היתה גלויה לגמרי. וזאת בתכנית טלוויזיה מגה-פופולרית, שאחוזי הרייטינג שלה מתחרים רק באחוזי התמיכה במלחמה.

וזה הטריד אותי, גם אז. אנשים חתמו על עצומות שקראו לפיטורי יונית מה-שמה, ואף אחד לא חשב על לינץ' בטל פרידמן. איך זה?

אז הסתכלתי שוב. מאחר שהקטע נמצא באתר "מקו", ואין אפשרות לקישור ישיר או לאמבדינג, תאלצו להגיע אליו בדרך הקשה. כנסו הנה, חפשו את הקטעים מהעונה השישית ומהתכנית מה-3-12.1.09 יש שם קטע בשם "אין מטרות, אין אכזבות". צפו בו רגע.

הרמטכ"ל יחד עם המסייעת עומדים בחור כלשהו בעזה. אהוד ברק מגיע כדי להסביר על יעדי המבצע. אין למבצע יעדים, הוא מסביר. כאמור, "אין מטרות, אין אכזבות". כאשר שואלים אותו מה השלב הבא, הוא מסביר: "עכשיו נעבור לשלב הדשדוש חסר התכלית שבו אנחנו נשאיר אתכם באותו מקום, מה שיהפוך אתכם למטרות נוחות ויביא, כמובן, לעוד קורבנות".

זו אכן ביקורת על המבצע. אהוד ברק (כנציג הדרג המדיני) חוטף על הראש. הרמיזות למלחמת לבנון השניה בוטות: הפעם אין יעדים, בניגוד לפעם הקודמת; נדשדש עד שיהיו לנו המון הרוגים, כמו בפעם הקודמת. סאטירה.

אבל זו לא חייבת להיות סאטירה שמאלנית. הקטע ×”×–×” יכול באותה המידה לומר את הדבר ההפוך – צריך להיכנס לעזה עכשיו, בכוח, ולוותר על "שלב הדשדוש חסר התכלית".

הקטע היחיד בסצינה שנוטה שמאלה בצורה חזקה הוא המשפט הזה: "מיד אחר כך יחתם הסכם הפסקת אש. כמובן שאני לא רואה אף אחד אומר מה ההבדל בינו לבין ההסכם שיכולנו להשיג לפני שבועיים". אלא שהמשפט הזה נאמר בהקשר. אם הביקורת שמובעת בסצינה נובעת משמאל, המשפט הזה הוא הצהרה שמתייחסת למבצע כולו, ואפילו לכל מבצע בעזה. מימין, אותו משפט מתייחס רק למבצע כפי שהוא בוצע (יבוצע, בהקשר הזה) בפועל: בהססנות, בדשדוש ובלי מטרות. ההקשר קובע כיצד יש לעגן את המשפט הזה, וההקשר נקבע על פי האמונה הפוליטית של הצופה. סאטירה.

ארץ אחרת

בפוסט אחר הזכרתי סצינה מתוך "קברט" (זהירות, ספוילר זעיר יופיע בפסקה זו). ג'ואל גריי, שמגלם שחקן קברט בגרמניה בשנות השלושים, רוקד על הבמה עם גורילה. השיר נקרא "If you could see her through my eyes", וכמצופה מהכותרת גריי שר על אהבתו לקופה המגודלת. היא לא מעשנת או שותה ג'ין, הוא אומר, והיא חכמה ומוצלחת. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, ממשיך גריי, הייתם מבינים. ואז מגיע הסיום: "אם יכולתם לראות אותה דרך עיני, לא הייתם חושבים שהיא יהודיה בכלל".

במשך שנים חשבתי שזו סאטירה נהדרת. קל לחשוב כך, מישראל בשנות האלפיים. מיותר כמעט לפרוט את הטענה: אי אפשר לכפות על אדם את מי עליו לאהוב. אבל בעיניים נאציות, זה קטע שונה לגמרי. תראו, רבותי, איך אדם מפזז עם גורילה. איך הוא לא רואה את זה?

לא ממש בא לי לומר שכל אחד רואה את שהוא רוצה לראות. אנשים מגיבים לסימנים. את יונית מה-שמה רצו להעיף מהטלוויזיה וכו'. משהו אחר קורה כאן. בשני הקטעים, הסאטירה מעוגנת בתוך ספקטרום הדעות המקובל. ב"ארץ נהדרת", גם אם תופסים את הקטע כביקורת שמאלנית, הטיעון נעדר אמפתיה כלפי הפלסטינים. המבצע עלול לסכן את חיי חיילינו, אבל הפלסטינים אינם קריטריון. אני זוכר את סוג הטיעונים הזה. השתמשתי בו בכל פעם שהתווכחתי עם מישהו על המלחמה. דיבורים על זכויות אדם לא יובילו אותך לשום מקום, אז אתה גולש לפרקטיקה, למחיר ומדיניות. אני יודע שגם קרן מכירה את זה. כדי להיות שמאל אפקטיבי, עליך לדבר ריאל-פוליטיק. כך גם כאן. ביקורת על המלחמה, אבל מתוך עמדה שמכירה בה כאפשרות, לא ריאלית אך לגיטימית.

ב"קברט" קורה אותו הדבר. כדי לטעון כנגד ההפרדה בין יהודים לגרמנים, צריך להפריד ביניהם. יותר מזה, היהודיה היא מי שהופכת לגורילה. אחרת, כמובן, הסאטירה לא היתה עובדת בכלל. אם אישה היתה רוקדת עם קוף, ומסיימת ב"לא הייתם חושבים שהוא גרמני בכלל", לא ברור היה כנגד מי הביקורת. אבל גם אם אישה היתה רוקדת עם קוף והקוף היה זה ששר, עדיין העסק לא היה עובד. למה הגרמני הוא קוף? אף אחד לא חושב שגרמני נראה כמו קוף. מאיפה זה הגיע?

יצירות נבנות על הנחות של ידע ונורמות שמשותפים לנמען ולמחבר. גם סאטירות. בדרך כלל, סאטירות מלעיגות על משהו בהתבסס על אותן נורמות. במקרים שבהן הסאטירה מלעיגה על נורמה, היא תעשה זאת בהתבסס על נורמה אחרת, שאותה היא תציג כמרכזית יותר. אבל כדי שסאטירה תהיה אפקטיבית, עליה לחלוק עם הנמען לפחות חלק מהנורמות שעומדות בבסיסה. בניסיון לעשות זאת, "ארץ נהדרת" ויתרה על הפלסטינים, ו"קברט" אימץ את ראיית העולם הנאצית.

תרגיל בדמיון מודרך

כיצד יפרש קהל ישראלי את אותה סצינה מ"קברט", בשינוי קל: ג'ואל גריי רוקד עם הגורילה. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, וכן הלאה. השיר מתקרב לסיומו. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, וכן הלאה, "לא הייתם חושבים שהיא ערביה בכלל".

10 thoughts on “אין מטרות, אין אכזבות”

  1. מדוייק. ואין ספק. ×–×” מספיק מטריד כדי לכתוב על ×–×” פוסט המשך. רק שזמן אין לי. וככה נשארתי עם השאלה הטורדנית: האם זו באמת סאטירה?. או שמה סטירה מעוקרת. ×›×™ בעוד שבקברט, או במחזות של חנוך לוין, אם להדגים ממקום אחר, ×”×™×” ברור מה המקור ומה עמדת הטקסט כלפיו – גם אם הם התבססו על הסטריוטיפים התרבותיים. בארץ נהדרת אין עמדה פוליטית ברורה. ×›×›×” אתה טענת. (מה שקשור לבלבול העמוק בחברה שלנו בין ימין מרכז ושמאל, ובין ציווי מוסרי לשמירה על קיום לאומי מדיני). ולכן גם אין כל עיסוק באחר. הוא לא מתקיים כשאין לנו אמת מידה מסוימת. כשהגדרות בסיסיות אינן קיימות יותר. לכן גם האחר איננו. וגם המימד הסאטירי הופך, כחלק מקרנבל הזהויות והדעות הרלטיוויסטי, לחסר כל השפעה על הממשות. גם בסאטירה הזאת "אין מטרות, אין אכזבות". ישנו רק התמלול הידוע מראש לכולנו, לא משנה מי אנחנו ומה עמדתנו?

  2. וכמעט בדיוק באותו עניין — הניו יורק פוסט פירסם קריקטורה שמשווה את אובאמה לשימפנזה, אבל רק בערך:

    http://scatter.wordpress.com/2009/02/18/apparently-this-isnt-racist/

  3. 🙂 אני מורידה את הכובע בפני הספיץ' אקט, ואת הפיאה הנוכרית בפני התוכן הטענתי, של הפוסט שלך.

    ברור שגם סתם ביקורת וגם ביקורת דרך סאטירה נשענות על נורמות ותפיסות שהן מקבלות בשתיקה וכמובנות מאליהן, וברור אינטואיטיבית גם שכל אחת מהן עושה את זה אחרת. הטענה המרכזית, המפתיעה-לרגע-אבל-מיד-ברגע-אחר-כך-ברורה-אינטואיטיבית של הפוסט שלך בעיני היא שסאטירה היא איכשהו דווקא פחות מסוכנת עבור הקונצנזוס, בגלל סוג ההישענות האחר שלה. אבל אחרי שהסתובבתי בתוך (בין השאר) הלופים של הפוסט שלך במשך הסופשבוע, אני לא מצליחה לתארטז את האינטואיציה הזאת לניסיון לומר למה זה ככה, מה ההבדל.

    לפחות, לא מעבר לעמדה הבאחטינית הבנלית שביקורת היא לקיחת קול אחד בתוך המכלול נגד קולות אחרים וסאטירה היא 'דיבור משתבר', מבע משולב שלא מתחייב לאף קול, ולכן לא מתנגד לאף קול, ולכן לא יכול בעצם לעשות שום דבר.

    ניסיון שני: אולי הדרך המרכזית שבה דיבור של מישהי יכול באמת להשפיע על מישהו אחר היא כשהדיבור פשוט נושא איתו כמובן-מאליו נורמות ותפיסות אחרות מאלו של הדיבור שלו, אבל איכשהו מבלי שיופעל המנגנון שמתייג דיבור ×›×–×” כשייך-לשיח-אחר-ולא-רלוונטי (מה שיואב מכנה, "להתחיל להסתובב עם שמאלנים"). סאטירה לא עושה את ×–×”, ×›×™ אז היא לא תהיה מצחיקה. ההפתעה-ההומור חייבים לעבוד על אפקט של זיהוי של הקיים –
    זיהוי של הנורמות-תפיסות הקיימות שלך במקום לא צפוי או עם אפקט לא צפוי.

    (בעעע)

    וגם, לופים!

    אז ברור ש ו. אבל נראה לי שזה מפתיע אותנו רק ×›×™ לקחנו את נרטיב הבילדונג הליניארי לריאות מדי. בדרך כלל שהתקדמות מחשבתית מתרחשת כשבעיות ([סמי-]אישיות או [סמי-]מוסריות או [סמי-]תיאורטיות, לא משנה) שנראו הרות-גורל ולא-פתירות הופכות איכשהו להיראות נאיביות ולא-פתירות ומונחות לפיכך הצידה בבת-אחת לטובת בעיות אחרות. בתור בילדונגאים, אנחנו מיישבים את ×–×” בתוך הסתכלות על חיינו כעל נרטיב הגליאני, של התקדמות ליניארית על ידי הכללה (במובן של 'התבגרתי ולמדתי שזו בעצם לא השאלה, השאלה האמיתית היא…') אבל ×–×” לא כל כך ×›×›×”. ×–×” פשוט לקפוץ בין מקומות מחשבתיים שונים. ואז כל פעם את מופתעת מחדש לגלות שהמקום המחשבתי הקודם לא מפסיק להתקיים ברגע שיצאת ממנו, ובעצם ×–×” פשוט עניין של לפתוח חצי-במקרה, חצי מתוך זיהוי מעומעם של הנתיב הישן, את הדלת שיצאת ממנה, ולהיכנס אליו בחזרה.

    או בקיצור, http://xkcd.com/255

  4. (אופס, שכחתי שסוגריים משולשים הם ספיץ'-אקט ולא תוכן טענתי. צ"ל "אז ברור ש[אמפתיה!] ו[הזדהות!!!]. אבל נראה לי שזה מפתיע אותנו…", רק עם סוגריים משולשים, ולא כפי שכתוב.)

  5. באמת פוסט טוב ונקודה נכונה ומעניינת. בארץ נהדרת חזרו מדי פעם מן "הלצות" כאלה עם עניין כזה או אחר וזה בדרך כלל נראה כמו שאתה מתאר.
    באופן טבעי זה קשור לשיטה של שימוש במיתוסים מאשר -אם לומר באופן יבש- הגדרת נורמות.

  6. בשיא מרחץ הדמים בעזה העיזו כותבי "ארץ נהדרת" לומר בקול רם מה שחשבו רוב היהודים בישראל על המלחמה הקודמת, הלבנונית, אחרי שנגמרה: לא עשו אותה כמו שצריך.

    השאלה המהותית היא לא כמה אמפתיה יש בסאטירה הזו כלפי הפלסטינים, אלא אם יש בה ניסיון כלשהו לאתגר את התפיסה הפוליטית הרווחת, לשאול שאלות מסוכנות באמת: למה המלחמה הזו? מה ההבדל בינה לבין הלחימה שבאה לפניה? מה מקווה ממשלת ישראל להשיג? למה היא מפקירה את תושבי שדרות, נתיבות והסביבה למטחי הקסאמים? איך תופסים הפלסטינים, במיוחד אלו החיים בגבולות 1948, את המלחמה הזו? אלו חלופות יש ללחימה ללא סוף?

    סאטירה יכולה להיות חדה ונושכת, גם סאטירה פוליטית. אבל אם אין בה ניסיון אמיתי ומסוכן לאתגר את המובן מאליו המשותף לכותבים ולצופים/קוראים, היא יכולה לכל היותר להצחיק או להרגיז. ואני באמת מאמין שסאטירה יכולה לעשות הרבה יותר.

    זה נכון גם לגבי צורות אחרות של יצירה ביקורתית. אם אין לך רעיונות חלופיים וכוונות להסתכן בהצעת אתגרים לקהל שלך, את יכולה אולי ליצור אמנות יפה, אבל מבחינת תוכן הביקורת, הרחבת גבולות השיח הקיים, זה בזבוז זמן.

    ומי אם לא ההם צריכים לדעת? ו"הלא בראשי האנשים ההם".

  7. הטיעון מאוד מעניין ומשכנע, אבל בקטנה אתה עושה עוול ל"ארץ נהדרת". במבחן ×”"משתמע לשתי פנים" הם אולי נופלים בצורה קונסיסטנטית, אבל לטעון שהסאטירה שלהם רואה רק את הצד הישראלי והריאל פוליטיק ×–×” לא מדויק. סאטירה שלוקחת צד מוסרי גם היתה שם – למשל בפרודיות על אברי גלעד, או על חדשות ערוץ 2 (שם הם גם עקצו בעקיפין את אותו ציבור שקרא להחרמת יונית לוי), או על ההסברה הישראלית (קטע ההיפ הופ המבריק במיוחד).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *