למלשינים אל תהי תקווה

ארגון "שוברים שתיקה" פרסם את עדויות החיילים ממבצע "עופרת יצוקה". מה אפשר לכתוב על זה בכלל? שזה מזעזע? זה לא מזעזע. לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת. ודווקא רציתי לכתוב על זה, אבל מה עוד כבר אפשר לומר?

לאחרים דווקא ×”×™×” מה לומר. אפילו די הרבה. אחרי קצת זמן בעיתונות, אתה לא צריך אפילו לחכות לטורי הדעה. אתה יודע מה ×™×”×™×” שם. משמאל – לחקור את ×”"כשלים"; ממרכז – העדויות לא אמינות; מימין – העדויות לא אמינות, למלשינים אל תהי תקווה, השם יקום דמם.

בקישור הקודם ניתן לקרוא תמלול של חלק מהשיחה בין עירית לינור לקובי אריאל. השניים מתפללים בקול לכמה "חֵזְקִי", שיקומו ויראו למוסרים האלה מה זו ציונות. וגם זה לא מזעזע, וגם זה צפוי עד בחילה. החידוש היחיד הוא תיבול הפולקלור היהודי מצדו של אריאל, וגם לזה יכולנו לצפות, בעצם.

  התמונה מכאן

אבל כדאי לקרוא בכל זאת, כי כך נראית המלכודת שבה נמצא השמאל הישראלי היום. אם אתה יוצא להעיד, היה מוכן לכך שייכנסו בך. עד העצם. כאשר "שוברים שתיקה" רק הוקם, המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה של הארגון, החרימה את הפריטים שהוצגו, ופתחה בחקירה נגד המתלוננים. הם הרי העידו על ביזה, לא? אנשי "שלום עכשיו", לא בדיוק הטיפוסים הכי רדיקלים על הסקאלה, חוטפים איומים ומכות ממתנחלים בשטחים, בכל פעם שהם מנסים לקבוע כמה התנחלויות בדיוק יש; ומי שהולך לבילעין או נעלין, ובכן, דמו בראשו. אם, מצד שני, תחליט להעיד מבלי להיחשף, אז לינור ואריאל יכעסו נורא. אליבא דלינור: "תבסס את עצמך, יא זבל".

כמה נורא, ככה פשוט. אליעזר יערי, מי שהקליד את הדברים, משווה בין השירות הצבאי של אריאלי ולינור לבין זה של אנשי "שוברים שתיקה". הופה, לכאורה קלף מנצח. אבל גם זה לא מדויק. כי אם אתה לא עשית צבא, או לא עשית קרבי, או לא עשית קרבי מספיק, אז אתה משתמט. אבל אם עשית צבא, וראית דברים, למה לא דיווחת על זה קודם? איפה היית בזמן אמת?

תמיד יש מה לומר, ותמיד יהיה מי שיגיד את הדברים. בתוך מערכת הקודים הישראלית, קשה לצאת גם שמאלן וגם צודק. אבל לפעמים צריך לנסות. קראו את העדויות הללו, נסו לחשוב אם אתם הייתם יכולים להמציא אותן. לא רק את הסיפורים, את השפה. קראו איך השפה הצבאית מצליחה לכסות על פשעים, גם כאשר דובר השפה הזאת מנסה לספר על הפשעים האלה. לא כך נראה זיוף.

ואם אתם רוצים לשכנע מישהו, זכרו שהאנשים שבוחרים לא להאמין לעדויות הללו הם אותם אנשים שקוראים את העיתון ומצקצקים על הפוליטיקאים המושחתים וכתבות הפלילים; הם אותם אנשים שמתנדבים לספר איך הולך ופוחת הדור, ואיך אין לנוער כבוד לכלום; הם אותם אנשים שראו בכל הארץ כתובות של "מוות לערבים", וראו איך, באוטובוס, ערס נטפל למישהו סתם בשביל המשחק. הם יודעים איך העם שלהם נראה. בישראל, צה"ל הוא ממלכה אבודה ומנותקת. כולם היו שם. כולם יודעים איך זה באמת עובד. אבל אף אחד לא רוצה לעשות את החיבור. הגיע הזמן לשכנע אותם.

* ואני, אני שונה? בפסקה הראשונה כתבתי על המבצע ש"לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת". כמה אמון אני יכול לתת לצה"ל? גם אני, כמו ישראלים רבים, קובע את דעתי מראש.

אבל לי יש סיבה. שמעתי את דובר צה"ל משקר יותר מפעם אחת. למעשה, משרד הדובר שיקר לי אישית כמה פעמים. למעשה, חשבתי להקים אתר שיעקוב אחר השקרים האלה. אין לי את הזמן. מישהו רוצה לקחת את זה על עצמו?

* הפוסט כולו רק מגרד את פני השטח של פוסט של קרן, שיום אחד עוד ייכתב, אם רק אצליח להוציא אותה מרבצה. קרן, איה אבדת?

11 thoughts on “למלשינים אל תהי תקווה”

  1. גם אני חשבתי שזה די נורא, העובדה שאפשר לדעת בדיוק מה יהיה כתוב בכל אחד מהעיתונים. אני שמחה שכתבת את הפוסט הזה.

  2. גם אני שמחה שכתבת את הפוסט הזה.
    קרן, יאללה.

  3. מי שהאזין ל"המילה האחרונה" האחרונה בעשר השנים האחרונות, שם לב לתופעה מדהימה: תהליך שבסופו אותם אנשים עצמם, שלכאורה ייצגו קצוות של דעות בקשת הפוליטית-דתית-חברתית, מסכימים לחלוטין כבר בכל תחום. לא מזמן אפשר היה לשמוע את אברי אומר לג'קי לוי, ברגע של פתיחות מהולה בהומור:"בהפקה ביקשו שנתווכח". מה צריך לעשות כדי שיהיה שם ויכוח בריא (ולא צעקות פופוליטיקה)? לגייס לשם את גדעון לוי הפרובוקטור? לתסרט את התוכנית?
    ולעניין עצמו: אם המטרה של החשיפות הללו היא לעורר משהו בחברה הישראלית, ולא רק לעשות לנו נזק בחו"ל, שומה על החושפים להיחשף בעצמם. אני לא שופט אותם, הסיכונים האישיים שייקחו עליהם ברורים, אבל זו הדרך היחידה שמישהו יחשוב בכלל להאמין להם.

  4. נראה לי שההתרסה של לינור כנגד האנונימיות של העדויות היא בדיוק הצד השני של הבעייתיות במה שעושים אנשי "שוברים שתיקה". אני לא מסכימה איתה שעצם האנונימיות מוחקת את ההצדקה או האמינות של העדויות, אבל יש משהו בעייתי בכמה שפשוט קשה לנצח טיעון כזה (רוצה לומר: גם אם אני לא מסכימה עם הביקורת, העובדה שהפורמט האנונימי מזמן ביקורות כאלה היא בעייתית).
    ולא רק זה. האנונימיות של העדויות מונעת מהן להפוך ישר לפשע קונקרטי (ע"ע פשיטה של מצ"ח על התערוכה), מכריחה אותן כביכול להיות משהו כללי יותר, שמלמד על הנורמות רחבות ההיקף של הכיבוש. אבל, מצד שני, היא מביאה שוב ליצירת איזשהו קול של "אני" זכר-רבים-ישראלי שמתוודה על חטאיו, יורה ובוכה.
    הדו"ח כשלעצמו חשוב, מאוד. (כמו שאיתמר רומז, לא כי זה מידע שלא היינו יכולים להגיע אליו, אלא כי זה מידע שלא היינו מקשיבים לו אם הוא לא היה מועבר מה"אנשים שלנו").
    והשאלה היא בעיניי מה עושים איתו, איך זזים הלאה מהווידוי המטהר (שלנו, תמיד שלנו, כלומר, בעצם, שלהם, החיילים הקרביים) לעבר משהו שיש בו לא רק אשמה, אלא גם אחריות. בעיניי, הווידויים האלה לא מתלכדים עדיין לחשיבה על אחריות, אלא רק לעוד ועוד "כשלים".

  5. אם העדויות לא תהיינה אנונימיות, הן פשוט לא תהיינה. אף אחד לא מונע מחייל להעיד שלא באנונימיות. העובדה היא שהמעטים מאוד שבוחרים לעשות כך נרדפים, מושמצים, ועדיין לא עושים שום דבר עם העדויות שלהם. נתלים באנונימיות סתם כי זה נוח. קרה משהו עם הדיווח המפורט והלא-אנונימי על פעילות חטיבת "כפיר" בחברון שהגיע ל-"עובדה"? (גם הוא, שלא במפתיע, דרך "שוברים שתיקה"). אז מצאו תירוץ אחר להתחמקות.
    וחוץ מזה שקשה קצת לקבל קריאה לחשיפה ואי-אנונימיות ממי שבמקביל קורא לאלימות פיזית כנגד ה-"מויסרים".

  6. דווקא לא נראה לי שיש צורך בדיסקליימר ביחס לפוסט הלא-כתוב שלי (שייכתב אולי, יחד עם עוד כמה אחרים, מתישהו אחרי שאני אכתוב עוד איזה 3-4 עבודות. הוי, הצילו). כהוכחה לכך, אני לא אסכים איתך 🙂

    שני דברים (שאת שניהם אני מגרדת בתורי מפוסט לא-כתוב של ינאי, אשים לינק כשיהיה).

    ראשית, נדמה לי שזו הצלחה עצומה של מערכת התעמולה הצה"לית שהדיון הציבורי, במידה שיש ×›×–×” בכלל, הוסט כולו לכיוון ויכוח על האנונימיות של העדויות במקום דיון בתוכן העדויות. ×–×” דיון עקר לגמרי. בדיוק מהסיבות שעליהן כתבת, אני לא חושבת שמישהו שקורא את העדויות, או אפילו ציטוטים מתוכן, יכול ברצינות להאמין שהן נבדו על ידי שוברים שתיקה. אותו סירוב להאמין ×”×™×” מופיע ממילא, גם זאת כמו שכתבת, גם אם העדויות היו נמסרות בגלוי (כפי שקרה כבר במרץ לגבי העדויות הספונטניות בעל-פה בכנס במכללת אורנים, http://www.haaretz.com/hasite/spages/1072036.html), והיה משמש לאותו צורך – כדי לתת לאנשים תירוץ להישאר ברמת דיון המטא ולהתעלם מהעדויות עצמן. אנחנו השמאלנים, לפחות, צריכים להיכנס פנימה ולדבר על התוכן.

    שנית, אם לדבר על התוכן, אני לא חושבת שהעניין כאן הוא המוסריות של החיילים, או הוידוי או ההכאה על חטא של מישהו (ובכך אני ממש לא מסכימה עם עלמה). העניין הוא לא פשעיהם של היחידים אלא האופן שבו פעלה המערכת הצבאית. הדיון שהעדויות צריכות לעורר הוא לא דיון מוסרי אלא דיון בעובדות, ולא בפיסות העדויות אלא בפאזל.

    כלומר, אני דווקא כן חושבת שיש בעדויות האלו מידע חדש, אולי לא חדש לגמרי, אבל חדש מספיק: ראשית, לגבי עד כמה זו לא היתה מלחמה, אלא מן תרגיל תקיפה שנערך בלי שום התנגדות וכמעט בלי שום היתקלויות (ושהחיילים הרגישו בו כמו בתרגיל, שבו פשוט מנסים עוד ועוד סוגי נשק, שבו אפשר לירות זרחן סתם כי יש וזה מגניב, שבו אפשר לקחת חדר בבית ולעשות בו אימון בזריקת רימונים כי המ"כ רוצה לתרגל את זה גם); שנית, לגבי האופן שבו המצב הוצג עקרונית לחיילים, כאילו כל האזרחים ברחו וכל מי שנשאר כאן הוא מחבל ומותר להרוג אותו, וששימש להצדיק את כל פשעי המלחמה הספציפיים.

  7. אני באמת רוצה להודות לכם, רק לאחרונה התוודעתי לאתר הזה ומאז אני לא מפסיק לעיין בו. בתור תושב חוזר (זמנית) אני שמח שיש אנשים נאורים כמוכם (הכותבים, המגיבים והקוראים הארעיים) בארץ. חבל שקשה למצוא אותה כמות ואיכות של נאורות בימין.
    אני בהחלט מסכים עם הנאמר לעיל אך אל לנו לאבד את הראש לאוטופיה שרירותית וורודה. ברומא הייה רומאי ובצבא הקיסר הייה אכזרי. המלחמה כמו כול מלחמה לא מאפשרת לחיילים להרגיש, לחמול ולחשוב. בתור לוחם לשעבר (שלא היה מעורב בעניינים כאלו) מהרגע הראשון שנכנסתי לצבא, "סיבת אושרנו וקיומנו", הרגשתי גל של שטיפת מוח. צבא זה גלמים, רובוטים, זומבים שהולכים בשורות ומגיבים לפקודות. אך בתור היותינו בני אדם (או נערים בדרכם להיות בני אדם) יש את הצורך להשתעשע. זה דבר שכיח וראיתי את זה לאורך כול שירותי הצבאי. הבעייה שכלי המשחק הופכים להיות נשקים, רימונים וכול הגאג'טים המזדמנים והמטרה היא אנשים ומה שבמיוחד לא מועיל זה הטסטסטורון (שגם כך הוא גבוה בסביבה הצבאית) ועוד האינסטינקטים שמשתלטים דרך גירויים באקט פרימורדיאלי לשעבר. ומה שנותר זה תסיסה, כדירה מסוכנת של ייצריות עם טפשות.
    אני לא מצדיק שום מעשה אלא כמו שבכול קונפליקט, יש, קודם, לנסות ולהבין.

  8. איתמר, תודה על הרשימה. אני מסכים איתך לגבי חוסר היכולת לזייף טקסט כמו העדויות, וחושב שזה טיעון טוב מאוד. ברשותך, אפלגייט אותו בעת הצורך.

    אני סבור שהחוברת דווקא כן מעידה על תופעה חדשה – ההקצנה שצה"ל עבר בשנים האחרונות והאופק הקודר הצפוי. בניגוד למה שכתבת, אני לא חושב שמי שהיה בצבא יודע איך הצבא עובד, פשוט משום שהצבא של היום עובד באופן אחר ואלים הרבה יותר מפעם. מיכאל מנקין משוברים שתיקה ומיכאל ספרד ניסחו את ×–×” יפה בכנס ההשקה של החוברת, היום במוזיאון, כאשר דיברו על שינוי של האתוס הצבאי. פעם דיברו על ניסיון לא לפגוע בחפים מפשע ובכל מיני רועי צאן שנקלעים בדרך של החיילים והיום לא מדברים וחושבים על ×–×” בכלל.

    בניגוד לכמה עמיתים מלומדים בשוברים שתיקה, אני לא חושב חושב שזה נכון שערכי הצבא פעם היו טהורים והיום הם הושחתו. היו התנהלויות דומות של צה"ל לאורך שישים השנים האחרונות (למשל ב-1948, 1967, אולי גם ב-1982 וכמובן ב-2006). צורת הפעילות של צה"ל מתאימה לרוח הזמן, וככזו היא נתונה במשא ומתן מול החברה והלגיטימציה שהיא מעניקה. אפשר לחשוב על התקופה הנוכחית כתקופה שבה צה"ל הצליח להשיג אור ירוק לעשות כמעט כל דבר שמפקדיו יחפצו. זאת אולי לא הפעם הראשונה שזה קורה, אבל זה חדש ביחס לשנים האחרונות. וזה די חדש ביחס לשטחים.

    אבל גם אם החוברת של שוברים שתיקה לא חושפת דברים חדשים, היא מלמדת כיצד הדברים נראו ופעלו. וזה בעיניי לפחות חשוב.

    [בקשר ל"ידיעה מראש" – תמיד אנחנו יודעים מראש לא? הטריק הוא כמובן לדעת את הדברים הנכונים! ובאשר לשקרי דובר צה"ל – אני מציע קבוצת פייסבוק שתיקרא "גם לי שיקר דובר צה"ל". או חולצה].

    עלמה, העדויות לא היו מתפרסמות אם לא הייתה מובטחת אנונימיות. מעבר לכך, במשך חמש שנות הפעילות של שוברים שתיקה היו עדויות לא אנונימיות, והן כמובן נקברו בדרך כזו או אחרת. אני לא חושב שמבחינה רטורית קשה להתמודד עם טיעון האנונימיות. העובדה שהטיעון הזה נשמע רם וברור היא קודם כל משום שדובר צה"ל ועיתונאי הממסד נמצאים בעיצומה של מערכה תקשורתית, שמונעת תגובה מהצד השני. קשה לענות לו, פשוט כי לא נותנים לענות בכלל. באשר לאחריות, אני לא חושב שיש כוונה שמישהו יקח אחריות. הרעיון הוא לא פרסונלי והוא לא לתקן את המעידים. המטרה הפוליטית של שוברים שתיקה היא לחשוף מה קורה, ולעורר דיון ציבורי על כך. למרבה הצער, אפילו זה לא כל כך קורה.

    קרן, זה הלינק לפוסט הלא-כתוב שהתייחסת אליו בתגובתך. אני מוכרח לומר שהניסוחים שלך בכמה נקודות טובים ושלמים יותר. סמיילי.
    http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4431

  9. ז'ניה: תודה

    של ברמן: אני חושב שאזור ההסכמה בחברה הישראלית רחב מאוד, בסך הכל. ונראה לי גם שלאנשים שעובדים אחד עם השני יש נטייה לנסות להסתדר. זה יכול לומר דברים טובים, חבל רק שבדרך כלל זה השמאל שמיישר קו עם הימין, ולא להיפך.

    לגבי העדויות, כפי שכבר נאמר בתגובות למטה – ×–×” לא יעזור. תמיד מישהו ימצא טיעון נגד, ותמיד נאלץ להסביר שטיעוני הנגד אינם רלוונטיים. אי אפשר למצוא קו טיעוני מושלם, שישאיר את כולם חסרי מלים. ×–×” לא קורה.

    עלמה: לגבי היורים ובוכים, אני קצת מסכים והרבה לא. אנשים בצבא נמצאים בסיטואציות פסיכיות, שקל לשפוט מרחוק ופחות קל להתמודד מולן במציאות. זו אינה הצדקה לפשעים, אבל זה כן אומר משהו. קשה לי לשפוט בן 18 שמפחד שיירו עליו. קשה לי. קל לי יותר לשפוט את המפקדים שלו, את המפקדים של המפקדים שלו. ונראה לי שלשם מצביעות העדויות הללו.

    יובל: מה שאתה אמרת.

    קרן: אני חושב שהדיון באנונימיות חשוב, כל עוד הוא לא הדיון היחיד בשטח. אפשר לדבר על התוכן של העדויות עד מחר, אם אף אחד לא רוצה להקשיב – אנחנו בבעיה. הדיון באנונימיות יתקיים כך או כך, איתי או בלעדי. עדיף כבר להשתתף גם בו.

    וחוצמזה, אני מסכים עם כל מה שאמרת. שזה די רגיל, אני מניח.

    שי: אני מסכים איתך שצריך לנסות להבין מה עבר על האנשים שם. אבל הבנה כזו לא צריכה לבוא על חשבון אחריות. כתבתי קודם לעלמה שקשה לי לשפוט בן 18 שמפחד שיירו עליו. זה נכון עדיין. אבל אני מצפה מהצבא לשפוט אותו. ואני מצפה מהציבור לשפוט את הצבא.

    ינאי: אפלגייט היא מילה מעולה.

    מלבד זאת, אני לא חושב שהצבא השתנה מאוד. הוא נעשה פסיכי יותר, אבל לא התכוונתי לכך ב"איך הצבא עובד". התכוונתי לרשלנות ולכסתו"ח. האלימות, עם זאת, נעשתה גלויה ובוטה יותר. עם כך אני מסכים.

    לגבי דובר צה"ל, אני באמת מאיץ במישהו לקום ולעשות מעשה. אני מוכן לפתוח את הבלוג, אני מוכן לעזור. אבל הגיע הזמן שיהיה מעקב אחרי דובר צה"ל. באמת.

  10. אני מבינה למה אתה מתכוון, אבל ההפרדה הזו היא בעייתית, לא רק מפני שהמפקד הישיר של החייל הזה הוא ילד בן 19 שמפחד שירו עליו- אלא גם מפני שהרבה מאנשי שוברים שתיקה (לפחות בעדויות אז על חברון ועל ג'נין) היו דווקא מילואימניקים בני 25-30 (שמפחדים שירו עליהם), ולמרות העדויות רבים מהם המשיכו לעשות מילואים בשטחים.
    העדויות לא מצביעות אל עבר המפקדים של המפקדים- העדויות הן עדויות. ולאן הן יצביעו זה גם שאלה של לאן הקונצנזוס הפוליטי בארץ ייקח אותן. נראה לי שמה שניסיתי להתייחס אליו זה לאן לא בא לי שייקחו אותן עכשיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *