אינטר-טקסטואליות (איך הרסתי את חיי בעזרת הספרות, מספר שלוש-עשרה וחצי)

לאגוש היא סוג של עיר נופש בדרום פורטוגל. המון אנשים צעירים ברחובות. רובם תיירים. המון מצלמות וקרם שיזוף. המון משקפי שמש. בחום הצהריים אנשים שותים בירה (קרה). רובם גולשים אוסטרליים שזופים, שבאו להנות מגלים (טורקיז. הטובים באזור. ולשבת בחול הלבן).

ימים של בדידות מעקצצת בינות השזופים-העולצים. הלכתי בעיר שעות. כתבתי עשרות שירים (כמעט כולם גרועים). צילמתי את כפות הרגליים שלי בחול. סביבי צחקו בשפה זרה (חיוכים רחוקים כמו אוסטרליה).

אולי זה משהו ירושלמי כזה: ככל שהרקע בהיר יותר את מרגישה נבולה. (ודווקא בעיר החבוטה, המטורפת, הענייה והרדופה, את כל כך חיונית ומאושרת).

בחזרה אל ההוסטל פגשתי את יוהאן. (מעניקה לו הפעם את השם יוהאן, מתוך הכרת תודה של חירות מלאה של מי שזוכרת פנים ושוכחת שמות).

גרמני, צרוב שמש. משקפי ראייה. מבוגר ממני, ומכל הצעירים שסביבנו, בעשר שנים לפחות.

שאלתי אותו מה הוא עושה כאן. הוא אמר לי שהוא חוקר זן מסוים של פרפרים כבר כמה שנים, ובגלל השינויים האקולוגיים של התחממות הגלובלית הם כבר לא מגיעים לגרמניה, אז הוא כל שנה נוסע רחוק יותר כדי להמשיך את המחקר, בקיץ. השנה האוניברסיטה פסקה שהמחקר שלו "אינו רלוונטי", והפסיקה לו את המימון.

הוא נסע למרות זאת. כדי להמשיך לכתוב את המחקר. הם כבר הגיעו רק לדרום פורטוגל, ולכן הוא כאן. הגיע באוטו.

טנדר מיוחד שהוא גם מתקן ללכידה ומעקב אחרי פרפרים.

כן, זאת דרך ארוכה לנסוע במכונית.

(רציתי להוריד לו את המשקפיים ולנשק את עפעפיו. ללחוש לו: יא אללה, יוהאן, אני אוהבת אותך ברצינות תהומית ובחרדה עזה. אני מאוהבת בך, יוהאן, אתה מבין? עד הבהונות, יוהאן, עד הריסים, עד כל הקצוות הפרומים של גופי, והלאה. אין אף מקום בפורטוגל, או באירופה, או בעולם כולו שבו הייתי רוצה להיות יותר מאשר כאן, עכשיו).

ואמרתי: זה קטע, יש מחזה יפה בעברית, של אחד ניסים אלוני, על צייד פרפרים שפוגש כלה שברחה ביום הנישואין שלה.

והוא אמר: נחמד.

ואני אמרתי: כן.

והוא אמר: אני הולך, להתראות.

ואני אמרתי: להתראות. בהצלחה עם המחקר.

11 thoughts on “אינטר-טקסטואליות (איך הרסתי את ×—×™×™ בעזרת הספרות, מספר שלוש-עשרה וחצי)”

  1. אז הספרות הרסה את חייך פעמיים. פעם אחת בעצם זה שמצאת בו עניין, ובפעם השניה בכך שהרסת את הסיכוי שלך. קטע.

  2. טוב, אני לא יכולה להתאפק.
    http://www.notes.co.il/marit/55296.asp
    זה נכתב אמנם כפוסט ליום השואה, ובכל זאת. ואם את כבר נכנסת שימי לב לתוספת באדן פאואל בתגובות. אם יוהאן לא היה גרמני הייתי חושבת שהוא באדן פאואל.

  3. זה סיפור די מצויין. לאגוש, אמרת. לאגוש. לאגוש לאגוש לאגוש. נשמע כמו מאכל הונגרי. הגרמני הזה, הוא מבשל?

  4. הרסה לכאורה, ×›×™ חשבי כמה היא יותר שווה מהחיים עצמם! ×”"ספרות" בעצם מצילה אותם מדלות: איך נראה ×”×™×” המידע ×”×–×” לו עבר בפריזמת החיים הלא ספרותית? פחות מוצלח, גם בעיניך. אבל כעת העובדות שקרו בפועל – בין אם אירועים של ממש אי שם בפורטוגל או זיק של רצון לשבת בדירה ברמת אביב ולכתוב על עיירה פורטוגלית – מוטבעות בקודים של הספרות לבלי הינתק.

    אבל בעצם את הרי מכירה בזה. כל מי שכותב כאן או קורא כאן מכיר בזה, והמדור המופלא הזה אינו אלא הרצון לחגוג את הספרות, כך שהכל בסדר.

    (יש רק שני תחומים, אגב, שהפסרות לא יכולה להם, או לא משחקת במגרש שלהם, אבל זה נושא לפוסט נפרד).

  5. ספרות זה לא משהו באופן כללי, אבל מסתבר שזה ז'אנר מעולה לפוסטים בסיפור האמיתי והמזעזע

  6. תודה לכל המגיבים, לקחו לי כמה ימים לענות (כי היה צריך לחזור לארץ):

    איתמר- בדיוק, וזה (בניסוח קצת יותר איתמרי, אם יורשה לי) הקונפליקט הזה שבו אני כל הזמן בוראת אבנים גדולות מכדי שאוכל להרים אותן (ממש כמו שסופרים עושים, רק בחיים).

    יונתן- לפעמים אני לא בטוחה שכך (במיוחד בגלל שלפעמים הניסיון הזה להרים את האבן הוא כנה). וגם: השניים האלה, אתה מתכוון לסקס ואוכל, נכון?

    איה- תודה

    אלעד- יש בזה משהו, למרות שאני גאה לומר שהסיפור הזה לא קשור לאוכל (הו! גם אני יכולה). וגם: באמת קוראים לזה לאגוש. באמאשלי, תבדוק במפה של פורטוגל.

    מרית- אני מצטערת, אבל דרושים לי עוד יומ-יומיים לחשוב על תגובה מושכלת…

    של ברמן- בוא נתפשר על "הרס הדדי, ארוך, כואב ומיוסר"..?

  7. רק עכשיו ראיתי את התגיות, יא איתמר! אתה מצחיק אותי, זה כבר נהיה ספורט בשבילי לנחש איזה תגיות אני מקבלת לכל פוסט.

  8. אני עם איתמר, היא הרסה פעמיים.
    ואחר כך הצילה, כי בילעדיה בחיים לא היית זוכרת את יוהאן (שם בדוי)
    ורק האינטרטקסטואליות גורמת לנו לאסוף זכרונות.
    ואחר כך לצחוק עליהם, בעודינו אוחזים משקה מרענן (אולי ריזלינג קפוא?) ומנשנשים מטעמים מקערות…

    אני אוהבת אותך
    כבר אמרתי?

  9. לא תמיד ברור מה ההבדל בין החיים לספרות, או בין הספרות שלי לחיים של מישהו אחר, או בין החיים שלה לשלי, כשכל אחת מרפררת לשני ובחזרה, ואז פתאום לאשתו של עופר באמת קוראים טלי, וגיא באמת אכל שסק ואמר שוב שובי, והמחיצות שבונה מני (??) מפני המבט הן באמת פחד מפני האור, כמו שהסביר הבעש"ט למאירל. וכל פנטזיה חדשה היא באמת הכרמל. באמת. ×–×” מתקשר גם למה שאמרת לי ×–×” מכבר, על דימויים שהופכים אמת. או שהיו קצת אמת מלכתחילה. כמוהם כחלומות. הם חוויה ולא רק פרויד.. וכמו שאמרתי לך פעם – הרבה מהדברים שכתבתי מתקיימים בזכות ×–×” שאת אומרת לי אותם בחיים, מחדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *