מחשבות על סקס

[זהירות: אישי ומביך]

 

סיפור אמיתי ולא מזעזע: בחור פוגש בחורה. בחור ובחורה בסופו של דייט די מוצלח מטיילים ברחוב בלילה לעבר הים. פתאום הבחור נעצר, מצביע על הבניין הסמוך: רואה את המרפסת הזו, לא ההיא, השניה? אז האמת היא שפה זה הבית שלי, את רוצה אולי לעלות? כיוון שהבחורה מחבבת את הבחור ונמשכת אליו במידת מה, אך לא רוצה לשכב איתו, היא אומרת לא, נראה לי שזה לא רעיון טוב. הבחור אומר לא התכוונתי ש, זה לא איזה זה, רק לכמה דקות, את חייבת לראות את הדירה שלי. הבחורה אומרת לא יודעת, לא נראה לי, טוב, בסדר, בוא נעלה, אבל זה באמת יהיה רק לכמה דקות ואז אני אלך. הבחור שמח. הם עולים למעלה, רואים את הדירה, שותים תה, מתמזמזים חצי שעה, תחילה על הספה ואז על המיטה של הבחור. הבחור מנסה להתחיל להפשיט את הבחורה והיא מסלקת את ידו; קצת אחרי שזה קורה שוב היא זזה אחורה ואומרת, נראה לי שאני אלך הביתה עכשיו. הבחור אומר וואו, כשאת אומרת חמש דקות את באמת מתכוונת לזה, מה? הבחורה אומרת כן. הבחור אומר אבל את כבר פה, אולי תישארי בכל זאת? הבחורה אומרת: אני באמת באמת רוצה ללכת הביתה עכשיו, והולכת הביתה.

רק כשהיא יוצאת מהבניין וחוזרת מהר מאוד במעלה הרחוב היא שמה לב, שלמרות שבסופו של דבר היא עשתה לא יותר ולא פחות ממה שרצתה לעשות, היא לא נהנתה מזה בכלל, כי היא היתה אחוזת חרדה כל זמן שהיתה שם; עסוקה בלהזכיר לעצמה רפיטטיבית, כמו כשצריך לזכור מספר טלפון ואין איפה לרשום, שהיא החליטה לא לשכב איתו, שהיא לא חייבת לשכב איתו, ודרוכה להימנע מדברים שיגרמו לה להרגיש שהיא כן חייבת לשכב איתו, כמו להתפשט מאיזשהו בגד. והיא נכנסת הביתה בהקלה כשהיא חושבת, קצת בהפתעה וקצת לא, עד כמה קשה לפעמים לאישה להימנע מסקס שהיא לא רוצה גם בטובות שמבין כל הנסיבות האפשריות.

חשבתי על ×–×” עוד למחרת: תהיתי איך ×–×” מהצד השני. ואז הבנתי שההפך – כלומר, שבחור שמעוניין בי באיזשהי מידה עדיין לא ירצה לשכב איתי עכשיו – לא קרה לי כמעט אף פעם. כלומר, ×–×” לא בדיוק דיכוי גברי של נשים, ×–×” מבנה חברתי שחוסם גברים ונשים כאחד: גם לגברים אין כמעט אפשרות לסרב לסקס בנסיבות כאלו בלי 'לשבור את הכלים'. אם בכלל, דווקא לנשים יש בהן יותר מרחב תמרון לגיטימי.

אבל יש איזו דינמיקה רעה שנוצרת כמעט תמיד כמעט מיד ברגע שאת בוחרת להשתמש במרחב הזה, כלומר להפוך את הגדרת המצב, מסיטואציה של משיכה הדדית שנעה לכיוון הכללי של סקס, לסיטואציה שבה הבחור רוצה סקס ואת מסרבת. זו ממש תחושה פיזית של חציית גבול בלתי-נראה, מעבר מסוג אחד של יחס בינאישי לסוג אחר ורע. לפעמים את לא מגיעה לגבול הזה, פשוט כי גם את רוצה את הסקס באותה מידה כמו הבחור. נראה לי שלפעמים, כשאת לא בטוחה מה את רוצה, את מעדיפה להחליט שאת רוצה סקס כדי להימנע מלהגיע לשם.

][

אז ניסיתי לנסח לעצמי בין מה למה הגבול, ולאט לאט השתכנעתי שאפשר לתאר את המבנה החברתי הבסיסי של איך אנחנו עושים סקס, ואת רוב מה שממש רע בו, באמצעות מבנה בינארי פשוט להחריד:

הדוקסה שלנו לגבי מיניות מכילה שני מודלים סותרים: לפי אחד מהם סקס הוא דבר הדדי שגם הגבר וגם האישה עושים בשביל הכיף (שיכול להיות פיזי, רומנטי, ריגושי וכו'), ושמעניק הון סימבולי של נחשקות ומוצלחות-מינית לשניהם; לפי השני סקס זה משהו שגברים רוצים ונשים יכולות לתת או להילקח מהן, שהוא טוב לגברים ורע לנשים, מעצים את כבודו של הגבר ולוקח כבוד מהאישה וכו'.

המודלים האלו שניהם דוקסה, לכן שניהם נתפסים לנו כנכונים באופן רגשי עמוק ובלתי ניתן לערעור רציונלי (כל טענה שמסתמכת על אחד מהם נשמעת הגיונית, אינטואיטיבית), ואנחנו לא באמת מתמודדים אף פעם עם הסתירה ביניהם אחת ולתמיד, אלא עוברים כל הזמן בלי להרגיש מאחד לשני, ולשילובים לא-לוגיים של שניהם, כמו שקורה לנו גם עם דוקסות אחרות.

אבל כמו עם דוקסות אחרות, גם הדוקסה הזאת מאפשרת לצד ההגמוני לחיות עם עצמו בשלום ובתחושת קוהרנטיות, ומפילה את מלוא עול ההתמודדות עם סתירותיה הפנימיות על הצד המוכפף. מבחינה אישית, עבור הגברים אין בתוך הדוקסה הזאת סתירה ישירה: הם אמורים לרצות סקס תמיד ובכל מקרה (גם זו כאמור נורמה דכאנית בדרכה). אבל מבחינת הנשים יש פה סתירה יסודית שמנכיחה את עצמה כל הזמן למרות שלא באופן מילולי, כי הסקס יכול בכל שניה, בכל הערה קלישאתית של הגבר או מחשבה סתמית של עצמך, לעבור מלהיות מובן באמצעות מודל אחד, ללהיות מובן באמצעות המודל השני, ולהוציא אותך לגמרי משיווי משקל.

ולכן נראה לי שמעט מאוד גברים, אם בכלל, מבינים באמת עד כמה סקס הטרוסקסואלי הוא גם במיטבו אמביוולנטי-לעומק עבור נשים: כי המודלים יכולים להתחלף בלי התראה: אפילו בסקס טוב ושוויוני עם מישהו שאת אוהבת ובוטחת בו וכו', יש רגעים שבהם את מתעייפת וחושבת אולי להפסיק, ואז עונה לעצמך הוא יתבאס, אולי נמשיך קצת בכל זאת עד שהוא יגמור, ונזרקת פתאום לתוך המודל השני; שלא לדבר כמובן על המקרה שבו את שוכבת עם מישהו חדש בהמשגה של סקס זה דבר שאנשים בוגרים עושים בשביל הכיף, ואז הוא אומר משהו קטן על כמה קל היה להכניס אותך למיטה, וכל המליון וריאציות של זה; ועד המקרים שבהם את מוצאת את עצמך עושה סקס שאת לא באמת רוצה.

נראה לי שהרבה מקרים של דייט רייפ מהסוג ×”'אפור' (מישהי שלא רוצה, אבל לא בצורה נחרצת, משוכנעת 'בטוב' להסכים לסקס שעושה לה מאוד רע) הם כאלו: את נכנסת מרצונך לתוך סיטואציה מינית 'טובה' מהמודל הראשון, מה שתלוי בזה שהגדרת-המצב של שניכם היא מתוך המודל הראשון, ופתאום הבחור – לעתים קרובות לא בזדון ואפילו לא במודע – משנה את הגדרת המצב לכזו שהיא מהמודל השני, כולל תבנות חוזר לאחור של הגדרת המצב עד ×›×”, ואת משתכנעת שברור שאת לא אמורה לגמרי-לרצות סקס בשביל לעשות סקס, ברור שאת אמורה להרגיש קצת רע ובכל זאת להמשיך, שאם את כבר שם אז התחייבת 'לתת' ואת לא יכולה לסגת.

ויש פה עוד עוקץ די חמקמק, ×›×™ בשביל הניסיון היומיומי של כולנו לחיות ככל האפשר במודל הראשון, שהוא הכרחי כדי לעשות סקס טוב ושוויוני כלשהו, צריך תמיד להדחיק כל הזמן בצורה אקטיבית את המודל השני, ×›×™ גם הוא מתבקש ואינטואיטיבי. וכך תמיד, ברגע שהמהפך המהמם לרעה בהגדרת המצב מתרחש, עולה גם ההרגשה שהיית אמורה להבין מראש, שזו גם אשמתך, ×›×™ למה בכלל עלית אליו הביתה אם לא רצית לשכב איתו, שבעצם ידעת כל הזמן שלשם ×–×” הולך ואיך יכולת – –

רגע ההלם הזה שחוזר ונשנה בכל כך הרבה דרכים: הרגע שבו את חווה את האנומיה החברתית שבתוכה את חיה בתור משהו דפוק ומערער בפסיכולוגיה האישית שלך.

][

הרבה מהמאבק הפמיניסטי הציבורי בהקשר הזה הוא ניסיון לעקור מהשורש, כלומר מהדוקסה, את המודל השני, ולהישאר עם המודל הראשון. זה מאבק חשוב מאוד, וההצלחה החלקית הגדולה שלו מרשימה מאוד.

אבל עם זאת, נראה לי שזו טעות לחשוב שהמאבק הפמיניסטי היומיומי-הפרטי שלך לחיות את חייך בצורה דכאנית פחות צריך להיות פשוט העתק מוקטן של המאבק הציבורי הגדול. כי לשנות את החברה זה עניין אחד ולחיות באופן משחרר בתוך החברה הקיימת זה עניין אחר. ברור שיש קשר הדוק בין שני המאבקים האלו, כי אם מספיק מאיתנו נחיה ככה החברה תשתנה, וכי כדי לשנות את החברה צריך לשנות את איך שאנחנו חיות; ובכל זאת אלו חזיתות שונות, שדורשות טקטיקות שונות קצת.

בחברה שבה אנחנו חיות, מודל שתיים הוא רלוונטי באופן עמוק מאוד. וההנחה שהדבר הפמיניסטי לעשות בחייך הפרטיים היא למחוק אותו אחת ולתמיד מתוך האופן שבו את חושבת, ההנחה הזאת היא דווקא חלק ממה שמשמר את האנומיה: נסיון המחיקה מייצר בעצמו סוג מסויים של סיטואציות דכאניות (את עושה סקס שאת לא רוצה, תוך הדחקת הסיבות לכך שאת לא רוצה, כי הן שייכות למודל שתיים, כי הרי סקס זה אמור להיות כיף, את אמורה להנות מזה) ומעצים את האיום בסיטואציות דכאניות מסוג אחר (אם כל מאמצייך מושקעים בניסיון להימנע מלחשוב באופן מסוים, הרי שכשהמודחק הזה חוזר וצץ במלוא הרלוונטיות והמובנות-מאליה שלו אין לך יותר מה לעשות, כל העמדה שלך מתפרקת; וכך את שומעת נשים שגילו ש'בעצם', 'בעומק', 'נשים תמיד היו ותמיד יהיו', וכו').

ולכן נראה לי שאולי מה שהכי כדאי לעשות עכשיו, ביומיום, בינינו לבין עצמנו, הוא להבין שבניגוד לכל האינטואיציות הפסיכולוגיסטיות שינקנו עם מוסר אבינו, זה שמשהו מודחק לא אומר שהוא ה-אמת, אלא רק שהוא אמת רלוונטית אחת; וכך, בכל פעם שמודחק כזה מציג את עצמו לזהות אותו כשייך למודל שתיים, לקוד בפני הקומון-סנסיות הבלתי-נמנעת שלו, ואז בכל זאת לסרב להיכנס אליו;

וגם להבין ולהסביר לבני הזוג שלנו, שבניגוד למיתוס הפאלוצנטרי שבו כולנו מחזיקים ומחזיקות (וריאציה קלה בלבד על המודל הפורנוגרפי הקשיח שתיארו פעם איה ופלאי ×ž×–וית אחת ואיתמר מזוית אחרת) – בניגוד למיתוס ×”×–×”, לא נכון שהטלוס של כל אינטרקציה בין גבר לאישה שיש בה איזשהי מיניות הדדית הוא זין משפיך בתוך כוס.

אבל קשה להבין את זה, ועוד יותר קשה לזכור את זה בסיטואציות מלחיצות.

127 thoughts on “מחשבות על סקס”

  1. הם לא פסיכולוגיים גרידא כי אותם כוחות בדיוק פועלים גם על כל האנשים האחרים, והפסיכולוגיה של אנשים אחרים היא לעתים כוח חברתי במובן הנקי (יש גברים שאני אפחד לעלות איתם הביתה כי אני אפחד שהם לא יתנו לי ללכת פיזית אם אני ארצה, אני מפחדת ללכת ברחובות אפלים לבד לפעמים) וכי החברה ממשיכה לייצר אותם בך כל הזמן. נו, אידיאולוגיה, וזה. בעיני זה מטעה לקרוא לזה פסיכולוגיים כי פסיכולוגיים רומז לאישי וליוצא-דופן ולבטח-ראית-את-ההורים-שלך-מזדיינים-וקיבלת-טראומה כשזה משהו חברתי כללי שפועל על כולם/ן באותה דרך. אבל אתה צודק שהרבה יותר קל לפעול נגד כוחות חברתיים דכאניים ביחסי אחד-על-אחד מאשר בכל מקום אחר. אולי זה גם אחד הדברים שמגניבים בסקס טוב, כמות הכוח שיש לשניכם לעצב מתוך הכאוס הגולמי של דוקסות חברתיות דגם קונקרטי של מה-יהיה-ביניכם, כולל האפשרות לפלס לעצמכם מקום יחסית מוגן ופרטי וטוב אם אתם מתעקשים על זה מספיק וכל הזמן (נימה אופטימית לכבוד התגובה המאה ואחת).

  2. אוף, כבר שנים אני רוצה לכתוב פוסט על זה, וכתבת אותו בצורה מופלאה. הצלחת לנסח בצורה נהדרת דברים שהתגלגלו לי בראש המון זמן.
    ואני רק אוסיף (מקווה שלא אמרו את זה לפניי, כי קראתי רק 2/3 מהתגובות בערך):
    אני חושבת שהרבה בעיות בדימוי העצמי שלנו כנשים נוצרות בכלל הפער בין דוקסה 1 לדוקסה 2: אנחנו מצפות ורוצות להיות כמו בדוקסה 1 – לרצות סקס בדיוק באותה מידה כמו הגבר, להרגיש חופשיות לעשות את ×–×” עם מי שבא לנו מתי שבא לנו, עם רגש ובלי רגש.
    אבל איכשהו אנחנו מוצאות את עצמנו שבסופו של דבר בא לנו פחות מאשר לגבר, ושאם עשינו את זה עם מי שבא לנו ומתי שבא לנו ועם רגש ובלי רגש אנחנו אחר-כך מרגישות קצת רע עם עצמנו.
    החלק השני של המשפט נובע בוודאות מדוקסה 2.
    החלק הראשון של המשפט הוא מה שגורם לדוקסה 2 להיות נכונה.
    ולצערי הרב מאוד, אני נוטה להיות בין המסכימים לכך שדוקסה 1 היא קצת פיקציה, ושאין באמת שוויון, ושביולוגית ופסיכולוגית כנראה שיש הבדל שלא נובע רק מחינוך וסוציאליזציה.

  3. מה שעלמה 2 אמרה, הכל.
    וגם המשמעות של לקחת אחריות על סיטואציה זה לא לומר לגבר תשתנה אתה, אלא להפנים את אופן ההתנהגות ה"גברי" ולתת לו לשחק לטובתך, בדיוק כפי שהסקת שיש שתי דוקסות ואלו הן הנחות הבסיס שלך, אז ראש של גבר לעולם לא ישתנה ויעבוד כמו ראש של אשה.
    גברים לא באמת מבינים בהרגשה דברים כמו "'אני נמשכת אליו, אני רוצה להתמזמז איתו, אבל אני לא רוצה לשכב איתו'. או 'אני רוצה לשכב איתו, אבל לא היום', 'אני רוצה לשכב איתו, אבל יותר לאט'. 'אני כן נמשכת אליו אבל אני לא בטוחה מה אני רוצה, הייתי רוצה לגלות את זה תוך כדי ולהפסיק כשארצה'". מצד הגבר אלו בלבולים שלא קיימים בתוך מרחב ה"יאנג" אם יותר נח לכל הנוגעים בדבר לחשוב על הזכרי באופן הזה.
    המזל שלך, קרן, ושל נשים שחושבות כמוך שגברים לא קולטים עד כמה פשוט וטפשי זה "לשכנע" לקיים מגע מיני ושבשביל לזיין כל מה שהם צרכים לעשות זה להמתין בסבלנות, וכפי שנסחת יפה "אם אתה רוצה לגרום למישהי לרצות לשכב איתך, תכוון את המאמצים כדי לגרום לה לרצות לשכב איתך מחר, ולא הלילה". אני, בכל אופן, לא בעד מגע מיני מזדמן, זה לא מועיל בשום צורה, הייתי שם זה פיכס.
    מה שמדהים בפוסט ובתגובות שלך, קרן, זה כמה עמוק הפנמת את צורת המחשבה הדכאנית ועד כמה היא מכוננת את האופן שבו את חושבת. את באמת חושבת שהגברים הם החארות בסיפור הזה ושעל הגברים באשר הם להשתנות. נראה לך?! ונראה לך שהצד השני ישתנה? ולמה, כי את החלש בסיפור? לזה קוראים העצמה נשית? זה מה שלימדו אותך בג'נדר סטאדיז?

    *איני מגיב בשמות אחרים

  4. אוף. כבר הרבה זמן הפוסט הזה (והתגובות אליו) מסתובב לי בראש, ובסוף מה שאני אצליח להוציא כאן הוא קצת תגובה אוף-טופיקית. חלק כי כבר כתבו כאן את מה שיש לי להגיד וחלק כי אין לי אומץ לכתוב את הדברים האחרים.
    אז קודם כל, פוסט נהדר (וגם התגובות). יותר מנהדר: הוא פוסט נדבק, שכל הזמן קופץ ככה ומזכיר את עצמו.
    אבל יש לי שתי שאלות שקשורות מאוד אחת לשניה וקשורות באופן רופף לפוסט עצמו (ואני לא אעלב אם לא תעני / תענו עליהן):
    1. באחד הספרים של ריצ'רד פיינמן הוא מספר על חבר שלו ששאל אותו איך ×–×” לראות את העולם כמדען, ואיך הוא יכול להנות מפרח כשמה שהוא רואה ×–×” את המבנה שלו. ופיינמן פוצח שם ומסביר איך דווקא הראיה המדעית גורמת לעולם להראות עשיר יותר. אני חושב שהשאלה הזו רלוונטית יותר לאנשי מדעי החברה והרוח. אני מנסה להבין, כמישהו שבחר בנתיב מדעי "קשה" אבל פלירטט בעברו עם מדעי הרוח, איך ×–×” לראות את העולם כמו שאת רואה אותו – כלומר להביט על אינטראקציות חברתיות ולהבחין בגורמים שמרכיבים אותן, להביט בעולם דרך משקפיים שרואות דרך המבנים שאנחנו עוטפים בהן את היום-יום.
    2. והיא קשורה לשאלה הראשונה מאוד, היא איך מסתדרים עם הניגוד ×”×–×” בין האידיאולוגיה לחיים. אני יודע איך אני ×—×™ עם הסתירות האלה בין איך שאני חושב שצריך לחיות לבין הבחירות שאני עושה בחיים שלי – רוב הזמן אני מדחיק, אני מתרץ ואני משקר לעצמי (מדי פעם אני עושה שינוי, ואז אני מרוצה מעצמי עד שאני נזכר בכל יתר הדברים שאני נכשל בהם, ואני חוזר להדחיק). אבל מצד שני העיסוק המקצועי היום-יומי שלי מאפשר לי את ×–×”. אני לא בטוח שאם הייתי עוסק באותן סתירות באופן קבוע הייתי מצליח להדחיק ×›×›×”.

  5. שיר דמע: תודה רבה. אבל נדמה לי שאת מגיעה בסוף בדיוק למסקנה שהפוסט שלי ניסה להמציא/למצוא/לפלס דרך להימנע ממנה. נכון שאנחנו מנסות לחיות בתוך דוקסה 1, ודווקא הניסיון הזה הופך ליותר חזקה את הבעיטה בבטן שאנחנו חוטפות כשאנחנו מבינות שגם דוקסה 2 קיימת ואמיתית ורלוונטית, אבל אני לא חושבת שהמסקנה היא "בעצם דוקסה 2 היא האמת וצריך לוותר על הפנטזיה על דוקסה 1". דוקסה 2 היא *גם* אמת, היא לא *ה*אמת (היא לא ה'בסופו של דבר', היא אחד מן הדברים). צריך לוותר על הפנטזיה לחיות בעולם שהיא לא קיימת בו (אולי הנכדות שלנו יזכו), אבל אז, דווקא מתוך הכרה בזה שהיא שם, צריך להילחם לצמצם אותה ולחיות כמה שיותר בתור דוקסה 1: נניח: כן, לסקס תמיד יהיה פוטנציאל להיות מסוכן עבורי, לעורר טראומות ישנות וליצור חדשות, אבל בכל זאת אני אנסה, בזהירות, לעשות סקס לא טראומטי אלא טוב ומהנה ושוויוני.
    לגבי הביולוגיה, אני לא יודעת אם יש הבדל ביולוגי בין נשים לגברים. אני יודעת שהרבה מההבדלים שנחשבו ביולוגיים בעבר – ולא בעבר הרחוק בכלל – התבררו מאז כתרבותיים לגמרי (יש שיחה נחמדה ב"אנה קרנינה" לגבי זכות בחירה לנשים, שבה אבא של קיטי אומר משהו כמו – "אני לגמרי בעד זכויות לנשים, אבל לא צריך להיסחף, יש גם הבדלים טבעיים. נשים תמיד יהיו היחידות שיניקו, וגברים תמיד יהיו היחידים שיתעניינו בפוליטיקה"). ואני יודעת שבהווה, בכל פעם שבה שמעתי מישהו/×™ טוענת שהבדל כלשהו בין נשים וגברים הוא ביולוגי, ×–×” ×”×™×” לגבי הבדלים שיש להם לכל הפחות *גם* מרכיב תרבותי חזק, והטענה הזאת כמעט תמיד שימשה להתחמק מהמאבק לשנות את המרכיב התרבותי ×”×–×”, או כדי לבטל את ההצלחה החלקית שכבר הושגה (למשל נסיונות עכשוויים להחזיר את הנשים שבשוק העבודה הביתה). כך שאני נוטה לקחת טענות כאלו עם קילוגרם של מלח.
    אבל האמת היא שבסופו של דבר, זה לא משנה לי אם יש הבדל ביולוגי כזה. אנחנו צריכותים להילחם בשביל עולם שבו לנשים וגברים יהיה בדיוק אותו מרחב של אפשרויות זמינות-תרבותית (ואנחנו רחוקותים מאוד מעולם כזה); אז נוכל לראות האם הן והם יבחרו לממש את אותן אפשרויות או אפשרויות שונות חלקית. אני לא יודעת מה יקרה, אבל אני בטוחה שהבחירות שלהןם בעולם כזה יהיו הרבה יותר דומות מאשר עכשיו.

    דפנה – איזה שיר מגניב 🙂

    יובל: תודה רבה גם לך 🙂 . לגבי השאלה הראשונה שלך, אני לא מכירה אחרת: תמיד הסתכלתי על העולם ועל עצמי וראיתי מבנים. הלימודים במדעי החברוח רק עזרו לי לראות מבנים מעניינים יותר (וחברתיים יותר) ועזרו לי למצוא אנשים שמדברים באותן שפות. נדמה לי שאני אולי גם ממשיגה את עניין המבנים קצת אחרת ממך: ×–×” לא שיש את התופעות הנחוות-ישירות על פני השטח ואת המבנים התיאורטיים שמתחתן, בעומק, ואז להבין את המבנים ×–×” לראות את השלד במקום את מה שמעליו, המבנים *הם* התופעות, לראות אותם ×–×” לחוות אותן יותר חזק. (בורדייה מדבר יפה על ההבדל ×”×–×” ממש בשני העמודים הראשונים של "מבוא לתיאוריה של הפרקטיקה".)
    לגבי שאלה 2: בהרבה מקרים אפשר פשוט לנסות לחיות כמו איך שאתה חושב שצריך לחיות, לא?

  6. אני אתחיל בזה שזה טקסט מרשים וחכם. כשקראתי את "מה שמודחק אינו בהכרח האמת" חשבתי לעצמי שהלוואי ומישהו היה אומר לי את המשפט הכל כך פשוט הזה לפני 10 שנים ולא הייתי צריכה לחקור בעצמי ולהפגע ולפגוע ולבחון את גבולותיי שלי כל כך הרבה פעמים כדי שירד לי האסימון. זה רלוונטי עבור כל מי שמבקש לעשות שינוי בחייו ולכן נדרש להדחיק דפוס מסוים כדי לתרגל אחד חדש.

    הזדהיתי עם חלק גדול מהדברים שתיארת. באמת אחת הסיטואציות הכי נוראיות זה אם שכבתי עם מישהו והרגיש לי אינטימי וחם ונעים ומפנק והדדי ואז אחרי הסקס הוא תהה בקול איך יכול להיות שנתתי לו ככה בקלות ואם אני נותנת ככה בקלות לכל אחד. הכי נוראי אם הוא גם הוסיף אחר כך פנינה כמו "זה קצת הורס לי" או "לא נראית לי אחת זולה כזאת". איכסה עליו. כמו כן לא פעם ולא פעמיים שכבתי עם מישהו לא בלב שלם, אם בגלל שהוא הפעיל עליי לחץ פסיכולוגי או ניסה לעורר בי תחושת אחריות לתסכולו המיני ומחויבות לפתור אותו ואם בגלל שלא הייתי מאוד מעונינת בו אבל לא התחשק לי לישון לבד. היו גם מקרים בהם התחלתי בלב שלם אבל הפרטנר היה קר או אגואיסט (או מאצ'ואיסט שקיווה שאשכב כמו בול עץ) או לחילופין נרגש מדי ולא רגיש לגוף שלי ולצרכים שלי ולא היה לי נעים לעצור באמצע ולהגיד לו אז המשכתי ואחר כך הייתה לי תחושה פויה . עם הזמן למדתי להיות קצת יותר בוטה כשאני מרגישה שצריך (למשל "אתה יכול לעלות, אבל אני לא אשכב איתך ואבקש ממך ללכת אם תהיה מטרד" ואפילו "הסקס איתך לא נעים לי, אני רוצה שנעצור"), בוטות לפעמים הורסת את הקסם, כי באי הודאות ובמסתורין יש מן הסתם גם קסם, וזה גם הביא כל מיני גברים לפחד ממני או להאמין שאני מכשפה מנוכרת\ טורפת גברים וכדומה, אבל נו לכל דבר יש מחיר וככל שאני לומדת לדבר ולהגיד מה מפריע לי או לא נעים לי ולהיפך מה חשוב לי ונעים לי אני יותר נהנית מסקס.

    למרות יתרונותיו של הטקסט אותם ציינתי, בדיוק כשם שהטקסט הזה הרשים אותי, ככה הוא גם הכעיס אותי. באופן כללי ישנה החולשה של הגישה הסטרוקטורליסטית בכללותה, שבנויה לפספס תמיד, לא רק את היוצא מן הכלל, אלא גם את ייחודו ומורכבותו של כל פרט העונה לכלל, על אף שבהרבה מקרים הפרט יכול להאיר באופן אחר את המבנה כולו. באופן יותר ספיצפי, על אף שאת כנראה צודקת וסטטיסטית מרבית הגברים מעוניינים ביותר סקס ממרבית הנשים, ועל אף שכל אדם פעיל מינית נכח כנראה בכמה עשרות סיטואציות כמו אלה שאת מתארת (ומותר וחשוב לדבר עליהן), נראה לי שאת עושה כאן עוול לשני המינים, כשאת יוצרת את הרושם שגברים הם יצורים שטוחים, חד ממדיים וחסרי התחשבות מטבעם, ולעומתם הנשים ככלל הן מורכבות, עדינות נפש, תמימות ופגיעות.

    מצבים של שיוויון מלא מול הזולת, בכל הקשר שהוא, הם מאוד מאוד נדירים. לטעמי שני הדברים הכי קרובים לשיוויון שאפשר להגיע אליהם עם אדם שאין איתו הכרות ממושכת הם מצב בו שני הצדדים הם מהוססים, מגששים וזהירים מאוד (ואז יש באוויר הרבה מבוכה ופגיעות, שזה בסדר, ואפילו מקסים לפעמים) או מצב בו שני הצדדים עוקצניים, נשכניים ומנהלים מאבקי אגו תוססים. בכל מקרה אחר, כשהאחד יתפוס עמדה של כח (לא כח פיזי חלילה, די בבטחון עצמי מופרז, בהבעת פחות עניין מן הצד השני, בהתנדבות לשלם את החשבון, בטון דיבור נינוח מול אדם נוירוטי ונרגש, בפערי סטטוס חברתי, במענה לטלפון בזמן שהשני מדבר, בתנועות גוף כאלה ואחרות וכיוב'), השני יתכופף. יצא לי להיות פעמים רבות בשני הצדדים, החלוקה המגדרית הנוקשה כל כך בהקשר הזה רלוונטית בעיניי בעיקר אם ביצעת את המחקר המקדים שלך בחברה מאוד מסורתית וגם זה מוטל בספק או לחילופין אם נקודת המוצא של הטקסט כולו היא את עצמך ואת נוטה לצאת רק עם גברים שהם מבוגרים ממך \ מרוויחים יותר ממך \ בטוחים בעצמם יותר ממך \ כוחניים יותר ממך וכו'.

    מעבר לכל זה, אהבה ותשוקה הם לא רק עונג הנאה וחיים משוגעים, הם גם פצע. עבור גברים ונשים כאחד. הכמיהה שלנו אל האחר היא טרוריסטית לא קטנה, היא שמה בידיו של אדם אחר את הכח לדחות אותנו, לבלבל אותנו ולרמות אותנו. אל תטעי להעניק מיד לכל מכאוב פרשנות מגדרית נוקשה כל כך. גברים חווים לא פחות ניצול, בלבול, השפלה, דחייה, חוסר אונים ועוד. יש הרבה גברים מאוד קרובים אליי בחיי האישיים, שהם יקרים לי מאוד ולא ניתן לסכם אותם באופן פשטני כל כך. רב הגברים שהכרתי והכנסתי לחיים שלי, בין אם כחברים, כבני זוג או כפרטנרים למין, היו (\הם) אנשים עדינים, מצפוניים, מורכבים, רגישים ומודעים לעצמם לא פחות ממני. לעיתים קרובות גם הרבה יותר. אם המטרה היא להגיע אל מודעות ותקשורת טובה יותר, להתייחס לגבר כאל פלקט לא מקדם את המטרה הזו.

    אני מכירה לא מעט גברים שלא מעונינים לשכב עם מישהי אם מדובר בענין חד פעמי, מכירה גברים שמפחדים להיפגע, שמפחדים לפגוע, שמפחדים לשכב עם מישהי ששתתה אפילו קצת מחשש שהיא תתחרט על מעשיה, שמפחדים שהם לא יצליחו להפגין ביצועים מרשימים במיטה, שמפחדים להטעות, שמפחדים להידחות, שמפחדים שהם לא מושכים, שמפחדים להתאהב, שמפחדים שיתאהבו בהם, שמפחדים שהם נלעגים בעיניי הצד השני, כאלה שלא מעונינים לשכב עם כל אחת בכל רגע ואפילו כאלה שהם א-מיניים. הרבה פעמים ביליתי לילה שלם עם חבר טוב בחדר שלי, אפילו בישיבה על המיטה, בשיחה ותו' לא.

    מן הצד האחר אני מכירה מקרוב מקרים של נשים שהתייחסו לגברים כאילו הם אשפה. ואם כבר אישי ומביך, אז אני יכולה להעיד על עצמי שתפסתי את עצמי לא פעם מנצלת את החולשות של הצד השני ומתגרה באנשים לחינם כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי, הנרטיב הפנימי היה שאני נותנת לזה הזדמנות, אבל באיזשהו מקום היה ברור לי מראש שאני לא מעונינת, אלא שלא התחשק לי לוותר על החיזוק שהם עשויים לספק לי לדימוי העצמי. אני אפילו יכולה לספר על מקרים בהם הצד השני טען למרבה הפתעתי שאני משתמשת בו כצעצוע מין ולא מתענינת בו כבן אדם (את מבינה, הייתי כל כך בטוחה בזמנו שגבר בחיים לא ייפגע מהשימוש בו כאובייקט מין, כי זה הרי גן עדן בשבילו, שלא שמתי לב שאני מתנהגת בצורה אנוכית וחסרת רגישות) . אלו עניינים מבלבלים, עבור שני הצדדים.

    דבר נוסף וחשוב: מדובר לטעמי בשני נרטיבים כלליים שלא נוגעים למין או מגדר בלבד אלא לתנודותיו של האגו בכל מצב שהוא משמעותי בשבילנו מצד אחד ויש בו מידה גדולה של אי ודאות מצד שני (למשל ראיון עבודה). באחד התחושה היא שאני רצוי, מתייחסים אליי בכבוד ומבקשים לשתף איתי פעולה ובשני לא רוצים אותי, מזלזלים בי או משתמשים בי. ובאמת לפעמים המעבר מהאחד אל השני הוא חד מאוד וזה מבלבל, בעיקר, כאמור, אם אנחנו מתנהלים מול גורם שכוונותיו לגבינו עדין אינן לחלוטין בהירות. (שימי לב שבמערכת יחסים ארוכת טווח, למשל, התפניות אינן כה חדות אלא השינויים בדינמיקה הם תקופתיים).

    סליחה שיצא לי מבולגן ואיחול כלשהו לסיום (המשך שווה נעים? שבת שלום?)
    ליטל

  7. שתדעי, אגב, שאחרי שקראתי את ×–×” הייתי צריכה יום שלם בשביל להודות בפני עצמי שחסר כאן משהו 🙂 מנפלאותיה של ההונאה עצמית. אבל בחיי לאן נעלם המודל השלישי שבו אני מנצלת\ מרמה\ משתמשת \ לא מתחשבת וכיוב'? האם כל הנשים מלבדי הן מלאכיות?

  8. היי ליטל, תודה, התגובה שלך מרשימה וחכמה בעצמה. אני מסכימה עם רוב מה שאת אומרת לגבי העולם והנשים והגברים שבתוכו, רק לא עם מה שאת אומרת לגבי הפוסט, כי נראה לי שמה שקראת בו שונה ממה שניסיתי לומר בשתי דרכים בסיסיות:

    1) לא דיברתי בפוסט על תכונות של אנשים אלא על תכונות של סוג מסוים של סיטואציה / מערכת-עמדות / יחס-בין-אנשים. זה סוג אובייקט שונה לגמרי. למשל, הסיטואציה שבין שוטרת לקטנוענית שעברה באדום (אם לבחור דוגמא אמיתית ומזעזעת שקרתה היום בבוקר) (אני אותיר לך לנחש מי מבין השתיים היא אני) היא סיטואציה שיש לה מאפיינים מבניים מובהקים של כוח/סמכות של צד אחד על הצד האחר, ואפשר לדבר על המאפיינים האלו בלי להניח בכלל את ההנחה הטיפשית שהם נובעים מכך ששוטרות הן נשים כוחניות ומרושעות וקטנועניות הן נשים כנועות ונחמדות. ההנחה שלי היא שהאופן שבו סיטואציות קונקרטיות מכל סוג מתגלגלות מושפע *גם* מהמאפיינים המבניים של הסיטואציה ו*גם* מהתכונות הספציפיות של האנשים המעורבים בהן (וגם מעוד דברים כמובן): שוטרת כוחנית תתנהג אחרת משוטרת נחמדה, ושוטרת כוחנית תתנהג אחרת מקטנוענית כוחנית (כי בפני כל אחת מהן פתוח סט אחר של אפשרויות).

    2) (זה אולי הסעיף החשוב יותר:) הדיבור בפוסט על התכונות של סיטואציה מינית בין גבר ואישה בתרבות שלנו, לא היה מהמקום של השתתפות בשיח ("יש אנשים שחושבים שסקס הוא שוויוני/לא שוויוני אבל ערכתי תצפיות על העולם וגיליתי שהאמת היא שסקס הוא לא שוויוני/שוויוני") אלא מהמקום של ניתוח השיח מבחוץ ("ערכתי תצפיות על העולם וגיליתי שיש אנשים שחושבים שסקס הוא שוויוני, ויש אנשים שחושבים שסקס הוא לא שוויוני, ואלה אותם אנשים, למרות ששתי המחשבות האלו סותרות לגמרי, ואני מנסה לברר איך העובדה שאותם אנשים חושבים את הדברים הסותרים האלו משפיעה על החיים שלהם").

    מכך נובע, למשל, שאני לא חושבת שגברים הם מטבעם יותר מעוניינים בסקס מנשים (זו רק הצדקה [טיפשית] אפשרית אחת מני רבות למודל 2), ואני גם לא חושבת שהיחס המיני בתרבות שלנו בין גברים לנשים מובנה כך שהם אלו שנהנים/מרוויחים מהסקס ולכן הם אלו שמעוניינים בו יותר (זה מודל 2), אלא: אני חושבת שהתפיסה לפיה גברים יותר נהנים ומעוניינים בסקס מאשר נשים היא אינטואיטיבית ורלוונטית לחיי המין של כולנו, וגם התפיסה לפיה גברים ונשים נהנים ומעוניינים בסקס באותה מידה היא אינטואיטיבית ורלוונטית לחיי המין של כולנו.

    (ואילו התפיסה לפיה נשים מעוניינות בסקס ונהנות ממנו יותר מאשר גברים נראית לי לא כל כך אינטואיטיבית ורלוונטית לחיים שלנו, אף שהיא היתה אינטואיטיבית ורלוונטית מאוד בזמנים ובמקומות אחרים.)

  9. הי קרן, יש לי הרבה לומר, אבל בינתיים אני יכולה לומר שלמרות הרתיעה הפוליקטלי-קורקטית שלי מהדברים שכתבת ומהחלוקה המגדרית הנוקשה למדי שעשית, באיזשהו מקום אחר, פנימי יותר, המבנה שלך התחבר לי, לצערי, באופן מאוד מדויק לפאזל. גם אם אני נרתעת מחלק מהתוכן, הוא עורר בי שאלות חשובות ואני שמחה שכתבת ופרסמת את הטקסט הזה.

    זהו בינתיים,
    ליטל

  10. אוקיי, עשיתי עוד קצת סדר בראש. להלן הסתייגות אחת ושתי הרחבות למבנה שלך:

    1.יוצאי דופן: תהרגי אותי, אבל אני לא מסוגלת לנסח כלל בלי שיהיה בו סעיף שמעיד על קיומם החיובי והמבורך של יוצאים מן הכלל. אמנם את צודקת, יהיו הסיבות אשר יהיו, נרצה או לא נרצה, לפי שעה המבנה הדואלי שתארת מבחינת החלוקה של הרצון במין הוא רלוונטי למדי, אבל יש יוצאי דופן, יש נשים שאוהבות מין יותר מגבר ממוצע, יש גברים שלא מתים על מין. סעיף זה בחוזה נועד עבורם. הלאה.

    2.א-סימטריה: המבנה שלך מתואר מנקודת מבט נשית ולא מנקודת מבט "חיצונית" או "כללית" כפי שאת נוטה לחשוב, זה כמובן בסדר גמור, אבל קחי את זה בחשבון. בכל מקום בו המבנה שתארת רלוונטי הדרמה שאת מתארת של התנדנדות התודעה העצמית בסיטואציה בין "אני אובייקט שמישהו אחר צורך אותו" לבין "אנחנו מקיימים יחסי מין כי שנינו רוצים את זה באופן שווה" היא יותר מנת חלקן של נשים. מבחינתך בצד הגברי אין דרמה או בלבול, כי במבנה הזה הגבר תמיד רוצה מין, אבל זה לא ממצה בכלל. תראי את זה ככה, במבנה שלך שתי אפשרויות: 1. גבר ואישה רוצים מין. 2. גבר רוצה מין ואישה לא רוצה מין. הגבר במבנה שציינת בכל מקרה רוצה מין אבל לא מובטח לו שהאישה גם היא מעונינת, לכן אני מציעה שבסיטואציות שתארת הדרמה הגברית הנגזרת מהמבנה הזה היא סביב שאלת הדחייה וזו שאלה לא פחות כואבת, מורכבת ומבלבלת. זה הדבר המרכזי שהיה חסר לי בטקסט. גם אם אני אסכים לרגע לוותר על קורקטיות ולהתעלם מכל יוצאי הדופן, ואני אסגור את השיח בתוך המבנה שאת מתארת, כל הסיטואציה מוארת באור אחר לגמרי כשמבינים אותה כאי-סימטריה, ולא דרך הירארכיה של חזק-חלש שולט-נשלט טוב-רע וכו', כהתנגשות בין שתי דרמות שהמבנה שתארת מכתיב. להתמודד עם סירוב ודחייה זה לא קל, בדיוק כפי שלהתמודד עם ניסיונות שכנוע עדינים או מעיקים ועם יסורי מצפון זה לא קל.

    3.היפוכה של הדרמה: הן הדרמה הנשית שפרטת לעומק והן הדרמה הגברית שתארתי בקצרה מתקיימים רק אצל אנשים רגישים (או היינו הך: אצל כל אדם ברגע בו הוא רגיש) וזה עוד משהו שהפריע לי בטקסט שלך. מכיוון שאת בחורה רגישה (וטוב שכך!) ואת כותבת את הטקסט מנקודת מבט כללית על פניו, עולה ממנו התחושה שנשים ככלל הן רגישות ומצפוניות וגברים הם אפילו לא רעים, אלא הם פלקט שטוח. לא בכל סיטואציה האישה, למשל, חווה אי נעימות כשהיא דוחה את חיזוריו של גבר, לא בכל סיטואציה האישה משתדלת לדחות את הגבר בנימוס ובזהירות ומתהלכת על בהונות כדי שלא להטעות ולהוליך שולל את הצד השני, אדרבא, יש כאלה שמשתמשות בדואליות של המבנה לצרכים שלהן תוך התעלמות מוחלטת מרגשותיו. בצד השני, ההיסוס והפחד השקט מדחייה הם יותר מנת חלקם של גברים רגישים, לעומתם יש למשל גברים שמשתמשים בדואליות של המבנה כדי לסחוט יחסי מין. בקיצור, אחרי הרבה מחשבה דווקא קיבלתי את המבנה הדואלי שתארת כרלוונטי ודומיננטי מבחינת החלוקה המגדרית של "כן-רוצה-לא-רוצה", אבל החלוקה המגדרית לחזק-חלש , רגיש- חסר רגישות, שולט-נשלט וכו' ממש לא נגזרת ממנו, אלא היא נקודת המבט האישית שלך, כבחורה רגישה. יש יותר אפשרויות לשני המינים בתוך המבנה הדואלי הזה, שניהם מקבלים מן המבנה הזה גם כח וגם חולשה ויכולים לתמרן בינהם. כמו שכבר כתבתי קודם להגיע לשיוויון זה נדיר אבל זה טוב וחשוב לשאוף לזה.

    (למה אין סרגל עיצובי לתגובות?)

    ליטל

  11. הזכרתי היום את הפוסט הזה בשיחה עם עמיתים לעבודה. קישקשתי משהו על אחריות ואשמה, ועל הבכייניות שגורמות לזילות מושג ההטרדה המינית. אמרו לי לא שאני לא מבינה על מה אני מדברת, ובכלל, בואו נעבור נושא. מי ראה היום מונדיאל?

    לא מבינה על מה אני מדברת??
    לא מבינה על מה אני מדברת??!
    אני מעדיפה לחשוב שזו הייתה אשמתי וטיפשותי, מאשר להרגיש קורבן וחסרת אונים. ×›×™ אם זו לא הייתה אשמתי, הרי שלא משנה מה אעשה – לא אוכל להיות יותר חכמה בפעם הבאה. אם זו לא הייתה אשמתי ×–×” יכול לקרות לי שוב.

    כ"כ רציתי שתסכים איתי, שתהנהן ותודה שהכל תלוי בנחרצות ובגישה. שתאמר שמותר ללבוש חצאיות קצרות, ומותר להתחבק עם סטרייטים, ומותר לפלרטט בכנות ולא רק כמשחק כוח בדרך להשיג משהו.
    אבל אמרת שאני לא מבינה על מה אני מדברת.
    זה הפחיד אותי שאולי אתם צודקים ואולי באמת אין לי שליטה. אז בדרך הביתה בדקתי את העניין. הכל בסדר אני שולטת. אפילו בטרמפ עדיין הבחירה אצלי.

    אני מצטערת שהייתי חסרת טאקט. אבל בבקשה אל תסתום לי את הפה ואת הדיון ב"את לא מבינה על מה את מדברת", תסביר לי במה לדעתך אני טועה.

  12. אוקי, עוד מחשבה על הנושא:
    אני מרגישה שיש יחסי כוחות במשחק המינים, וכאילו, אם אנחנו שוכבים, אז או שאני "אנצח"- כלומר, הוא ירצה להיות חבר שלי אחרי הסקס (ואני ארצה או לא) או שהוא "ינצח"- כלומר, הוא לא ירצה איתי קשר אבל הוא השיג ממני סקס.

    כלומר, אם אין לי אפשרות לנצח מלכתחילה, כי זה סטוץ, אולי לא שווה לי להכנס בכלל לסיטואציה של סקס (עצוב ככל שזה נשמע)? אולי שווה לי, אם אני חרמנית, להתמזמז איתו בלבד, ובכל מקרה ללא חדירה, ואז גם קיבלתי הון סימבולי והרגשה טובה וגם לא נוצחתי- לא נחדרתי.

    מה אתן אומרות?

  13. לעשות סקס הוא סוג של בחירה. כמו כל בחירה שאנו עושים בחיים, לפעמים הבחירות שלנו מתבררות כטובות ולפעמים לא… יש אכן בחירות קשות יותר וקשות פחות אבל לפני כל בחירה אנו שוקלים את היתרונות מול החסרונות ולפי ×–×” בוחרים… פעמים רבות אנחנו גם לא בוחרים את מה שבהכרח ×™×”×™×” לנו טוב , לפעמים אנחנו בוחרים מתוך רגשי אשמה או כדי לרצות מישהו אחר אבל אילו עדיין הבחירות שלנו ואנחנו אלה שנושאים בתוצאות. ומושגים כמו דייט רייפ ודיבור על שינויים בדוקסה באמצע סקס רק גורמים לנשים להיראות כיצורים חסרי אונים שאינן יכולות להחליט מה טוב להן בעצמן. וכך גברים מוצאים את עצמם מבולבלים ופעמים הם מחליטים בשבילך שאת תעשי איתם סקס ופעמים אחרות הם מחליטים

  14. המשך…
    בשבילך שאת לא באמת רוצה סקס ×›×™ את צעירה מידי או שזה מוקדם לך מידי…
    אז אני לא יודעת מה איתך אבל אני רוצה שיקחו את הבחירות שלי ברצינות ×›×™ אני בוחרת אותן ברצינות ולא תמיד אני יודעת איך אני ארגיש אח"×› אבל אני מוכנה לקחת את הסיכון ולבדוק…
    אז כשאת מוצאת את עצמך במצב של בחירה תבחרי פעם אחת ותשאי בתוצאות הבחירה שלך.

  15. "כל העולם מראה" – כאישה את מניחה שגם הגבר יכול להחזיק בשתי זוויות הראייה השונות שהזכרת – אבל אנחנו הגברים הרבה יותר פשוטים, ואצלנו המעבר (אם קורה) הוא מהזווית של "אני משיג מין מהאישה" לבין הזווית של "יש בינינו כימיה טובה ושנינו נהנים מזה" ותלוי בעיקר בהתפתחות ובגרות נפשית. אני כמובן מכליל ויש יוצאים מהכלל שתלויים בכימיה בין שניכם באותו ערב או באופן כללי.

    לעניות דעתי גבר שרוצה "לקחת ממך סקס" נשאר ×›×–×” לאורך כל האינטרקציה ×›×™ זאת נקודת הראות הבסיסית שלו. אולי הוא מצליח להסתיר את ×–×” ולתת לך הרגשה שיש כאן פשוט זרימה הדדית – אבל אם הוא רואה את הסקס כמשהו שהוא צריך "לקחת" ממך או "לזכות" באישור שלך אז ×›×›×” הוא יראה את ×–×” גם לאורך הסקס וגם אחריו. גבר שמלכתחילה בא לסיטואציה מתוך ×”× ×—×” שסקס הוא דבר ששניכם יכולים לרצות או לא לרצות ישאר ×›×–×” גם בזמן ואחרי הסקס ויהיה לו הרבה יותר קל להתמודד עם העובדה שאת לא רוצה, אם ×–×” ×™×”×™×” המצב.

  16. סתם הצעה קטנה… אם אתם במיטה והוא מעיר עד כמה קל ×”×™×” להכניס אותך למיטה … ×¢× ×™ לו שגם את הופתעת עד כמה קל להשגה הוא ×”×™×”…אבל שאת בפרוש לא איבדת תחושת כבוד כלפיו מכיוון שאת לא פרימיטיבית…..

  17. חייבת להגיד שקצת חפרת לי… מצד אחד את צודקת והגיונית, אבל ×–×” רק מנקודת המבט של המוח הנשי המאוד מסובך. אצל גברים ×–×” לרוב ×™×”×™×” רוצה או לא רוצה, אין אפור פחם אפור עכבר אפור ווינדוס3.11 אפור בייבי…. אם בחורה אמרה בהתחלה 'לא רוצה' והבחור אמר אין בעייה ובסוף הצליח למשמש אותה מספיק נעים בשביל שהיא תזרום, לפחות כלפי חוץ, מה שעובר לה בראש – טוב לה עם ×–×”, רע לה – ×–×” העניין שלה. המקסימום שאפשר לומר על הבנאדם פה אם לא טוב לה, ×–×” שהוא × ×›×” רגשית, ואם ×–×” לא הגבר הראשון שהיא פוגשת היא כבר צריכה לדעת שזו בעייה דיי נפוצה. לא טוב לי? לא בא לי יותר? אני קמה והולכת, מצידי שיישאר לעשות ביד ואפילו לא ילווה אותי לדלת, כל עוד הוא לא כופה את עצמו פיזית – שוביניזם פמיניזם בישבן שלי.

  18. אני יודעת שזה פוסט ישן, אבל במקרה נתקלתי בו עכשיו, ורציתי להגיד תודה.
    הייתי צריכה שמישהי תעזור לי להסביר גם לעצמי למה לפעמים זה כל כך מורכב ולא נעים, ולמה הקול הקטן בראש מציק לי אפילו כשאני לכאורה מרגישה הכי בנוח.

  19. גם בתוך זוגיות מבוססת זה יכול להיות הראשון ולפעמים השני..

  20. מאמר מעולה, הבהיר לי לא מעט דברים – כל הכבוד!
    אני רוצה להוסיף שלא רק התוכן של שני המודלים הוא דכאני (השני הרבה יותר, כמובן) – אלא עצם ×–×” שיש מודלים. אבל ×–×” כבר ידוע.

    תודה על ההשקעה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *