מתן קמינר

איך זה שכולם אוהבים את "ארץ נהדרת", או: פני יאנוס של הסאטירה הפופולרית

28 תגובות

אם יש משהו טוב בטוקבקים, זאת הדרך שבה הם מחסלים כל אשליה בדבר השליטה של המוען במסר שהוא משחרר. ככה טוקבקים יכולים לעזור לנו לפתור תעלומות כמו הפופולריות האדירה של תוכניות סאטירה שמעבירות ביקורת רדיקלית לכאורה, לצד הפופולריות האדירה לא פחות של מי שמבקשים להשתיק את קול הביקורת שמגיע מארגוני חברה אזרחית.

קחו לדוגמה את קליפ הראפ של צמד ההיפ הופ הפיקטיבי X-Plane ששודר ב"ארץ נהדרת" בזמן מלחמת עזה. אני, ורוב חבריי, קראנו את הקליפ כסאטירה נשכנית ביותר על הצדקנות הצבועה והנואלת של "ההסברה" הישראלית. קשה היה לא לעשות כן, לנוכח ליריקה כמו:

Look on us
Look on them
מי יותר דומה לכם?
We have McDonalds
תיכף H&M
אפילו סודוך לא הגיע אליהם!

שלא לדבר על הסימפול המתוזמן היטב של "שריפה אחים, שריפה".

אבל בחינה של יותר ממאתיים התגובות מראה שהקריאה הרווחת היתה רחוקה מאד מזו שלנו. ולא שלא אהבו את השיר; להפך, רוב רובן של התגובות חיוביות מאד. רבים מן הטוקבקיסטים אף ממליצים להפיץ את השיר לחברים בחו"ל כחלק ממאמץ ההסברה. כלומר, את מה שאנחנו קראנו כביקורת קשה על השיח הישראלי על המלחמה, הם קראו כחלק אינטגרלי מאותו שיח; ולא רק זאת, אלא שהייתה חפיפה כמעט מלאה בין אופני קריאת השיר לבין דעות לגבי המלחמה. החשבון פשוט: + * + = + וגם – * – = +. ×›×›×” או ×›×›×” "ארץ נהדרת" מנצחת. אבל איך לעזאזל ×–×” קורה?

בורדייה ופאסרון כותבים כדלהלן אודות ההבדלים המעמדיים ביחס לשפה:

… it is in the relation to language that one finds the principle underlying the most visible differences between bourgeois language and working-class language. … [W]orking-class language … manifests itself in the tendency to … shun the bombast of fine words and the turgidity of grand emotions, through banter, rudeness and ribaldry, manners of being and doing characteristic of classes who are never fully given the social conditions for the severance between objective denotation and subjective connotation, between the things seen and all they owe to the viewpoint from which they are seen.

כמובן, אם ההבחנה היא בין "מלים יפות ורגשות אציליים" לבין "פטפוט, גסות רוח וחספוס" אז X-Plane נופלים בלי שום ספק בקטגוריה השנייה. אבל ההבחנה איננה בין סגנונות שונים, אלא בין יחסים שונים לשפה: הבורגנות (במקרה זה הכוונה היא לבעלי ההון התרבותי, או המעמדות המשכילים) רואה בשפה עצמה אובייקט נוח לתמרון ויפה למשחק, בעוד שעבור הפרולטריון המרכז הוא תמיד הרפרנט של השפה. מכאן שמחתה של הטוקבקיסטית "אשקלונית" על האפקטים הישירים של הקליפ:

זה המצב ובאמת השיר הזה ממש מצחיק באותו זמן היה לנו צפירה ובימקום לבכות כמו שאני תמיד רגילה ישבתי וצחקתי והינה ניכנסתי לאתר ואני ממשיכה לשמוע אותו זה שיר אחד היפים אני מקווה שהמילחמה הזאות תיגמר כל מה שישאר לנו זה רק לצחוק

אז מה בעצם מצחיק בשיר, אם הוא לא נתפס כאירוני? הצחוק, על אף התיאורטיזציות הבורגניות שלו, איננו בהכרח אפקט של התנגדות לכוח. לעתים מה שמצחיק הוא דווקא שחרורו הסופי של הכוח ממגבלות שהושתו עליו, כענק הפורץ מכבליו ומתמתח. אני חושב שמה שמצחיק את הטוקבקיסטים בשיר הוא הגושפנקא שהוא נותן להם להתנער מה"מלים היפות והרגשות האציליים" שמאפיינים את קמפיין ההסברה הרשמי. זה גם המניע שמביא מגיבים רבים להמליץ לחבריהם לשלוח את הקליפ לחברים בחו"ל במסגרת קמפיין "הסברה מלמטה".

אבל כאן נכנסים לתמונה טוקבקיסטים אחרים, שמזהירים את חבריהם מהעברה פזיזה של הדברים הלאה:

****רק אותנו זה מצחיק- אל תפיצו בעולם!!!!*****

עד כמה שאני מאוד אוהבת את הקליפ ולא מפסיקה לצחוק, ואני עוד גרה בדרום בלב המהומה, ×–×” לא קליפ הסברתי לחו"ל. יש כאן ביקורת קלה נגד השלטון ("if you asks us what we want, we say -…"), אנשים יגידו שאפילו הישראלים עצמם לא מבינים מה מטרות הפעולה- מה שמוציא אותה כמיותרת ו"רצח עם נוראי" עוד יותר, במקום לדחוף את ההסברה הישראלית הסובבת סביב עניין הטילים על שדרות אתם עלולים להחזיר את המצב אחורה. הבידור ×”×–×” לא מצחיק את האנשים שמתעניינים באקטואליה במזה"ת, לצד ילד פצוע בעזה להראות את הקליפ שאנחנו צוחקים על המצב שלנו, כשאנחנו ×›"×› מנסים להסביר לעולם שהמצב אצלינו קשה כבר 8 שנים, ×–×” פשוט תדמית רעה והפצה של הקליפ ביו טיוב רק תזיק לנו. שוב, אני מאוד אוהבת את השיר והוא מצחיק אותי, אבל ×–×” מתאים רק לנו הישראלים- לא לבריטים או הצרפתים שחושבים שאנחנו עושים שואה בעזה. אנחנו ניצא גזענים יותר ממה שחושבים עלינו עכשיו.

כאן כבר אפשר לראות שהניגוד בין שני היחסים לשפה יוצר דיאלקטיקה שתוצאותיה מרובות. אצל הכותבת יש אופנוּת ביניים של היחס לשפה: לצד ההנאה העממית מהקליפ ("אני מאוד אוהבת את השיר והוא מצחיק אותי") יש גם דאגה בורגנית (או שמא זעיר-בורגנית) ל"איך זה יישמע באוזני אחרים". אופנות ביניים נוספת מביע טוקבקיסט אחר, שטוען שהשיר דווקא ישרת את מטרות ההסברה הישראלית, כי הוא יראה שישראל היא דמוקרטיה שבה הסאטירה מותרת ואף זוכה לעידוד.

ניתן לזהות את היחס הבורגני לשפה מבלי להיות שותף לו. למשל, אחד הטוקבקיסטים כותב תחת הכותרת "ארץ נהדרת היא התוכנית הכי שמאלנית שיש" כי "כל הרעיון של הקליפ הזה מלא ציניות ובא להראות כמה אנחנו מפונקים לעומת אזרחי עזה אתם סתם מתלהבים." מגיב אחר כותב ל"לכל הטיפשים שלא הבינו" ש:

יש כאן ביקורת על ישראל והצבא. כותבי ארץ נהדרת צריכים להתחיל לכתוב סדרות על ישראל לערוצים האיראנים והסורים סטייל 'הפרוטוקלים של זקני ציון.'

הטיפשים, כמובן, הם מי ששרויים ביחס נחות מזה של הכותב כלפי השפה של הקליפ.

אלו הן רק דוגמאות ספורות. מעיון בהמשך הדיון אפשר לגלות וריאציות הולכות ומתרבות על הדיאלקטיקה הזאת בין יחסים אל השפה, אבל אני אעצור כאן ואחזור לשאלה שעמה התחלתי. לסאטירה הפופולרית בסגנון ארץ נהדרת יש פני יאנוס: הייצוג הבוטה והישיר שהיא מעניקה לדיבור העממי, הלא-מלוטש, שמתנער מהתעסקות באופני שידורו וקליטתו, יכול להיתפס בשתי דרכים מנוגדות. מי שניחן ביחס בורגני ואירוני כלפי השפה יבין אותו כביקורת קטלנית על השיח שהוא מייצג; מי שמתייחס אל השפה כאל מדיום שקוף יראה בו אישוש וחיזוק לדרך שבה הוא עצמו תופס את המציאות. מאידך, אי-נחת כלפי השפה של הקליפ תהיה מנת חלקם של מי שנקלעים לעמדת ביניים: יחס חיובי כלפי השפה המיוצגת (שפת המיליטריזם העממי במקרה שלנו) יחד עם מודעות בורגנית (קרי שוללנית) לאפקט של השפה הזאת כאשר היא מוצאת מהקשרה.

×™×”×™×” מעניין לבחון בהקשר ×”×–×” את סדרת המערכונים של "ארץ נהדרת" בכיכובה של ליטל מעתוק (לדוגמא), שמייצגת בבוטות יתרה את מלחמת הדורות המשתוללת במערכת החינוך הישראלית. כיוון שהמחלוקת הזו חולקת את המעמדות העממיים לשניים על פי הבדלי גיל, פה ניתן להעריך שהדברים ייראו קצת אחרת. אני משער שמי שייהנו יותר מכול מהמערכונים הם הילדים, שתופסים את הייצוג כחיזוק לצד שלהם במלחמה ואינם נזקקים לפרשנות ביקורתית כלשהי (+ * + = +). מבוגרים בורגנים, המודאגים ממצבה של מערכת החינוך ויודעים להעריך את הייצוג כביקורתי, גם הם עשויים ליהנות מהמערכונים (– * – = +). מי שייחרדו יותר מכול הם מבוגרים בעלי יחס פרולטרי לשפה שיראו (בצדק) את המערכונים ככתב הרשאה לפורענות בבתי הספר.

לא דיברתי כאן, ובכוונה, על מניעיהם של מפיקי הסאטירה, שלמען האמת מעניינים אותי הרבה פחות מאופנויות התגובה לתוצרים שלהם. עם זאת, מן הסתם הדברים יכולים להישמע כהאשמה בצביעות, ואפשר לחזות מראש אסטרטגיית הגנה של "אמת דיברתי". הסאטירה, כך ייאמר, מציבה מראה ריאליסטית אל מול פניה של החברה. אני לא מתכחש לכך. למעשה, אילו החיקוי של השיח העממי לא היה כה מדויק, אף אחד משני פרצופיו של יאנוס לא היה מצליח במשימתו. במובן הזה יוצרי "ארץ נהדרת" עושים את מלאכתם נאמנה. אולם ההשקפה שלפיה לריאליזם הזה יש תפקיד חברתי מתקדם שאינו תלוי באופן קליטתו היא ארטפאקט של אותו יחס בורגני לשפה שאותו שמתי כאן על השולחן. אמנם הביקורת הריאליסטית של הביקורת הריאליסטית מותירה אותנו מבודדים יותר משהיינו קודם, אך ממילא היינו מבודדים מלכתחילה.

Reproduction in Education, Society and Culture, p. 116-7, הדגשה שלי.

28 thoughts on “איך ×–×” שכולם אוהבים את "ארץ נהדרת", או: פני יאנוס של הסאטירה הפופולרית”

  1. אני לא מכיר את בורדייה, אולי בגלל זה לא הבנתי את השיוך של הקריאה ה"אירונית" לבורגנות והקריאה ה"ישירה" לפרולטריון. האם נרמז שסוג הקריאה משייך אותך למעמד סוציו-אקונומי מסויים? בנוסף, לא הבנתי למה התכוונת במשפט האחרון בכך שהביקורת היא ריאליסטית, נדמה לי שזה שרירותי להחליט שפני יאנוס אלה חלים רק על מקרים כמו שהבאת (אני לא יודע בדיוק לאיזה קטגוריה להכניס אותם), למה שלא יחולו על הטקסט שלך למשל? האם הקריאה שלי את הטקסט, התופסת אותו כלא אירוני, היא היחידה? האם הטוקבק הזה מצביע על מצב חברתי מסויים? אני תוהה אם אין פה אשלייה שאנו עומדים מחוץ לשיח, ללא תלות בתרגום. השאלות האלה הן לא רטוריות, באמת מעניין אותי מה דעתך. גם אם יש כאן רק התפלפלות לשונית, אני חושב שלכל הפחות עולה שאלת המוטיבציה לאמירות בפוסט.
    בכל מקרה, נהנתי לקרוא

  2. מתן, מכיוון שהקטע הזה נכתב מתוך התבוננות בשפה עצמה על משלביה המעמדיים נראה לי שמתבקש לשאול למה הבחירה לכתוב בצורה שכל-כך מרחיקה? גם אחרי שסיימתי לקרוא אני לא מבין מה זה "אופנות ביניים", ותוך כדי גם הייתי צריך לוודא שאני זוכר מה זה turgid. (ואני עוד מקבוצת המיעוט שמרשה לעצמה לטפוח על השכם כשהיא יודעת מי זה יאנוס ובורדייה..)

  3. אני מנסה לחשוב כיצד הקריאה שלך משתלבת עם זו שלי (http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=899), ואני לא בטוח שאני מצליח. קשה לי להניח שמעמדות אחרים אינם מכירים באירוניה כאופציה של השפה, ודאי כאשר הם רואים תכנית בידור. קל לי הרבה יותר להניח שהבעיה היא המסגרת ההקשרית שלתוכה מוטמע כל מערכון.

    ומצד שני, אני לא מסוגל להסביר לגמרי את X-Plane, וההסבר שלך מוצלח ממש. אני צריך עוד לחשוב על זה.

    וברוך הבא, כמובן 🙂

  4. ברוך הבא.
    זו שאלה שמעניינת גם אותי, שאלת האיך לעזאזל תכנית שאומרת דברים קשים, ואני חושבת שהיא כן, מצליחה להיות כל כך פופולארית.
    אבל אני לא בטוחה שהבנתי את התשובה. האם התשובה היא "הם פשוט לא מבינים שזו סאטירה"? או שהתשובה היא "הם חושבים שהסאטירה היא על העולם הרגיל, שלא מרשה כזו רמה של וולגריות"?

  7. איך זה שכולם מדברים על התוכניות הללו כגון כוכב נולד וארץ נהדרת? בסה"כ ילדים טובים ולא עבריינים שאין להם כסף אז הם רואים טלוויזיה, אז מה רע בכך?

  8. מכיר את המחקרים שהראו שצופים ימניים ב"הכל נשאר במשפחה" הזדהו עם ארצ'י באנקר ופספסו לגמרי את הרעיון שהוא דמות נלגעת וסאטירית?
    גם לסטיבן קולבר ×–×” קרה – צופים שמרנים שרואים את סטיבן קולבר הרבה פעמים לא מבין שזו פארודיה על שמרנים, אלא דווקא מסכימים איתו ומופתעים לראות אדם כמותו בערוץ שמאלני כמו הקומדי סנטרל.

    לא כולם, כמובן, אלא רק שכבה מסויימת של אנשים שאפשר להגיד עליהם שהם לא חכמים במיוחד.
    מה שמעניין כאן, כמובן, הוא השאלה איך שמאלנים לא חכמים במיוחד מבינים את ×–×” – האם הם מתרגזים על סטיבן קולבר וחושבים שהוא גזען וניאו-ליברל?
    וגם – האם משהו מתוך הסאטירה הזו מחלחל לפעמים? האם העמדות שלהם משתנות בעקבות צפייה בסאטירה כזו, ואם כן, לאיזה כיוון? האם הקיצוניות המופרזת של קולבר מעודדת אותם להיות קיצוניים יותר בעצמם, או שהיא גורמת להם למתן את העמדות שלהם בגלל הנלעגות שמציג קולבר?

  10. פוסט מוצלח ותגובה מכוונת היטב, יופי.
    עכשיו, איך זה שאנחנו כבר יודעים על זה. העמידה הזאת של לראות את החוץ ולהרגיש בפנים – אנחנו מכירים אותה. וזו עובדה בעלת חשיבות מתנפחת:
    ההיגד של המחבר שלנו הוא באמת לא חיצוני לשיח שהוא בוחן, בדיוק כמו שהבחנת. אבל, והנה ענין, זה בכלל לא מזיז את המחבר ממקומו, המקום ממנו הוא מציג ופועל, כלומר מקום של בוחן ומבקר. הוא אכן בוחן ומבקר את השיח, ומהבחינה הזאת הוא רחוק מהשיח, אבל זה לא, אףפעם לא, פולט אותו מהמכונה לתוך איזו סוביקטיביות, כלומר הוא לא מרוחק. לְמכונה אין התנגדות לשום סוג של מכונאי, בין אם יהיה זה מפעיל, מבקר או מנהל. ממש כמו מה שנראה-כמו-אבל-הוא-לא סוביקט ב-במושבת העונשין.
    כדאי לנו להתאמן בלתמוה לא נוכח הדבר והתגובות לדבר, ויהו ×–×” ואלו מפותלים או מתפרקים ככל שיהו, אלא נוכח העמדה בה אנו תפוּסים, או שאחריה אנו כרוכים (וזה קרוב לאמת הרבה יותר), נוכח הדבר והתגובות לדבר. שוב, התנועה היא בתוך המכונה, ומתוך הרגשת ביתיות בתוך המכונה. במקטע המסוים ×”×–×” שאנחנו מנתחים-מפעילים, הצורה עצמה של הענין היא מדהימה, ממש ממתק: נכתב כאן פוסט כתגובה לתוקבקים (הקוראת בהחלט מוזמנת להמשיך את המנגנון ×”×–×” – 'שנכתבו כתגובה למערכון שנכתב כתגובה ל…'). איזו סיבה יש לאיזה מי להניח כאן סוביקט.
    אחרי הדברים האלה אנחנו רוצים לזנוח את הציור של יאנוס לטובת אל-מכונה מוצלח יותר, שיעזור לנו להרגיש טוב. ברהמה – היוצר. הוא זה שיצר – הנה מכונה לתפארת, ובארבע ראשיו הוא אייקון מוצלח מאוד בשביל הצרכים שלי: הענין הוא שאם אני רוצה לזהות את יאנוס, אני צריך לעמוד כך שהוא לא רואה אותי. אם הוא רואה אותי אני לא מבין שזה יאנוס – אני רואה ראש אחד מביט אלי – או פיתול סאטירי או אמירה ישירה. אני יודע שזה יאנוס רק במקרה שאני לא מולו והוא לא רואה אותי, אז אני רואה את שתי פרצופיו בצדוּדית – אני יודע את הדבר כמתפרש לכן או לכאן, לכאן גם לכאן. את זה אני מבין כמנוע של התהיה שלך, אמיר: ה"אין פה אשליה שאנו עומדים מחוץ לשיח"? ברהמה מוצא-חן בעיני יותר, הוא רואה אותי כל הזמן, אני לא יכול להגיד עליו דבר בלי להגיד את זה לו, כלומר בשיח איתו, בשיח שלו.
    יש אפשרות ציור נוספת של נפתח כאן: קרישנה, שכל משמעות שאפשר לתת לו היא תמיד בתיווך הכפילים שהוא מציג לנו – תמיד גלגול, תמיד הכפיל הבא. (מקום אחר שנעשה מעבר כזה מדמות מיתית יוונית לדמות מיתית מזרחית – שם מפעילים את הספינקסים היווני והמִצרי –http://www.lacan.com/jamborg.htm כדאי לקרוא את זה רגע.)
    המכונה של 'ארץ נהדרת', כמו כל מכונה אחרת (ומה אינו מכונה) לא מפסיקה את הפריסה שלה. אנחנו יודעים להגיד בקלות שהיא מייצרת ומפעילה לא רק את הטוקבקים של הקוראים קריאה ישירה, אלא גם את אלו של הקוראים הצינים; את העובדה הזאת המחבר מראה יפה מאוד. אבל המכונה 'ארץ נהדרת' מייצרת ומפעילה גם את המחבר שלנו כאן, היא מגיעה לא רק אל ההיגד אלא גם אל ההבעה. אנחנו בתוך המכונה. אי-אפשר אחרת.
    לא נאמר מאוד טוב, אפשר לקוות לסיבוב נוסף מסודר יותר.

  11. אני מקווה שהבנתי נכון. ייתכן ומופיעה פה מכונה, אבל זו אינה המכונה הקפקאית הזו שאליה אולי אתה מתייחס. זוהי מכונה שתוכנית המתאר שלה כביכול בידינו, אין לה פרוזדורים אינסופיים. האמירה שהיא מגיעה גם אל ההבעה היא מכשילה, הרי אשליית החיצוניות טמונה בכך שמכונת ההיגד ומכונת ההבעה כאן הן שונות זו מזו. המחבר (תיכף ניגש לשאלת הסובייקט) בחר מארגז כלים מסויים, בעיקר כאשר פתח במשפט: "אם יש משהו טוב בטוקבקים, זאת הדרך שבה הם מחסלים כל אשליה בדבר השליטה של המוען במסר שהוא משחרר". אבל נדמה ×”×™×” שניגשים לטפל פה במכונה אשר אינה מושפעת מהבחירה בכלי ובדיוק בכך סימנו את תהליך התפרקותה הבלתי נמנע (כמו זו שבמושבת העונשין – נראה לי שמספיק עם רפרורים לדלז, ×–×” גדול עליי). בכל מקרה, בקשר ל"איזו סיבה יש לאיזה מי להניח כאן סוביקט" – נדמה שבלי לעשות פה אקרובטיקה דיאלקטית כלשהי, המשפט "ברהמה מוצא-חן בעיני יותר, הוא רואה אותי כל הזמן, אני לא יכול להגיד עליו דבר בלי להגיד את ×–×” לו, כלומר בשיח איתו, בשיח שלו" חושף את העניין. הסובייקט לא מבקש שנגדיר אותו אלא הוא נוצר כצד הנגדי של השיח, אם השיח של ברהמה מובן לך, כלומר, אתם מבינים אחד את השני- הרי, במובנים מסויימים, ×–×” השיח שלך ולכן השיח של שניכם. במקרה של יאנוס, נדמה שהפנים אינן מופנות אלינו (וכאן מתחילה השאלה של המקור) אך למעשה, וכך אני רוצה לראות את הפוסט, אלו הפנים שלנו ממש (בלי לבטל את החיצוניות והפנימיות המובלעת במילה פנים) והפנייה שלנו צריכה להיות בהתאם. מקווה שמה שכתבתי קשור איכשהו למה שכתבת או למשהו בכלל. כל טוב

  12. תודה לך, הבנת טוב ממני.
    אני רציתי לשים את טעם על הטענה שהיגדים כמו "… מוצא חן בעיני" אצלי או היגדים אחרים בגוף ראשון שמלמדים אותנו שהדובר רואה מנגנון ×›×–×” או אחר ומסוגל לחוות עליו דיעה הם לא בעייתים למכונה (והייתי מבקש שנמשיך לדבר על מכונה). מה שאתה אומר עליו המכונה של קפקא איננו. ואם ישנה כזו היא מתממשת רק בהוראת כל ההופעות שלה – המכונה של קפקא, זו שהיא קפקא, זו של הרמן קפקא, זו שהיא הקוראים בקפקא, זו שהיא החוקרים את קפקא ותמיד עוד הופעה אחת ואז עוד אחת נוספת. אני (אני) אוהב את הרעיון של מכונה משתי סיבות: ראשית, כמו שקשרת, הוא מרשה לנו לדבר על ראשית-אחרית עם חיוך חדש (ועל ×–×”, לא עכשיו); שנית, כמו שהבעתי בתגובה לתגובה הראשונה שלך, אפשר למקם סביב המכונה את כל מי שתמיד השתדלנו לא להזכיר ליד השיח – מחברים, מבקרים, כוחות חיצוניים אחרים – (עכשיו, אני לא רוצה להנגיד או אפילו להבדיל את המכונה מהשיח לכל דיבור שיבוא, אלא שפשוט × ×— לי הרבה יותר עם שתיהן מאשר רק עם אחת), אלא ברגע שיבוא איזה מי במגע עם מכונה – ויהיה בתורת בוחנה או אפילו מפרקה של המכונה – הוא תמיד, ותמיד לפני, יעשה למנגנון במכונה. יש לי טוסטר במטבח שבשביל לגרום לו להתחמם צריך מפעיל מסויים – אחד הדיירים בדירה, הלחם לא יתחמם בלי המנגנון ×”×–×”. אני מכונה שעושה טוסטים (מובן שאפשר, בתוך הפולמוס ×”×–×” להוסיף "רק כשהיא רוצה". אני לא רואה בזה מכשול – רצון של מכונה, גם לו יימצא מקום כמכונה). מי שנוגע במכונה הוא מכונה (במידה חשובה ×–×” בדיוק השחרור שאנחנו עדין מקבלים מהמפכה התעשייתית; אבל שוב, לא עכשיו), אבל חשוב לא להזיז אותו – את מי שנוגע במכונה – מהעמדה שהוא או אנחנו דמיינו בשבילו. רפלקסיה לא מהווה כאן מכשול (לפחות לא מתוך עצמה), הִסטוריה לא מהווה כאן מכשול. מתוך התגובה הראשונה שלי עולה ×›×™ אני מבדיל את הסוביקט משאר השיח, ומצביע עליו בתורת האשם, החתיכת-דיבור שלא עובדת טוב. השתמשתי ב'סוביקט' בהוראת '×–×” שיכול להפעיל 'אני' באופן בלבדי'; זו טעות, אני מסכים איתך. אלא שעכשיו אנחנו נרצה לספר איך הוא מתגלגל במכונה או איך היא אליו מגיעה.
    כל טוב. 

  13. זה פוסט מרהיב, סחתיין. לגמרי.
    אבל משהו בכל זאת מפריע לי. כי לפי מאקו היו בערך 48,000 צפיות בעמוד המדובר ובדיון יש 242 תגובות. זה אומר תגובה אחת על כל 200 צפיות. טרחתי ועברתי על חלק ניכר מהתגובות. רובן הן בסגנון "איזה קורעים מאור ואלי (או לא אלי כבר לא זוכר)".
    אז כן, יש את התגובות שדיברת עליהן, אבל הן מעטות, מעטות מאוד. אני מסתייג מהנטייה להסיק מהן משהו על אופני קריאה, בטח על אופני קריאה של מגזרים שונים.
    אני חושב שרוב מוחלט של הצופים מודע מאוד למה שהוא צופה בו ולכוונות שלו.
    לכן השאלה של מיטל מרתקת הרבה יותר לטעמי – למה הקטע ×”×–×” מצחיק את ×›-ו-ל-ם?
    אולי איתמר כבר ×¢× ×” פעם חלקית – אולי הקטע ×”×–×” נתפס כביקורת על הגיחוך של ההסברה הישראלית ולא כלעג למדיניות עצמה. אולי הוא נתפס כביקורת על המנהיגות המבולבלת (×–×” תמיד תופס טוב, בכל מקום ובכל השקפה פוליטית). אולי אנשים מנטרלים את השיפט הערכי שלהם לצורך דאחקות סלפסטיקיות.
    בוא נדבר על ליטל מעתוק – אני לא חושב שהנוער תופס אותה כחיזוק לצד שלו. לפחות לא במובן של הזדהות איתה. אף אחד לא יצהיר ולא יחשוב "וואלה גם אני ליטל מעתוק". כל אחד יגיד "בואנה יש לנו בשכבה מישהו שמתנהג בול ×›×›×”". הצעירים אולי יעדיפו להתמקד בהגחכה של רפיסות המערכת מול מעתוק ובנסיונות ההתחנפות או סתם באימוץ ביטויים נטולי הקשר.
    מה שבעצם מפריע לי בניתוח הזה הוא ההנחה שיש אנשים ממש ממש טיפשים שצופים בארץ נהדרת ולא מבינים כלום (יש כאלה, אבל לא חושב שראוי לזהות אותם עם "הפרולטריון", גם אם רובם משתייכים אליו הם מיעוט זניח ומבוטל מתוכו). ההנחה הזו מפריעה לי כי היא גם ההנחה שאומרת בהקשר דומה שהציבור ממש ממש מטומטם ולכן מאמין לפרסומות או מצביע קדימה.
    ההנחה הזו נותנת לנו אפשרות לנתח את המטומטמים באכזריות, אני לא חושב שהיא מאפשרת לנו להבין את המציאות.

  14. מה ששחר אמר. מעניין כמה צפיות וכמה טוקבקים היו למערכון אמיתי ונוקב יותר, שלא צועק את המובן מאליו (גםאם בכישרון):

    http://www.youtube.com/watch?v=mu6NPB-YIy0&feature=related

  15. שחר ודובי וקצת אחרים גם: נדמה לי שמתן לא אמר שהמגיבים הפרולטרים טיפשים ×›×™ הם 'לא מבינים כלום' מהמשמעות האמיתית שאליה התכוונו היוצרים של ארץ נהדרת, אלא סוג של ההפך מזה – שהכוונות של היוצרים .לא רלוונטיות בכלל, שליצירה יש אובייקטיבית שתי משמעויות שונות כשהיא נצפית בשתי דרכים שונות-עקרונית, כאילו היא כתובה בו-זמנית בשתי שפות שונות עם משמעות אחרת בכל אחת. בניתוח בורדזיאני ×›×–×”, אם יש משמעות יותר 'נכונה' איכשהו זו דווקא המשמעות הפרולטרית, ×›×™ היא זו שקיומה מאפשר אובייקטיבית את קיומה של ארץ נהדרת (אם ×–×” לא יצחיק את ההמונים ×–×” ירד מהמסך).

    בתור סטודנטית-נרטולוגיה-לשעבר שבילתה את הבערך שנה וחצי הראשונות בתואר בסרטים על הבעיות שיש בהמשגת 'משמעות' כ'קומוניקציה של כוונות בין מוען לנמען', ובאיך לכל הרוחות להמשיג אותה אחרת, זה אחד הדברים הכי מעניינים מבחינתי בפוסט המבריק הזה.

    וגם הטענה היסודית שהיחס הפרולטרי לשפה הוא ישיר/רפרנטי והיחס הבורגני משחקי/אירוני היא חתיכת טענה מרתקת ורדיקלית. וכנראה נכונה חלקית. אבל נראה לי שבסופו של דבר לא שכנעת אותי שהיא נכונה מספיק/לגמרי בשביל להחזיק את הפוסט שלך (אבל גם אני צריכה לחשוב על זה עוד). כמו שאמר איתמר: "קשה לי להניח שמעמדות אחרים אינם מכירים באירוניה כאופציה של השפה, ודאי כאשר הם רואים תכנית בידור. קל לי הרבה יותר להניח שהבעיה היא המסגרת ההקשרית שלתוכה מוטמע כל מערכון." והייתי מוסיפה לזה: זה לא רק המסגרת ההקשרית התוכנית, במובן של אותו מערכון מקבל משמעות אירונית אחרת אם אתה בא עם הנחות יסוד אחרות, אלא זו גם המסגרת ההקשרית של האם אתה מזהה את האנשים במערכון כ'כמוך' או 'לא כמוך'.

    אם להרחיב את מה ששחר אמר על ליטל מעתוק: הגירסה הסאטירית המוגזמת של עצמך, גם אם היא מצחיקה אותך, אף פעם לא נתפסת אצלך בתור ממש ביקורת רלוונטית עליך, בדיוק כי אתה מודע מאוד להבדלים בינך ובינה שנראים מנקודת המבט שלך עצומים, כי הרי אתה לא מוגזם באופן הזה. לעומת זאת, מנקודת המבט של מישהו אחר לגמרי שנמצא מאוד מבחוץ, ההבדלים האלו נראים מאוד קטנים, והדמיון גדול, ולכן הביקורת נקראת כהרבה יותר מדוייקת/ישירה.

    בדיוק באותו אופן שאנחנו יכולים לזהות כמצחיקה סאטירה על שמאלנים תל אביביים יושבי בתי קפה נהנתניים, אבל לא נחשוב שאנחנו באמת כאלו, ואילו עבור שוטר המג"ב שעומד מולנו בהפגנה או האישה ברחוב זו ביקורת סטירית מדוייקת של מה שאנחנו. ההבדל היחיד זה שאנחנו מניחים מראש שכולם נגדנו ולכן מזהים את זה כביקורת רק חושבים שהיא לא נכונה, וצופי ארץ נהדרת לא מניחים את זה.

  16. קרן, אני הבנתי את זה. אני פשוט לא מסכים. אני לא מסכים מסיבה אלמנטרית למדי: סרקזם הוא מטבעו רובד שבנוי מעל רובד של "פשט". כלומר, כדי שסרקזם יתקיים, חייב להיות רובד אחד של פשט שאומר דבר אחד, כשהרובד של הסרקזם אומר את ההפך.
    היכולת שלנו לראות את הרובד העליון תלויה בשני דברים: (א) תבונה; (ב) רצון. תבונה, משום שאנחנו צריכים להיות מסוגלים להבין שהדובר מכוון לרובד העליון. יש, מה לעשות, אנשים שלא מסוגלים להבחין בכך. אבל הרוב פשוט לא רוצים להבחין בכך – נוח להם עם הפשט. לכן נאלץ הסאטיריקן להפוך את הפשט לכל כך קיצוני שאף אחד לא ירצה להסכים איתו, ויאלץ להכיר ברובד הסרקסטי. הבעיה היא שההקצנה הזו לפעמים מחלישה את הנקודה של הסאטיריקן (×–×” הופך לטיעון אד אבסורדום).

  17. אפשרות אחרת: מי שלא מפרשים את הקליפ כאירוני מפרשים אותו כהיפרבולי. כמו, למשל, שאנשים שאוהבים את ×’'ורג' קרלין וביל היקס וצוחקים כשהם אומרים, נגיד, שצריך לירות באנשים שמפגינים נגד הפלות (או משהו ×›×–×”), צוחקים בגלל שההגזמה מצחיקה אותם, אבל גם צוחקים ×›×™ הם מסכימים עם הרעיון הלא-מוגזם שההגזמה מנסה לבטא — שאנשים שמפגינים נגד הפלות הם ראויים לגנאי. והרי הומור פוליטי לא אירוני הוא לעיתים קרובות מאוד היפרבולי.

  18. אבל האם הומור היפרבולי אינו טומן בחובו, בהכרח, מידה של ביקורת על אותה עמדה?
    (אני לא מכיר את הקטע שאתה מתאר, אז מן הסתם אני לא יכול לנתח אותו כדי לראות עד כמה אם בכלל יש בו ביקורת שכזו).

  19. ×”×™×™,
    ראשית כול תודות לאכסניה האמיתית והמזעזעת שקיבלה אותי בחום כזה ולכל המברכות, המברכים, המעירות והמעירים. אני לא זוכר שאי פעם קיבלתי תגובות כל כך מעניינות ומעוררות מחשבה על משהו שכתבתי. ומכאן בחיתוך חד לביקורות, ולמה שיש לי להגיד עליהן.
    מעניין שחלק גדול מהביקורת כאן דומה למדי לביקורות על בורדייה עצמו. כנראה שעשיתי חיקוי טוב גם לחולשות שלו. בכל אופן לתפיסת ההון התרבותי שלו יש שני כיווני התנגדות: זאת שקוראת אותו כסנוב שאומר שהפרולטריון מטומטם, וזאת שקוראת אותו כחוצפן שאומר שהבורגנות מתנשאת, ולפיכך כצבוע כי ברור שהוא עצמו חלק ממעמד בעלי ההון התרבותי.
    בשל נטיותיי הפוליטיות הכיוון הראשון יותר מטריד אותי. לקרוא לפרולטריון מטומטם זה פשע חמור מבחינה סוציאליסטית. עם זאת, אני חושב שאנחנו חייבים להתמודד עם העובדה (במובן האמפיריציסיטי המחמיר) שיש מתאם גבוה בין החפצונים החברתיים השונים של חוכמה (מנת משכל, יחס לשפה כפי שהוא מתבטא באמירות שונות וכו', טעם באמנות) לבין משתנים סוציו-אקונומיים גולמיים למדי. אפשר להתמודד עם זה כשמבינים שאינטליגנציה היא לא מתת אל (או גנים) שרק פיזור אחיד שלו באוכלוסייה יכול להצדיק גישות אגליטריות, אלא חלק בלתי-נפרד ממנגנון הריבוד של החברה הקפיטליסטית. זאת אחת התובנות העמוקות של בורדייה, ופדגוגיה או תעמולה סוציאליסטית חייבות להתמודד אתה אם הן מבקשות להיות אפקטיביות.
    מכאן להתנגדות השנייה, שאותה מכנה בורדייה עצמו ב"סקיצה לאנליזה עצמית" בשם "מי שמריח הוא המסריח". הרי זה ברור מאליו שהדיבור הסוציולוגי שלו הוא דיבור בורגני, במובן של רפלקסיביות ביחס על השפה וכולי. אבל הטענות עצמן הן מורכבות (קרי – בורגניות), והדרישה לפשט אותן כדי שיהיו מובנות לפרולטריון או לשתוק משולה פחות או יותר לאמירה נוסח בוש של "או שאתה איתנו, או שאתה איתם". יכול להיות שהבחירה של בורדייה (ושלי בעקבותיו) לכתוב דווקא כתיבה דחוסה וקשה היא ריאקציה נגד הציווי לבחור בין אליטיזם לפופוליזם.
    אופציה נוספת (לכאורה) היא כמובן להמשיך את הרפלקציה על השיח של עצמך, להפוך את יאנוס לברהמה ולקרישנה וכן הלאה כפי שאמיר ואורן מציעים. אבל היתרון של ההתבוננות ביאנוס על פני המדיטציה לנוכח האלילים ההינדיים למיניהם הוא שהראשונה מאפשרת עבודה אנליטית עם חומרים אמפיריים, בעוד שהשנייה נושאת עמה סכנה חמורה של היעלמות לתוך הפופיק של עצמך. אם אתה רוצה להגיע לנירוואנה זה סבבה, אם אתה רוצה לעשות מדע חברה (שלא לדבר על מהפכה) זה קצת פחות שימושי. הייתי מסתכן ואומר אפילו שזאת לא באמת אופציה שלישית, אלא אימוץ רדיקלי במיוחד של נקודת המבט הבורגנית, שמאליהה את האקט השיחי עצמו על חשבון דברים לא חשובים כמו מלחמות ואי-שוויון חברתי, שאליהם הפוסט ניסה להתייחס.
    פה אולי המקום להבהרה נוספת. לקרוא לגישה אחת בורגנית ולשנייה פרולטרית זה לא לקרוא לראשונה שמרנית ולשנייה מהפכנית. שתי הגישות הן תאומות סיאמיות שמשצרות את המבנה הריבודי הקפיטליסטי. בורדייה לא מתעסק בשאלה מה יכול להפוך את המבנה הזה על פיו, אבל אני חושב (ולא נראה לי שהוא היה מתנגד) שרק איזשהו שילוב ביניהן יכול להיות מהפכני באמת. השאלה איזה שילוב היא כבר שאלה פוליטית, לא סוציולוגית (אם כי אני לא בטוח שאני עומד מאחורי החלוקה הזאת).
    מכאן לדיאלקטיקה של אופנויות הביניים. שני היחסים ללשון שהצגתי כאן הם טיפוסים אידיאליים. אין לי ספק שאף אדם בעולם לא תואם אחת מן השתיים במלואה. עם זאת, אפשר להראות את הדומיננטיות של אחת ביחס לשנייה בכל מיני חפצים שיחניים, ואין צורך להפסיק שם: אפשר ללכת הלאה ולראות איך גם מי שנמצא בתווך ביניהן מתמודד עם המתח.
    יש זרם שלם בסוציולוגיה הצרפתית שגדל על ברכי בורדייה ודחה אותו בגלל הזלזול שלו לכאורה בסוכנות של השחקנים, שמודעים לכללי השדה לא פחות מהחוקר, ולכן אין סיבה להניח שהם כלואים בו יותר ממנו. יש יתרונות מתודולוגיים בהמשך החפירה אחר ניואנסים ורסיסי אופנויות (באמת סליחה על המלה המוזרה הזאת – למישהו יש חלופה? בהתחלה כתבתי מודליויות, אבל זה עוד יותר גרוע), בעיקר אם אנחנו מחפשים אחר פתחי מילוט מהמבנה, אבל אני לא חושב שיש פה לאקונה בתיאוריה עצמה. ראשית, החוקר איננו מחוץ לשדה כלל, והוא מוגבל על ידי כלליו לא פחות מכל אחד אחר. כמו שאמרה קרן, הקריאה הבורגנית איננה יותר אמיתית, וממילא גם איננה יותר אפקטיבית ביצירת שינוי, מזו הפרולטרית. שנית, הרפלקסיביות שייכת אמנם לסדר הבורגני, אבל זה ודאי לא אומר שפרולטרים לעולם אינם מסוגלים לה; זה רק אומר שאופנות הביניים הספציפית שינקטו בה תתרומם לרגע מעל פני השטח של ההבנה הפרולטרית, רק כדי לחזור אליה. "טיפשים, אתם לא מבינים שזאת תכנית שמאלנית שצוחקת על ישראל? – אוי, תעזוב אותנו בשקט כבר, זה מצחיק."
    לסיום, כמה מלים על האפשרויות העצומות בעיניי הגלומות בדיאלוג בין הסוציולוגיה לחקר השיח (או איך שאתם קוראים לזה היום) שמתקיים כאן. לשתיהן יש הרבה מה להציע אחת לשנייה: תורת הספרות יכולה להביא את ההיכרות שלה עם צורות שיחיות שונות (כמו ההצעה המעניינת של פלאי לקשר בין דיבור פרולטרי לדיבור היפרבולי), והסוציולוגיה את ההכרה שלה בהתאמה בין הצורות הללו למבנה החברתי. יש פה עוד הרבה עבודה לעשות, ואפשר אפילו לקחת את "ארץ נהדרת" כפרויקט אם אתם בעניין. אנחנו יכולים לפתח כאן מתודולוגיות די מעניינות, שבסופו של דבר רק יוכיחו לנו שוב כמה אנחנו מבודדים. אבל גם זה משהו.

  21. טוב, עכשיו, אחרי שנרגעתי וההתגובה שלך לשלי עדיין נראית הזויה נורא:

    להבין מהשימוש שאני עושה למעלה בברהמה שיש כאן איזה ענין במדיטציה או אמונה בהינדואיזם, נראה לי מצחיק בערך כמו להבין שלטקסט שלך מטרות דתיות בכיוון הפנתאון הרומאי. או שלא באמת קראת את מה שכתבתי או שלא הבנת שום-דבר. חבל.

    עכשיו תראה, אתה יודע איך קוראים למחשבה פוליטית אחרי שמנקים ממנה את הפילוסופיה?
    כדוּרגל. אני לא אוהב כדורגל.

    "אם אתה רוצה [לשחק סטנגה] ×–×” סבבה, אם אתה רוצה לעשות מדע חברה (שלא לדבר על מהפכה)", אז יש לך ולי הרבה קריאה לעשות – בראש ובראשונה, ואולי אך ורק, פילוסופיה.
    אחרת זה פשוט בוץ.

    כל טוב.

  22. אני ממש מתנצל אם השתמע איזשהוא עלבון אישי ממה שכתבתי לך ולאמיר בתגובה. גם לא התכוונתי להיכנס למלחמות טריטוריה עם הפילוסופיה, רחוק מכך. באתי לכאן בשביל דיאלוג, לא בשביל להתנצח ולהגיד שסוציולוגיה זה מהפכני ופילוסופיה זה חרא או משהו מגוחך כזה. גם לא חשבתי שאתה מדבר פה על סגידה לאלים הינדואיים, זה היה מין ריף מאולתר שכנראה לא עבד בכלל. וגם יכול להיות שלא הבנתי אותך; הפסקה הבאה תבהיר לך, אני חושב, אם הבנתי או לא.
    אז אנסה להבהיר למה התכוונתי. בעיניי היתרון בהתבוננות בפיגורה של יאנוס על פני ברהמה וקרישנה (מה ההבדל ביניהם באמת לא הבנתי מספיק טוב) הוא שהבחירה הראשונה, האובייקטיביסטית אם תרצה, זאת שמסרבת להבליע את הניתוח של "ארץ נהדרת" בתוך המכונה המכונה "ארץ נהדרת", מאפשרת להגיע לתובנות לגבי המציאות כמו זו שהגעתי אליה כאן. גם אני (אני) קראתי דלז ואני מכיר את הכוח המהפנט של הגישה הזאת, אבל אני לא רואה איך היא מאפשרת תובנות כאלה.
    יכול להיות שבעיניך התובנות האלו הן רק "תובנות", ושכל ההפרדה בין אובייקט וסובייקט הגלומה בפרויקטים מדעיים באשר הם היא שקר ופשע. זאת עמדה לגיטימית, אני מכיר את הנימוקים בעדה והם משכנעים מאד. מצד שני, אני גם מודע לזה שהמדע עובד. בדרך כלל הוא עובד לרעה, אבל אני לא מוכן עדיין לוותר על הניסיון לעבוד אתו לטובה.
    אשמח מאד לשמוע מה יש לך לומר.

  23. ×”×™×™, אני חושב שאני מבין חלק ממה שמפריע לי, ואולי מפריע גם לאחרים – הדיבור על פרולטריון נעשה קצת פחות רלוונטי בימינו. הפרולטריון קיים, כמובן, אבל הוא אינו דומה לפרולטריון של צרפת בימי בורדייה. יש אמירה של אורוול שמתרוצצת לי בראש כבר הרבה זמן בנושא. הוא טען שאנשי המעמד הבינוני-גבוה בבריטניה לא מבינים שמהפכה סוציאליסטית אין פירושה רק שינוי בתנאים הכלכליים של הפרולטריון, אלא גם, ובעיקר, שינוי תרבותי. והשינוי התרבותי ×”×–×” לא ×™×”×™×” לכיוון התרבות של המעמדות הגבוהים דווקא, אלא התרבות הכללית תידמה יותר לזו של המעמדות הנמוכים. אמנם לא היתה כאן מהפכה סוציאליסטית, אבל השינוי התרבותי ×”×’×™×¢ בהחלט, בעיקר בזכות תקשורת ההמונים. במובנים רבים, התרבות כיום, ובכללה השימוש בשפה (העודפות מול התכליתיות), היא שעטנז של תרבויות המעמדות הישנים. לכן אולי קשה כל כך לאנשים לחשוב על "הפרולטריון" כמי שהשימוש שלו בשפה הוא אחר, פשוט מכיוון שהפרולטריון צורך, בד"×›, את אותם מוצרי תרבות שצורכים גם אנשי מעמדות הביניים.

  24. אבל מה שאמרת בסוף דווקא מתאים בדיוק לטיעון של מתן, לא? הפרולטרים והבורגנים צורכים בדיוק אותם מוצרי תרבות, אבל הפרולטריון צורכים אותם במחשבה "הלוואי שX יעלה לגמר" והבורגנים צורכים אותם במחשבה "איזו תוכנית מטומטמת זו". כמו שכתב פלאי:

    ועוד מחשבה פלאיית: אז אולי ההבדל מהבורגנות של בורדייה הוא, ששם הדיסטינקשן של הבורגנות היה מבוסס על ההנחה שהפרולטריון צורך הכל ללא הבחנה (גם בורדייה עצמו מניח את זה), נניח, הולך לכל סרט שיוקרן בקולנוע, בעוד אנחנו בוררים יותר בקפידה את מוצרי הצריכה התרבותית שלנו והולכים רק לסרטים של גודאר, ואילו היום להפך, הדיסטינקשן הבורגני מבוסס על ההנחה שהפרולטריון צורך רק סוג אחד של דברים תרבותיים (הפשוטים, הנמוכים), בעוד אנחנו צורכים את הכל ושוחים בנוח בכל המישורים, מהכי נמוך להכי גבוה.

  26. ×”×™×™,
    קרן ביקשה ממני לספק קצת רקע לשימוש החריג שעשיתי כאן במונחים בורגנות ופרולטריון. בכתבים התיאורטיים של מרקס (בראש ובראשונה הקפיטאל) הבורגנות היא מעמד בעלי ההון, כלומר מי שיש לו שליטה בלעדית על אמצעי הייצור; ולחלופין הפרולטריון הוא מעמד הפועלים, קרי מי שאין בידיו אמצעי ייצור ולכן הוא אנוס למכור את כוח עבודתו.
    בורדייה לוקח את המושגים האלה למקום מאד אחר, בעקבות תפיסת ההון השונה שלו. אם ניתן ליישב בין הון בורדייזיאני והון מרקסי זאת שאלה לסמינריון, לא לטוקבק; כך או כך, בכתבים שלו שעליהם אני מתבסס כאן הון הוא כמעט אך ורק הון תרבותי, ולכן גם המסמנים "בורגנות" ו"פרולטריון" מתייחסים לשליטה או היעדר שליטה בהון התרבותי הרלוונטי.
    מה שעמוק פה (ולמראית עין הכי רחוק ממרקס, למרות שגם זה לא מדויק) זה ההתרחקות מהחשיבה על הון כחפץ. אם בדרך כלל אנחנו מסמלים הון באמצעות מוצרי צריכה (נגיד, מכונית יקרה), אז חשיבה ראשונית על הון תרבותי רק מעתיקה את זה לפעולת צריכה מוגדרת (נגיד, הליכה לקונצרט). אבל אם אנחנו מבינים שהון תרבותי מתגלם לא (בהכרח) בחפץ כזה או אחר אלא ב_יחס_ לחפצים, אנחנו מסוגלים להבין תופעות כמו הקליפ הזה.
    ולכן קרן צודקת לגמרי שהתנועה ההיסטורית כאן הוא לא של דמוקרטיזציה והאחדה לעבר תרבות פרולטרית, כמו שחשש הבורגני אורוול – בדיוק מכיוון שאין דבר ×›×–×” תרבות פרולטרית, אם תרבות היא אוסף של חפצים ופרקטיקות. אם כבר אז יש תנועה מהיבחנות מעמדית שמבוססת על חפצים לכזו שמבוסס על יחס.

    אמרתי שלא אכנס לנושא הסבוך של הקשר בין הון אצל מרקס להון אצל בורדייה, אבל בכל זאת, כיוון שאני רוצה לתרץ במשהו את הקישור הזה שאני עושה: בורדייה רומז (אין לי הפנייה כרגע) לאנלוגיה בין היחס לשפה של בעלי ההון התרבותי לבין היחס לאמצעי הייצור של בעלי ההון סתם. אולי הכוונה היא שבשביל הפועל, כסף מוליד כסף (אולי תוך כדי ניצול עבודתו על הדרך, אם הוא פועל מהפכני), בעוד שבשביל הבורגני ההון הוא משהו שתמיד צריך לשחק אתו, לתמרן אותו ולתפעל אותו בדרכים יצירתיות כדי שיישאר הון. אני חושב שיש פה משהו יפה שצריך להעמיק בו, אבל זה מאד גולמי כרגע.

  27. זה לא בדיוק עוסק בסאטירה, אבל אני חושבת שהתופעה החברתית דומה מאוד למה שאתה מתאר: http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,790,209,49742,.aspx , אם כי הוא דווקא כן בוחר להתייחס לכוונת המפיקים של התכנית.

  28. הי מתן,

    יופי של טקסט. צריך, לדעתי, לעדכן בדחיפות את השימוש במושגים של מרקס, שאינם מתאימים כאן, על אף שהבנתי מה אתה מנסה לומר.

    בקשר לכוונת המפיקים אפשר הרי לסכם את זה במילה אחת: כסף. כל ההומור של התוכנית בנוי מראש על הכפילות הזו, סאטירה עממית. זו פרודיה אם ככה בא לך רק תשאר איתנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *