ארכיון תגיות: ספרות

הרסה, בטח הרסה

בהתחלה חשבתי שאין לי מה להגיד. כי הספרות באמת לא הרסה לי את החיים. היא לא. ואז מיטל אמרה את זה בעצמה וחשבתי: בבקשה. איזה הרסה. מורות לספרות, נגיד, זה יש לי מה לומר. אבל הספרות? נהה.

נגיד "נשים קטנות". תמיד היה ברור שאני ג'ו. מכל מיני סיבות, אבל גם, בעיקר, בגלל שג'ו היא הקוראת-הכותבת של המשפחה. בגלל שהיא זו שמסתגרת בעליית הגג עם תריסר תפוחים אדומים ומזילה דמעות על ספר. נו, בגלל הקראנות הזו שלה, וגם קצת בגלל התפוחים.

(רק אחרי כמה זמן גדלתי וגיליתי להוותי שכולם מזדהים עם ×’'ו. שזו לא רק אני, עם הטום-בויות והפה ×’'ורה. גם בנות הרבה יותר – אה, נקרא לזה עדינות – ממני הזדהו עם ×’'ו, פשוט ×›×™ היא הייתה הגיבורה האמיתית).

אהבתי להיות ג'ו הקראנית. ואהבתי להיות זאת עם המילים. ואהבתי את אסלן ואת מומו, ממש. כמו חברים. בקיצור, לא היה לי מה להגיד כי הספרות לא הרסה לי את החיים.

***

לפני כמה ימים קראתי את "כמו אבלאר, כמו אלואיז". כן, בפעם הראשונה, לא הסתייע קודם. עכשיו נהיה לי מלא זמן פנוי בלי שום תיאוריה לקרוא ואני קוראת ספרים, שזה סוג של חידוש. קריא מאוד, נסעתי עם זה שתי נסיעות ארוכות מצד אחד לשני של העיר וקצת על הספה בשישי אחרי צהרים ונגמר. בדמעות אפילו.

ואז הבנתי שבכל זאת קצת נהרסו לי החיים מזה. כי אני מאמינה. מאמינה באהבות כאלה, הכי-הכי. מאמינה שיש אנשים כאלה, כמו מרים נאמטי, גם דוסית וגם בת שמונה-עשרה וגם ציצים יפים וגם הכי חכמה ונבונה והולמת בכח ובפראות על כל החושים.

אבל גם הרבה לפני שגיליתי את האמת על האהבות, שאין אמת בפרסום וזה. הרבה קודם. מאמינה באסלן, מאמינה שהגמדים הם צורפים מופלאים, מאמינה שיש את הענבים האלה, מ"הנסיך כספיאן", ×”×›×™ מתפוצצים בפה והכי טעימים. שאם ישנים, כמו יוסטס סקרב, במערה של דרקון וחולמים מחשבות דרקוניות – הופכים לדרקון. מאמינה שיש מקום ×›×–×” ממלכת חשבון ושם מגישים מרק חיסור (לא משביע), ושיש שוק מילים שבו מוכרים אותיות – ×”-א' מתוקה וה-×¢' עפיצה ועצית, בגלל ×–×” כל כך הרבה אנשים מחליפים אותה ב-א'. לא קראתם "המגדל הפורח באוויר"? ×–×” אזל בהוצאה, האמת. חבל.

שום התבגרות לא תעזור, שום ידיעה שזה לא באמת לא יכולה להציל מהאמונה הזו, שקרתה כל כך מוקדם וכל כך עמוק. שום קריאה מאוחרת של נרניה, שום הבנה איזה "לא-מתקדם" זה, איזה ספר נוצרי-צדקני ומנופח זה, לא תשנה את זה.

מאמינה – בואו נקרא לזה בשם המפורש – בקסמים. גם בגרסה הילדית של ×–×”, נגיד הסירופ של מרי פופינס (הרבה יותר אנטיפטית בספר), וגם בגרסה הכאילו יותר אמיתית של ×–×”, נגיד אהבה.

לא סתם מאמינה. זה בזיכרון שלי. ממשי כמו שרק זיכרון יכול להיות. הטעם של ה-א' ושל ה-י' בשוק במילוניה, השוקו שמומו שותה אצל מאסטרו מינוטוס סקונדוס הורה. הצבע הלילכי המבהיק של טבליית השוקולד ההיא של צ'ארלי. גם הראשונה, המאכזבת, וגם השנייה, עם הכרטיס המוזהב. זה צבע אחד ויחיד וראיתי אותו בעיניי. הוא תמיד יהיה, קודם כל, הצבע הזה.

או השמלה המפרשית של אריאן ב"נאווה לאדון". היא תמיד היתה לפני הבגדים האחרים, שלפעמים מזכירים אותה ב"מפרשיות" שלהם. מה זה מפרשיות? אם הייתם קוראים הייתם יודעים. השמלה המפרשית, נו.

***

עכשיו, מדובר פה באדם מבוגר, כן? עם משפחה ועבודה מסודרת וטרחות של גדולים. וכבר אני יודעת דבר אחד או שניים על דבר אחד או שניים, ובעיקר כבר יצא לי להינגף פעם-פעמיים במציאות ולגלות שהחיים זה לא מה שחשבתי. אני יודעת שאין באמת שום אסלן ושום מאסטרו ופרחי שעות ושום דרקון-מזל. שאי אפשר להיכנס לספר כמו בסטיאן ולהיות גם שם וגם כאן. אבל זה לא עוזר. זה לא עוזר לזה שהעולם שלי הוא תמיד גם-שם. שתמיד ככה אני מבינה את העולם. שתמיד קודם היה הסיפור, ולו אני מאמינה יותר.

החצר של בית הספר היסודי ברחובות תמיד תהיה קודם כל זו של "אליפים" ו"אורי". המרתף של הדוד מצרפת יהיה קודם כל זה של "הכלבים מאחוזת ווילובי". נו, הרי יש את המשחק הזה, אני בטוחה שכל מי שחולה בזה משחק בו: "איפה זה היה". ראיתם את זה כשזה קרה, הסיפור, זה קרה במקום שאתם מכירים מהחיים. לוליטה משתזפת בחצר? הרחבה שמול המעבדה לביולוגיה בבית הספר במרסיי. עליית הגג של בסטיאן? בתיכון, כמה קומות מעל הספריה שממנה לקחתי ולא החזרתי את "הסיפור שאינו נגמר". וגם הרבה יותר מאוחר, הספרים מהתזה, אלוהים: השכונה של "שואה שלנו", כולל העצים? במטבח הישן של ההורים שלי.

זה הכתים לי את החיים, זה מה שזה עשה.

***

אבל יותר מזה, זו פשוט רמאות.

נגיד כשל המהמר, האמונה השגויה שמתישהו חייבים לנצח. זה לא נכון, הרי. סטטיסטית יכול לצאת פלי מיליון פעמים, כי בכל זריקה יש את אותם חמישים אחוז. אבל זה מה שגורם לך להמשיך להמר.

כלומר, תיאורטית צ'ארלי יכול היה לפתוח את החפיסה השניה הזו ושוב הייתה מתגלגלת לו טבלייה מבהיקה בצבע לילך, והיא שוב היתה הכי טעימה ומנחמת, אבל לא היה בה כרטיס מוזהב. הוא היה חוזר הביתה לסבא יוסף וסבתא יוספינה וסבא ג'ורג' וסבתא ג'ורג'ינה ולאביו מבריג-המכסים-על-שפורפרות-משחת-שיניים וזהו. והסיפור עובד עלייך כך שלרגע מבוהל את מאמינה שזה עוד עשוי לקרות. זו רמאות מספר 1, ה"קלה", נגיד.

זו רמאות ×›×™ אני הרי יודעת. ×›×™ זו תחילת הסיפור ויש עוד מלא עמודים, וצ'ארלי הוא הגיבור –ובכלל, ×›×›×” קוראים לסיפור, אז ברור שהוא חייב להיכנס למפעל.

וזו, הידיעה הזו, האמונה הזו, זו הרמאות הקשה באמת.

כי בחיים זה פשוט לא קורה. בחיים אין שום מפעל ושום ממתקים מגניבים. לא בגלל השוקולד, שזה אף פעם לא היה הקטע שלי. מעופפלית הזכוכית היתה מוצלחת בהרבה, אבל גם זה אין. אין. החיים קשים, כל הזמן עובדים בהם, ואין בהם שום קוסמות ושום התרגשויות. לא כאלה. כל האהבות מתעייפות ונהיות רגילות, ולא נגמרות בכלל בסיפור קצר עם תינוק-מלאך כמו ב"כמו אבלאר". החיים זה החיים. יש בהם מוות וחולי ועצבונות, וגם אלה לא מרגשים ודרמטיים ומלנכוליים ומלאי תובנה כמו בספרים, אלא סתם, עלובים ובנאליים ומצערים-סתם.

***

וזה מה שנורא באמת. ×›×™ לאן מוליכים את הידיעה הברורה, בגוף, כמו שאלה שמאמינים באלוהים יודעים – שיש? שדווקא כן? שבאמת?

מה עושים עם הגעגוע ×”×–×”, כמעט-פיזי (או לא כמעט. פיזי, כמו לאהבה שנגמרה-אבל-היתה), למקומות שהיית בהם באמת, שלא תגידו לי אחרת – נרניה הצעירה, כשעוד אפשר ×”×™×” לקבור באדמה שלה סוכריות טופי ולגלות למחרת ×¢×¥ עם הפירות ×”×›×™ מוזרים והכי טעימים?

מה עושים עם ההכי-הכי הזה של האהבות ושל ההתרגשויות? ומה עושים עם זה שאפילו את האכזבה מהן כבר קראתם הכי-הכי, והיא היתה הרבה יותר ממשית ומרגשת מהאכזבה הבנאלית, אכזבת-החולין (כמעט אמרתי "פרוזאית") שהיא סופן של כל האהבות האמיתיות?

אלוהים, איזה דיכאון.

התמונה: מכאן

משווה ומעלה לחצי שקל

כפי שהסגירה מיטל, העניין הזה היה רעיון שלי. ובכן, אני חשה אחריות מסויימת. הרשו לי, אם כן, לנסות להסביר למה לשאול איך הספרות הרסה את חיי נראה לי כמו רעיון פרודוקטובי.

הפוסט הראשון שלי פה הסתיים במסקנה שאולי "לקרוא יותר מדי איכשהו דפק קצת מן היסוד (לא רק את היכולת שלי לחיות כמו אחרים, אלא גם) את היכולת שלי לקרוא כמו אחרים. בעעע.” ×”×™×” משהו מלהיב מאוד, עבורי דאז, בגילוי שבסוף התעלומה התיאורטית הנקודתית לגמרי שהעסיקה אותי בפוסט ההוא, והיתה מנוסחת לגמרי כמו שצריך בתוך עולם השיח הנרטולוגי ובהתאם לכלליו, יושבת גישה רגשית ירוקה עם נרגילה ירוקה וטבעות עשן ירוקות, שזלגה לשם מהעולם האחר לגמרי של איך-רואים-את-העולם-כשקוראים. אין לה בכלל הרשאות גישה אל עולם הנרטולוגיה, ואף על פי כן היא שם מבראשית, ומבחוץ, עם מנוף, היא קובעת את האופן שבו אני ניגשת אליו, אל העולם החדש ×”×–×”.
לפיכך כיוון האינטרוספקציה שחשבתי עליו אז בתור "איך הספרות הרסה את ×—×™×™" ×”×™×” לקחת רשת פרפרים גדולה, ולנסות לתפוס בה את כל הפרקטיקות שהיו אמורות לשמש אותי אך-ורק בתוך העולם הלא-אמיתי המסוים של הספרות (ואפשר לחלק כאן כמובן לתחומים, ×›×™ גם בספרות אני × ×¢×” בין כמה עולמות, הקריאה, הכתיבה, הלימודים-על), שהסכמתי לקבל אותן בתוכו ×›×™ בו הן הגיוניות ומועילות, או הכרחיות אפילו, אבל איכשהו, כמו ריאליזציה של מטאפורה, כמו המכשפה שחומקת בעקבות פולי ודיגורי במסעם בין העולמות ומסתננת אל נרניה בעורמה, זלגו החוצה אל העולם האמיתי – שבו הן לא הגיוניות ומועילות וודאי שלא הכרחיות.

(והפוסט של איתמר הוא בעיני המטה-תשובה לשאלה הזאת, כי מה שיש בספרות הוא קודם-כל זה, זה שהיא "מחוץ לעולם", זה שהיא "עולם לא-אמיתי" והזליגה הגדולה ביותר האפשרית, זו שכוללת את כל השאר, היא לנסות למצוא גם בעולם האמיתי מקום שהוא "מחוץ לעולם", שהוא "העולם הלא-אמיתי" כלומר, הנסיון להפוך את החיים לספרות. הבחירה שהספרות תהיה מה שאת עושה בחיים שלך (בכתיבה או באקדמיה) היא רק דרך אחת, הדרך הישירה והנאיבית ביותר, לנסות להגשים את זה.)

אז בסדר, זו תשובת-העל, זו הדיאגנוזה – אבל הייתי רוצה לחפש גם את התשובות החלקיות, את הסימפטומים. ×›×™ לחפש מה הסימפטומים של הספרות שאני סוחבת איתי למקומות אחרים, מה הדברים שהיו אמורים להיות ייחודיים לספרות אבל לקחתי אותם הלאה, זו הדרך, נדמה לי, לתפוס מהם מבחינתי הסימפטומים של ספרות, מה הדברים שייחודיים לספרות מבחינתי. כלומר מה רק ספרות עושה לי. כלומר מה ×–×” ספרות ולמה אני עושה את ×–×”, בשביל מה ×–×” טוב לי. ואם ×–×” שווה את ×–×”.

התמונה: מכאן

על הייאוש

1.
אני מיואשת. אני מיואשת בגלל ספרים כמו "מוטי" של אסף שור (הוצאת בבל). אסף שור יודע לכתוב. אני לא חושבת שאפשר לקחת את זה ממנו. בונה לו שור זה אנטי גיבור, מוטי שמו. מוטי הזה יושב כל היום בחדר שלו וחולם על השכנה. יש לו חבר, מנחם שמו, שהוא גבר ישראלי טיפוסי: אשה, ילדים, בהמיות, ופלרטוטים עם מלצרית. מנחם עושה, מוטי חולם. עד פה, נשמע סבבה. אבל אז מגיע "המחבר", אותה דמות בלתי נסבלת שהפוסטמודרניזם כל כך מחבב, ומתחיל לנאום. עכשיו, אני יודעת, זו זכותו, וחובה עלינו, כיצורים דקונסטרוקטיביים, לפרק. את האמונה בסיפור הבדיוני. את האמונה בפער שבין המחבר למספר. את האמונה ביכולתה של הספרות להשעות את המציאות. לפרק זה חשוב. אבל דחיל רבאק, למה שיהיה לי איכפת ממוטי, או ממנחם, אם בכל שלושה עמודים יש טקסט כזה: "כי עצם הסיפור, המלאכה הזו, נו, זה עסק מפוקפק מאד. לשבת ולהמציא דברים שלא היו, ואחרים יושבים ומתאמצים להאמין בהם לרגע, אולי ללמוד, אולי להתרגש. לכן קשה לי להתחייב לסיפור. למלאכה החשודה הזאת. להתמסר אליו, לעלילתו הסגורה האחת, לדמויות שלו" (עמ' 80). למה שאני אחשוב שהדבר הזה נועד למשהו מלבד להזכיר את העובדה שהספר שאנחנו קוראים עכשיו יש מחבר מאד מודע לעצמו, והוא ישב וסבל בבתי קפה, עם הלפטופ שלו, כדי שאנחנו נוכל לקרוא בדיון. קשה לך? תתמודד. צא לי מהספר.
 
2.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל ספרים כמו "קול צעדינו " של רונית מטלון (הוצאת עם עובד).כל הספר הזה בנוי כמו שיעור בלימודי מגדר. כתיבה נשית, את אומרת קריסטבה? אין בעיה: אכתוב פרקים קטנים, לא לינאריים, הנצמדים לפרטי היום היום, ממש הרקמה העדינה החומר הגס, כמו שם השיעור של חנה נוה. נשים אינן אחד כי אם ריבוי, את אומרת איריגאריי? אין בעיה. אהפוך את הצריף של המשפחה לבבואה של גוף האם ואשנה אותו מדי יום קצת, כדי להחיל עליו את אפשרויות השינוי של הגוף הנשי. בנות מקיימות יחסי אהבה-שנאה עם אמותיהן, דווקא בשל היותן דומות להן, את אומרת ריץ'? אין בעיה. אפיל את זה, כמו שזה, על הדמויות בספר שלי. מגדר זה חשוב. פמיניזם זה חשוב. כתיאוריה. וכפרקטיקה. וכמשקפיים להתבוננות בעולם. אבל אני קוראת פרוזה בשביל ההסוואה, בשביל שייקחו את התיאוריות האלו וייצגו אותן בעולם בדיוני. קשה? תכתבי ספר מסות.
 
3.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל סדרות כמו tell me you love me של HBO. סדרה שלמה, לא בלתי משעממת, שעסוקה בחיי המין של ארבעה זוגות. מעל הכל מרחפת ההנחה שסקס הוא בבואה של מערכת היחסים. והזוגות עושים סקס. כל חמש דקות. בתקריבים שמזכירים יותר מהכל פורנו. לכל זוג יש כיאורוגרפיה קבועה, מדודה, מודעת לעצמה, והכל נגמר תוך שלושים שניות, לא לפני שהאישה גנחה. ואני בעד תקריבים. ובעד סקס. אבל אם כל חמש דקות יש סקס, ובכל פרק כל זוג עושה סקס לפחות פעם אחת, חוץ, כמובן, מהזוג שהבעיה שלו היא שהוא לא עושה סקס, אז עולה בי החשד שכל הסדרה נבנתה כדי ש-HBO יוכלו להתחרות באתרי הפורנו. והם לא יכולים להתחרות בהם. וגם לא צריכים. HBO צריכים לספר סיפור שאני ארצה לשמוע. הם יכולים להשתמש בסקס כאמצעי רטורי או נרטיבי, זה סבבה מבחינתי, אבל הם פאקינג צריכים לספר סיפור.
 
4.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל התערוכה של אוסף דורון סבג במוזיאון תל אביב. התרוקנות, קוראים לה, באירוניה גדולה. כאילו מדובר באוסף של עבודות מינוריות, שמתארות איזה תהליך הזדככות. למעשה, יש שם מספר לא מבוטל של עבודות צעקניות, מודעות לעצמן, שממתגות את האמן, את האמנות, ואת האספן. גילברט וג'ורג', שאני נורא אוהבת, הם מכרו לסבג עבודה מוזהבת. ככה שם הכל. גדול. מוזהב. כמו פרודיה על ערסים עם ג'יפ. ויש שם מסרים כאילו חתרניים, שמאבדים לחלוטין את האמירה שלהם בקונטקסט שבו הם מוצגים, תחת מטריית עושרו של הסוחר, וכל שנותר מהם הוא שהם מעוררים חשק לרוץ במוזיאון ולנתץ את הכל, לכסות בגרפיטי, לגנוב ולמכור.
 
5.
אני מיואשת. אני מיואשת מזה שחיי המדף של ספר בסטימצקי הם שבועיים. אני מיואשת מזה שיש ארבעה אולפנים שפועלים כרגע בהוליווד, והדבר הכי נועז שהם עושים זה לעשות סרט על פי "הנסיך של פרס" . אני מיואשת מהזילות של הספרות בשדה התרבות ומהזילות של שדה התרבות בעולם. ומזה שהכל כל הזמן נמדד בקליקים, ובצפיות ובהכנסות, שמכריחות את כולנו לעסוק בשיווק, למתג את עצמנו, ואת האחרים. והדבר הזה מקהה אותנו, כצרכני תרבות, ואותם, כקובעי מדיניות. והכל כל הזמן לפָּנים: פוסט מודרניזם בלתי מעודן ופמיניזם בלתי מעודן ומין בלתי מעודן ואמנות בלתי מעודנת. כולם כל הזמן צועקים. צועקים וממתגים ומקצצים.

6.
ואנחנו? מה אנחנו עושים? מייצרים עוד מלל.