ארכיון תגיות: אינטרנט

הידד לצנטריפוגה

[חתו-היטלר]

אין מגזין בישראל. כלומר, יש אבל רע. הפעם הראשונה שהבנתי את זה, שהבנתי באמת, היה כשקראתי את הכתבה הזו. הכתב, ריק כהן, מחליט לקחת את שפם-מברשת השיניים של היטלר, ולתבוע אותו בחזרה. כל מי ומה שעונד את השפם הנ"ל נעשה להיטלר, כותב כהן, והגיע הזמן לשחרר את השפם. וכך הוא עושה. הוא מגדל לעצמו שפם היטלר, ויוצא להסתובב ברחובות, לא לפני שהוא מתאר ארוכות את הסמיוטיקה של השפם. כתבה מדהימה, באמת. ואין כאלה בישראל.

יש לנו תחקירים ויש לנו חדשות ויש לנו כתבות הרחבה, אבל מגזין אין כאן. כמעט ואין. גם לו היה כאן עורך שיעז להעלות רעיון שכזה, לא היו לו כתבים. הכתבים הטובים, המעט שהוא קושש, לא יכתבו לו את זה. הם לא יגדלו שפם היטלראי בעבור שכר הקבצנים שמחולק בעיתונות הישראלית. ולו היה כתב, והיה כותב, היה העורך מקצץ את כל הפרולוג ההיסטורי הארוך. שכן כאן לא מתעניינים בדברים כאלו. קוראים אוהבים את זה קצר. ספר לנו אנקדוטות, לא היסטוריה.

קולה יישמע

יו"ר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2, יהודה לנקרי, אמר לא מזמן ש"לא מכבר הקדישו אייטם ליורם קניוק, ונינט היא אייקון תרבותי וככזו ראויה לחשיפה ושקולה יישמע". הוא אמר את זה בתגובה לביקורת הרשות השניה, שהשמיעה צפצופי מחאה על החלטת חדשות ערוץ 2 לשדר אייטם של 7 דקות אודות הקרחת של נינט.

ההשוואה של לנקרי קצת מקוממת, אבל הוא צודק. נינט היא אייקון תרבותי, וכאייקון היא גדולה פי כמה מיורם קניוק. אפשר לראות זאת אפילו בציטוט של לנקרי: "[…] ליורם קניוק, ונינט […]". לקניוק יש שם משפחה ושם פרטי, לנינט יש שם פרטי בלבד. אמרת "נינט", אמרת "הנינט".

ומלבד זאת, עצם הביקורת קצת מקוממת. הקרחת של נינט נחשפה ונחשפה שוב בכל עיתון ואתר חדשות (מלבד אולי "הארץ"), לעתים בדף הראשי. בחדשות ערוץ 2 קיבלו את ההחלטה שקיבלה כמעט כל מערכת חדשות אחרת בישראל.

הביקורת הזו, למעשה, מכסה יותר משהיא חושפת. היא הופכת את האייטם על נינט לבעיה נקודתית. והבעיה, הבעיה עמוקה ורחבה בהרבה.

אותם אילוצים, אותם סקרים, אותם מפרסמים

ב"על הטלוויזיה" כתב בורדייה על ההומוגניות של תקשורת ההמונים: "תחרות בין עיתונאים או עיתונים הכפופים לאותם אילוצים, לאותם סקרים, לאותם מפרסמים […] יוצרת הומוגניות. השוו את עמודי השער של העיתונים היומיים בצרפת פעם בשבועיים: הכותרות פחות או יותר זהות. גם במהדורות החדשות בערוצים הגדולים בטלוויזיה וברדיו, לטוב או לרע, משתנה רק סדר ×”'אייטמים'".

התחרות היא אחד מהמנגנונים שמייצרים את ההומוגניות הזו, מאחר שעיתונאים ויוצרים בתקשורת משווים עצמם ×–×” לזה. במובן מסוים, הם קולקטיב, טוען בורדייה. הם בודקים ×–×” את פרסומיו של ×–×”, ומרגע שכלי תקשורת אחד מדווח על דבר מה, הוא מסמן אותו כחשוב, ושולל את האפשרות להתעלם ממנו. "בישיבות מערכת מקדישים חלק ניכר מהזמן לשיחה על העיתונים האחרים, בעיקר דנים ב'מה שהם עשו ושאנחנו לא עשינו' ('את ×–×” פספסנו!') ושהיינו צריכים לעשות – אין בכלל מה לדבר – שהרי הם עשו זאת" (שם, 25).

התחרות, שאמורה היתה לגרום לביזור, נעשית לכוח צנטריפטלי שגוזר על המתחרים לגעת באותם הנושאים. אבל, אם להקדים את המאוחר, זו לא כל התמונה. הצנטריפטליות של השיח נוצרת לא בגלל התחרות דווקא, אלא בגלל שהמתחרים משתייכים לקבוצה מצומצמת, שמכירה זה את פועלו של זה.

ושוב נינט

[נינט, לפני]

חזרה לנינט. נינט עשתה קרחת. נינט עשתה פרסומת. נינט קיבלה כסף. נינט קיבלה אייטם. האייטם קיבל אייטם. האייטם קיבל ביקורת. הביקורת קיבלה ביקורת. נינט קיבלה ראיון. כך עובדת המערכת.

הביקורת על חדשות ערוץ 2 מתעלמת מהעובדה שהקרחת של נינט היא אכן אירוע תרבותי בישראל. היא אירוע תרבותי באותו מובן של "תרבות" שאנו הולכים ומתרגלים אליו – הסחת דעת. נינט היא רק כוכב אחד בקוסמולוגיית הסלבס שפיתחנו כאן ושייבאנו מחו"ל; והקוסמולוגיה הזו היא רק סימפטום לצורה שבה התרבות ותקשורת ההמונים התממשקו זו עם זו, ולכבלים ששתי המערכות הללו עטפו עצמן בהם.

הזעם על לנקרי, למי שהספיק לפתח זעם שכזה, אינו מוצדק. התגובה הרגשית הנכונה תהיה רחמים. ×”× ×” אדם שהלך לעשות עיתונות, ×”×’×™×¢ לחדשות ערוץ 2, ומוצא את עצמו מייצר אייטמים על נינט. בורדייה מתאר – ומניסיון, במידה רבה מאוד של צדק – את הדינמיקה שמתקיימת במערכות תקשורת: עורכים/כתבים צעירים וחדורי אידיאלים, שנהדפים אל תוך הסד התקשורתי הקיים על ידי עורכים מבוגרים יותר, אנשים שזיקקו ציניות מחלומות העבר, אנשים כמו לנקרי. וכך פועלת כיום התקשורת, אלו שיש להם כוח להשפיע איבדו מזמן את הרצון או האמונה ביכולתם לעשות זאת.

חבל גם לבזבז כעס על נינט, אולי הדמות הטראגית הגדולה של זמננו. שמועות מספרות שהיא לא כתבה דבר בדיסק האחרון שלה, ושימשה רק כפה וטלפיים. מרגע הזכיה ב"כוכב נולד", עטפו אותה גדודי יחצ"נים, ניחשו את הקהל, מתגו אותה ואז מתגו אותה מחדש. לא ברור כמה נינט יש בדבר הזה, אם יש שם נינט בכלל. לא ברור אם המותג השאיר משהו מהאדם.

So It Goes

האנטילכאה, על פי אריסטו, היא הרגע שבו חושף העצם את מהותו, מגיע למימוש העליון שלו. קצת ירדתי מאסנציאליזם לאחרונה, אבל המושג הזה עדיין מעניין מאוד. תקשורת ההמונים הולכת ומתקרבת לאנטילכאה שלה, מעט מעט היא מקצינה את הדינמיקות שעומדות בבסיסה, ומפשיטה מעליה סרחים עודפים.

ומה הדינמיקות האלה? כסף ואתיקה. בין שתי אלה קיים משחק עדין על שליטה, וככל שמאבק הקיום התקשורתי נעשה חריף יותר, כך נחשפת ההיררכיה שהיתה שם מלכתחילה: כסף קודם, אתיקה אחר כך.

אני שונא לכתוב זאת. אני נשמע לעצמי כמו אחד מטורי הדעה המשמימים ב"הארץ". אבל זה כך, ובמידה גדלה והולכת. לפני 4 שנים איש מהעורכים שלצדי לא ידע דבר אודות שיווק. היום כולם יודעים משהו. תקשורת ההמונים נמצאת בסחרור איטי ומהפנט, שמפשיט ממנה עוד ועוד פריטי לבוש, ומותיר את משמניה חשופים לעין כל. כי יש לומר זאת: זכות הציבור לדעת אינה כוללת בהכרח את חיי המין של טום קרוז; העובדה שאמש עלתה ידיעה על מאבק המרצים אינה טענה כנגד העלאת ידיעה אודותיו גם היום; תוכן שיווקי אינו שיטה לגיטימית להרוויח כסף; 300 שקלים אינם שכר הולם לכתבה.

כל הדברים האלה הן בבחינת מובן מאליו כיום. הם התקדשו ככאלה בעזרת הזמן וההרגל. מי שרוצה לראות כיצד מתקבע שיח, מוזמן לעבוד שנה, רק שנה, במערכת חדשות. הוא יראה כיצד דברים שעד אז נחשבו לבלתי ראויים, הופכים ל"אין מנוס" ומשם ל"ככה זה". So it goes.

האייטם על נינט אינו אפיזודה במחזה מוסר, הוא חוליה בטרגדיה.

הארד הארי

[כריסטיאן סלייטר המלך]

כתבתי קודם שההומוגניות התקשורתית, הכוח הצנטריפטלי, אינה נגרמת בגלל התחרות, אלא בגלל מיעוט המתחרים, והעובדה שהם כולם מתחרים על אותו קהל. כאשר מספר המתחרים גדל, כבר אינך יכול להשוות את עצמך אליהם. הכוח הצנטריפטלי מפנה את מקומו לכוח צנטריפוגלי. אנשים לא מפסיקים להשוות את עצמם זה לזה, כמובן, אך עתה יש באפשרותם לבחור לאיזה קולקטיב ברצונם להשתייך.

אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.

בגיל 16 ראיתי בפעם הראשונה את "Pump Up the Volume". כריסטיאן סלייטר משחק נער עם תחנת רדיו פיראטית, שיוצר מהפכה קטנה בבית הספר שלו. ספוילר: בסוף, במרדף האחרון, הוא זועק לאוויר "seize the air". כשהמסך מחשיך שומעים עשרות תחנות רדיו פיראטיות חדשות מתחילות לשדר (חכו לסוף הקליפ). הוא צודק, לעזאזל. תִפְסוּ את האֶתֶר.

בודריאר קלאסי

אנקדוטה

פינת עישון נענע, לפני שלוש שנים או משהו כזה
תומר: מספר משהו שהוא בבירור סימולציה.
מיטל: נו, זה בודריאר קלאסי.
איתמר ותומר נקרעים מצחוק.
מיטל חושבת לעצמה: מה, זו לא סימולציה? אה, שיט, הם צוחקים על הפומפוזיות.
מיטל מצטרפת לצחוק (אני מקווה לפחות שהצטרפתי לצחוק. אבל אני לא אתפלא אם סתם ישבתי שם, הסמקתי וזעפתי).

ומאז, "זה בודריאר קלאסי" היא מטבע לשון.

סימולציה

הרעיון של בודריאר בנוגע לתרבות שבנוייה מדברים ומחיקויים מעוותים של אותם דברים הוא לא רעיון חדש. הוא לא חדש לתרבות הקלאסית, ולא לתרבות הפופולארית המודרנית. ההבדל היחיד בין שתי התרבויות האלו הוא לא בקיום הסימולציה בתוכן, אלא במשמעות הערכית שהן מעניקות לו: בעוד התרבות הקלאסית כיבדה במיוחד את הדיוק שבחיקוי והתירה אחוזים מועטים בלבד של שינוי, הרי שתרבות הפופ מכבדת במיוחד את אלו שיודעים לקחת את כל מה שעשו לפניהם, לזרוק באוויר, ולתפוס ליצירת צורה חדשה מהרכיבים הקיימים.

לאחרונה נתקלתי בשתי דוגמאות לסימולציה שכזו; האחת היא בספרו של אופיר טושה גפלה (האיש נשבע שזהו שמו האמיתי) "הקטרקט בעיני הרוח". זה לא איזה ספר מבריק, אבל באחד הקטעים שם, מתואר מישהו שחווה כל העת דז'ה-וו. המצב שלו כל כך מתדרדר עד שהוא לא מצליח לתפקד בעולם, משום שכל רגע נחווה כרגע שכבר נחווה בעבר, והוא לא מצליח להבחין כלל בין מציאות לשעתוק. בודריאר קלאסי, כאמור. מה עושה הגיבור? הוא מחליט לכתוב מחדש יצירות קלאסיות. כך הוא יוצר משהו כמו האידיוט של דוסטייבסקי מאת [שם הגיבור]

הדוגמה השנייה לקוחה מהסרט שאני כל כך רוצה שכבר יתחיל להציג: be kind, rewind.

צפו בטריילר ותראו איך החיוך הרחב של "בודריאר קלאסי" מתפשט לכם על הפנים, כאשר מתברר כי הגיבורים הולכים לעשות גרסה מחודשת לקלאסיקות הקולנוע המודרניות, לאחר שכל קלטות הוידיאו נמחקו. האופציות שזה פותח בפני יוצרי הסרט והצופים בו הן כמעט אינסופיות. אגב, אני גם יודעת "קראטה של רובוטים".

שתי הדוגמאות האלו לכאורה צועקות אינטרנט, כפי שהיטיב להסביר איתמר. מישהו התחיל משהו, מישהו הגיב על זה, ונוצר משהו שלישי שהוא מספיק רחוק כדי ליצור בעצמו תגובת שרשרת חדשה לחלוטין. לא חיפשתי, אבל אני בת זונה אם אין באיזשהו מקום כבר אתר "ספרות מעריצים" לסרט של גונדריי, שיוצר עוד ועוד ועוד סרטים שצולמו מחדש.

סימולקרה

ההבדל בין סימולציה לסימולקרה, גורס בודריאר, הוא: סימולקרה היא סימולציה שאיבדה את המקור שלה. איבוד מקור מוחלט לא יכול להתרחש בעולמנו, אומר בודריאר, ולכן סימולקרה לא באמת יכולה להתקיים במציאות, אבל דוגמאות קרובות להחריד יש גם יש. אם נשתמש בדוגמה פופולארית: נעליים "איטלקיות" שמיוצרות בארצות-הברית הן סימולציה, משום שיודעים מה החיקוי ומה האמיתי. מלון ונציאן בלאס וגאס, שבנוי כמו חיקוי של המהות הונציאנית, כפי שתופסת אותה התרבות וכפי שמנסחים חוקי הקפיטליזם האמריקני, ויותר מכך, מלון ונציאן במקאו, שהוא חיקוי של מלון ונציאן בלאס וגאס, רק בהתאמה לכאורה למוח המזרח-רחוקי (זה לא באמת עובד), הם סימולקרות. לך תדע איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.

ולכן, הדוגמאות האלו הן לא באמת אינטרנט ויש לכך שתי סיבות מרכזיות: המחבר והזמן והמרחב. הסרט והספר נהגו, נכתבו ונחתמו על ידי יוצרים מסויימים. ולכן, העלילה המתרחשת, על כל פיתוליה, סגורה. אי אפשר להוסיף עוד ספרים שייכתבו מחדש על ידי אותו איש דז'ה-וו, משום שאופיר טושה גפלה חשב על כל האפשרויות הגלומות במשחק הזה, שיחק אותן, ופרסם את הספר. הסימולציה שיצר קרויה על שמו, והיא חתומה במספר האפשרויות שהמוח שלו אפשר לו להגיע אליהן. האינטרנט, לעומת זאת, הוא כמו סיפור עם. יש את השיר נומה נומה היי (אני יודעת, אולד סקול. ובכן, אני עדיין רוצה להיות הוא כשאהיה גדולה). ויש את הגארי ברלסומה הזה שהפך את השיר לתופעת אינטרנט. אבל התופעה נוצרה רק הודות לכל מחקי גארי ברלסומה שאין להם שם ופנים, שעשו אינספור גרסאות של גארי וכך הגדילו פי אינספור מונים את אפשרויות המשחק. ולכן, לתופעת נומה נומה היי אין מחבר אחד, אלא אלפי מחברים.

הזמן והמרחב, או ליתר דיוק חוסר הזמן ועודף המרחב, תורמים גם הם להיווצרות תופעות אינטרנט. כמו שיודע כל מי שהתלהב ממשהו באינטרנט רק כדי לקבל את הפרצוף המזלזל של "זה נורא ישן", אי אפשר באמת לדעת מה חדש ומה ישן באינטרנט, כי הכל מונח שם לנצח. באותה מידה, יש באינטרנט כל כך הרבה דברים, עד שהכל באמת תלוי בנתיבי הגלישה שלך. העולם הקיברנטי (חחח) הוא כל כך גדול, שהניסיון ליצור לו מרכז הוא בלתי אפשרי באופן מבני.

אלפי המחברים והבו-זמניות של הזמן והמרחב הופכים את הסימולציות של האינטרנט לסימולקרות, משום שאין אף מקום אחד שממנו יוצאים החיצים לעבר התיבה שבה כתוב "התופעה". או כמו שאמר מגיב מספר 89 לקליפ המעולה והבודריאר-קלאסי של eurotrash girl (ותודה לדולי): See, this is why You Tube was created.

סיכום

וזו, אני חושבת, התשובה לשלוש שאלות:

1. למה האינטרנט הוא כל כך מגניב – סימולקרות מגרות את החושים הרבה יותר ממקור –> חיקוי שהוא חד-חד ערכי.
2. למה אני מפחדת לפרסם לינקים ב"גם-שם": הרבה יותר קשה למרקר דברים שאין לך מושג אם הם מחדשים משהו למישהו.
3. למה מישהו חייב לקחת אותי ללאס וגאס!

זו לא שירה, זה אינטרנט

המניפסט הראשון של הדאדאיסטים (ויקיפדיה)

איפשהו באמצע מלחמת העולם הראשונה התחילו כל מני קבוצות מודרניסטים לשרבט את המניפסטים שלהם. רוב המניפסטים האלו עוסקים באופן שבו יש לכתוב שירה, אבל נראה שהם שימשו, בה במידה, כדי להסביר לאנשים כיצד צריך לקרוא אותה, את השירה החדשה. ללא המידע הזה, המטא-ספרותי, השירים של הפוטוריסטים והאימאז'יניסטים, האקמאיסטים והקונסטרוקטיביסטים היו נראים כמלמול לא סדור, חסר טעם, של משוגע יהיר. המניפסטים שימשו כמורה נבוכים, מערכת המנמקת כיצד לכתוב את השירה החדשה, וכיצד לקרוא ולהעריך אותה.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה ניסו לשכתב את חוזה הקריאה של הציבור, הדבר הזה שגורם לנו לקרוא "חוה" בעיתון ולא לחשוב שמישהו התכוון לרמוז לחוה אימנו.זו לא היתה הפעם הראשונה, אבל המגוון הפך אותה למשמעותית. הספר "מניפסטים של מודרניזם" מציג כ-15 תנועות ספרותיות שונות. "כ-15" כי קל להתבלבל בספירה.

כתוצאה, הערכת שירה נעשתה עסק מתסכל, השמור בעיקר לבורים ואניני טעם. קשה לדעת כיצד השיר המסוים שאתה מחזיק רוצה שתקרא בו, אילו קונוונציות אסתטיות להחיל עליו. ועתה, לך תבחין בין טוב לרע.

ובכל זאת, בדרך כלל יכולת לדעת כיצד לקרוא משורר או ספר. ואם לא ידעת בתחילה, היית מתחיל לקרוא באגד הדפים שלפניך, והשירים היו רומזים, לאט ובמצטבר. והנה בא "לורם איפסום".

***

אמנות אסקי. מכאן

"לורם איפסום" (גילוי נאות: אני מכיר את הנבל המכנה עצמו "מחבר") בנוי מ-507 קטעים בני שלוש שורות, שמופרדים זה מזה במספרים. אין ביניהם שום קשר, לפעמים. לפעמים יש. אתה קורא שירה, חושב שנגמר, והוא ממשיך במספר הבא. אתה קורא את המספר הבא, חושב שממשיך, ואז הוא נגמר. או שלא הבנת.

[019]

איזה קטע הבנאדם הזה
העלו מחירים, אה?
בטח

לפעמים זה רק ציטוט, כמו שלעיל, ולפעמים זו שירה, מהאם-אמא של הקונוונציות:

[194]

הכאב מתחדד
ברצינות
לא פשוטה

ולפעמים זה שניהם:

[139]

רק עשה לי טובה
בלי יסורי מצפון
אוקי

[146]

תסתכל לשם
לא לשם לשם
לשם לשם

ולפעמים זו בדיחה סתם, ולפעמים זה הרבה יותר מזה. אבל לא בזה העניין, בזה העניין: עליך להחליט לבד, משיר לשיר, אם מדובר בשירה או חידוד או ציטוט או שלושתם. במובן הזה, זו לא שירה, זו גם שירה.

וזה כיף. אפשר כמעט לחוש את המוח נאנק, כשהוא מתאים את עצמו מ-178 ל-179, מחליט כמה קשב להקדיש ל-032, וכמה מותר לקרוא אל תוך 401. לפעמים זו שירה מעולה (331), ולפעמים לא (333), אבל כך או כך זה מגניב לאללה.

וזה גם יותר מכך. ×›×™ כך, בערך, גם עובד האינטרנט. טוקבקים, פורומים, בלוגים, אתרי תוכן, לחץ-כאן-למידע-נוסף, אודות, קישורים-נוספים – הפשיטו מהם את העיצוב ואת הרגלי הקריאה, ותקבלו ערימת טקסטים, שרומזים על עצמם. טוקבקים שאומרים – אני טיקבוק; בלוגים שאומרים – אני בלוג. אם תכניסו אותם לסדרת שירים בשלוש שורות, תקבלו משהו מלורם איפסום. ונראה לי שזה חלק ממה שהספר ×”×–×” מנסה לעשות, לחפש מה מכל המלים הללו הוא גם שירה.