ארכיון תגיות: ספרות

לשכוח

אני לומד ספרות כבר הרבה מאוד זמן. הפלירט שלי עם האוניברסיטה נמתח כבר כמה שנים טובות, ולפני זה למדתי עצמאית, מקריאת ההבלים שבמוספים וההבלים למחצה שבעיתונים הספרותיים. זה מעייף להסביר לאנשים את התועלת שבלימודים הללו, ולכן כמעט ואיני עושה זאת שוב. אבל התועלת ישנה, גם אם קשה לעתים למדוד אותה בניירות ערך.

מה למדתי? למדתי להביט על ערים כעל שפה; למדתי להצביע על המקום שבו אקספוזיציה מתחילה ונגמרת; למדתי ששירה היא בעיני המתבונן; למדתי קצת על ההבדל בין השפה לבין העולם; למדתי לפרק סימנים; למדתי לפרק קטגוריות; למדתי להבחין ברגע שבו ויכוח הופך לסמנטי, גם אם איש לא מוכן להודות בכך; למדתי לראות תבניות מרובבות על תבניות, מעל ומתחת לטקסט; למדתי על החוזה הבלתי כתוב שקוראים חותמים עליו עם כל קריאה; למדתי להבחין בין פרודיה לסאטירה, בין פסטיש לצ'נטו, בין רמיזה לחיקוי; למדתי מה זה סיפור, ומה האפקטים שלו; למדתי על קשרי הגומלין שבין טקסט לעולם; למדתי על קשרי הגומלין שבין הקורא לטקסט; למדתי על קשרי הגומלין שבין הקורא לעולם. למדתי המון.

והתמחיתי גם. אני מדבר נרטולוגית חצי-שוטפת ושטרנברגית שוטפת לגמרי; אני יכול לדבר גם בן-פורתית, אם כי ראוי היה שאקנה לי שליטה טובה יותר בשפה הזו; אני יכול לפרק דובר ממחבר מובלע ב-20 שניות, ולגזום את הסיפור מהסיפוריות ב-15. תנו לי טקסט, ואני אראה את מה שצריך לראות.

כבר כמעט שנתיים שלא נוח לי עם זה.

***

כתבתי כאן פעם על רעיונות יצרניים. אני מצטט:

אם להניח לסיווגים, יש כאן משהו מגניב לאללה. ×›×™ ”רעיון יצרני“ הוא לא רק יצרני – כלומר, פתוח – אלא גם, ואולי בעיקר, סוגר. התמונה שעלתה לפוקנר בראש כבלה אותו לא רק לסצנה מסוימת, אלא גם לעולם מיוצג מסוים (×›×–×” שיש בו ילדות, ×›×–×” שהילדות בו מסתובבות בחצאית). הסצנה מ“הקול והזעם“ היא פתוחה משום שהיא סוגרת. היא מאפשרת יצרניות מכיוון שהיא תוחמת אזור, שבו היצרניות הזו יכולה לתפקד.

זה נכון גם לגבי תיאוריות, כמובן. אחרי זמן מה אתה קורא ספר, וכל מה שאתה רואה בו הוא מחברים מובלעים ואפקטים סיפוריים. אתה קורא, ורואה את מה שלימדו אותך לראות. רק את מה שלימדו אותך לראות.

אין כאן טענה בזכות הקורא התמים. זה, אם הוא ישנו, עיוור לדברים רבים יותר. אני לא מעלה על נס את הבורות, כי אם את ההשלה; תהליך למידה אחר, שבו אתה משיל מעצמך את מה שלמדת, ומנסה לקרוא מחדש.

אם זה אפשרי, יש כאן משהו נפלא באמת. איזה סופר אמר פעם (וצוטט בשער האחורי של "העיר", ושמו פרח) שסופר טוב צריך לכתוב תחילה מבלי לדעת דבר, ואז ללכת ללמוד, ולכתוב אז, ואז להפסיק ללמוד ולשכוח, ולכתוב כאילו הוא לא יודע דבר. זה מסוג הציטוטים הללו, שמרגישים נכון. הם מרגישים נכון, נדמה לי, כי לא מדובר כאן על אי-ידיעה גרידא, אלא על מצב אחר, מצב שבו הידע לא מאפיל על מושאו, המילה לא מסתירה את העצם.

***

אחת הדמויות ב"ארקדיה" לסטופרד (פאקינג תראו את זה), מתמטיקאי, מתאר את המתמטיקה החדשה. מתמטיקאים המציאו מתמטיקה דמיונית, פסיכית, והחלו לשחק איתה. גיאומטריה לא אוקלידית, שורש של מספר שלילי, מערכות עם אקסיומות מומצאות. הם שיחקו ושיחקו, ופתאום גילו שהמשחקים שלהם יושבים יופי על המציאות. זה נהדר, הוא אומר. הכל חדש. שדה המחקר פתוח לגמרי, תחום שלם ובתולי, שאפשר לפלס בו דרך.

כך אני מרגיש גם בנוגע לספרות (ואף עשיתי את הטעות של לומר זאת פעם למרצה). הכל חדש. המון נאמר, אך רק מעט שווה משהו. אנחנו לא מבינים המון, לא מבינים את רוב הדברים, למעשה. אנחנו לא יודעים מה זו הזדהות, ומה גורם לנו לפחד, ולמה ספרים שונים עובדים אחרת על אנשים שונים. יש לנו מפעלים שמייצרים סיפורים בסיטונות ובפסי יצור, שמחלקים פרסים לסיפורים מצטיינים, שממחיזים סיפורים בדרכים שלא הכרנו קודם, ואנחנו לא יודעים עדיין למה אנחנו עושים את זה. וזה נפלא, שאנחנו לא יודעים. אבל בשביל להתחיל לדעת צריך, קודם כל, נראה לי, אולי, לשכוח.

אני לא יודע איך לעשות זאת עדיין, אבל אני מנסה. חזרתי לקרוא את ההבלים שבמוספי הספרות ואת ההבלים שבעיתונים הספרותיים. אני קורא טענות, ולא מנסה לשלב אותן בתיאוריה חובקת כל של הספרות. עדיין לא. טענות על טענות, שיושבות זו לצד זו, בלי ערך אמת ובלי סדר. אני מנסה להשיל את מה שלמדתי באמצעות הפרזה בתיאוריות אחרות. זה לא עובד כל כך עדיין, אבל זה עובד קצת. אני יכול לראות שוב מטפורות. לפעמים אני מבחין בדימוי.

המסמרים האחרונים בארון כתבי העת הספרותיים

אחד הדברים שמאפיינים בצורה הטובה ביותר את בנות משפחת שרון הוא כפות הרגליים. מהאימא ועד אחרונת הבנות, לכולם יש בדיוק את אותו זוג. יש במחזה ×”×–×” משהו מבעית; ארבע נשים פושטות את רגליהן על שולחן הסלון, והכל נראה בדיוק אותו דבר, עם הבדלים קטנים של פגעי הזמן. ולכן, השער של הגיליון האחרון של "מסמרים" הוא הברקה. שניים מסדרת הצילומים "אמא ואבא, אחי, אחותי, אחותי הקטנה, אני והבן שלי…” של שפי בלייר, מעטרים את השער הקדמי והאחורי, וממסגרים היטב, בלי מילים ועם פגיעה ישירה במציאות, את הדיון בגיליון: משפחתי.

שער הגיליון הנוכחי, מתוך האתר

לא במסמרים אחת הבעיות הקשות ביותר מבחינתי בכתבי-עת היא הברורות מאליה. פתחו כל גיליון של "מטעם”, עברו על כל דף ועל כל כותרת, על כל איור ועל כל הערת שוליים, וברור לכם ×›×™ היא מתיישבת ישוב היטב עם האידיאולוגיה שמנחה את שולחן העורכים. כשאני מדמיינת את המערכת של "מטעם”, אני מדמיינת שולחן גדול עמוס במאפרות, שלטי חד"ש מההפגנה האחרונה זרוקים בפינה, ואת יצחק לאור – בזכרוני, תמיד לבוש במכנסי ×’'ינס בגוון ורוד. אין לי מושג למה – מוסיף את המילים כיבוש/צה"ל/אפרטהייד במקומות אסטרטגיים בטקסט. לעומת זאת, במסמרים, העולם רחב יותר. ×–×” כמובן לא אומר שאין העדפות אידיאולוגיות, ושאי אפשר לעשות רשימת מכולת של מותר ואסור, אבל ×–×” אומר שהבחירה הברורה ביותר שעולה מן הגיליון היא ניקיון. אין טעויות ×”×’×”×”. מעט מאד משפטים מסורבלים יתר על המידה. הטקסט מסודר על הדף בצורה נעימה, והצילומים עושים חסד עם הטקסטים. כמה פשוט לכאורה, ×›×›×” נדיר המציאות. כן במסמרים הטקסט ×”×–×” של צבי טריגר (עמ' 159) שבה מייד את לבי: "אבות הם דבר מדכא. הם קונים מכשירי חשמל, הם מחברים מכשירי חשמל, הם מפעילים מכשירי חשמל ובסוף הם חוזרים לעבודה. מכל הטיפוסים האנושיים, אבות הם הדבר ×”×›×™ מדכא". והיתר? יש טובים יותר, יש טובים פחות. המוסד התרבותי ושמו המשפחה מפורק, לפי אופנת השנים האחרונות, פרוק וחזור. גבולות המוסד מתרחבים ומתכווצים; ציונות לצד רוחניות וכלבים לצד אימהות חסרות שיער. אבל ריח האקונומיקה של הניקיון חריף יותר מריח הקפה ההפוך של הברנז'×”. ועל כך – תודותיי.

The Unbookables

ב-Screenhead פורסמה רשימה של "The Unfilmables", הרומנים שהכי קשה להפוך לסרט. הרבה בחירות צפויות ('יוליסס'), כמה בחירות מעניינות ('הגלגול'). כדי להפוך את ×–×” לקצת יותר מעניין הכילה הרשימה גם מרכיב נוסף – אם ניתן להפוך את הספרים ×”× "ל לסרטים, מי הבמאים שיצליחו לעשות זאת. מגניב, בסך הכל.

מאחורי הרשימה הזו עומדת ההנחה, ההגיונית למדי, שלכל מדיום יתרונות וחסרונות משלו. לכן נראית תמוהה העובדה ש-screenhead לא פרסמו עוד רשימה אחת, "The Unbookables", הסרטים שהכי קשה להפוך לספר. מאחר שמלאכת צדיקים וגו', נוטל 'הסיפור האמיתי והמזעזע של' את הכפפה, ופותח ברשימונת משלו. ומאחר שגם כאן רוצים קצת להיות צדיקים, אני רק אפתח את הרשימה הנ"ל. תגבבו סרטים נוספים.

הצ'פלינים

במקור חשבתי להביא את "זמנים מודרניים". אבל אז גיליתי שהסצינה שעליה אני חושב היא בעצם מ"אורות הכרך", שכמעט ואיני זוכר, אז נראה לי שהטיעון הנ"ל נכון לגבי רוב הסרטים האילמים של צ'רלי צ'פלין.

העניין הוא ×›×–×”: צ'פלין הוא לא קומיקאי סתם, הוא כוריאוגרף ורקדן קומי. הסרטים שלו בד"×› סובלים מעלילה אפיזודית וקצת תלושה, אבל מפצים על כך בסצינות עצמן. צ'פלין עושה יותר מסתם הומור גופני, עיקר הכוח שהסצינות הוא בתזמון הבדיחות ובתזמור שלהן. קצת קשה להסביר – בדיוק מאותה סיבה שבשלה קשה להפוך את הסרטים הללו לספרים; אני לא מצליח לדמיין אף משפט, אף תחביר, שיצליחו שלא לקלקל את הבדיחה הזו – אבל כדאי לראות ואז ×–×” ×™×”×™×” ברור:

זמנים מודרנים: צ'פלין נכנס לכלא »
אורות הכרך: צ'פלין מתאגרף »

איזה סופר יוכל לבצע את זה? כאשר סיפרתי לה על הרעיון הזה לפוסט, מיטל הציעה את דוד אבידן. "לא", סירבתי, "זה מה שמצפים שאציע". "לסקלי?", היא ניסתה שוב. "אה..", פיזמתי. "ז'ורז' פרק!", קראה בגיל וצדקה. מיטל: "זה די פשוט. אתה רק צריך לחשוב על סופרים שיכולים לכתוב הכל, וגמרת עניין".