ארכיון תגיות: אינטרנט

פאקינג אינטרנט

1.

את הביטוי "פאקינג אינטרנט" שאלתי מהדוד סאמי, אוּשייה שהסתובבה אי אז בפורומים של IOL. כדרכם של ביטויים, אף אחד לא טרח להסביר מה הוא בעצם אומר, אבל כנראה שלא היה בכך צורך. "פאקינג אינטרנט" הוא ביטוי שלוכד פליאה והשלמה, "ככה זה" שהזדווג עם "וואו", ואין ממש צורך לתמלל זאת.

2.

נהוג לומר שהטלוויזיה היפנית גרועה מהטלוויזיה האיטלקית, ויש לא מעט תימוכין להשערה הזו. הטלוויזיה היפנית היא, כנראה, סקסיסטית, מטורפת ומלאה בכל כך הרבה הבלים, עד שיהיה צורך לפתוח אינטרנט נוסף כדי להכניס לשם את כולם.

מצד שני, אנחנו צופים בזה. רוב האתרים הגדולים מעלים לפחות טור אחד שמלקט סרטוני רשת דביליים, וכמעט בכל טור כזה יש פינה שמוקדשת ליפנים. היפנים, מצדם, טורחים לספק חומרים למכביר, ושני הצדדים יוצאים מרוצים.

במלים אחרות, אנחנו נהנים מהתוצרת היפנית, רק מעדיפים שמישהו אחר ייצר אותה. זה מאפשר לנו לצפות באותו הזבל שהיפנים צופים בו, יחד עם הבונוס של התנשאות על עם אחר. להבלים היפנים יש שוק גם כאן, והסיבה היחידה שהוא מאוכלס בתוכניות זרות היא שמרנותם של מרבית המפיקים.

הטלוויזיה היפנית מלאה בזבל – קשה להתכחש לכך – אך רובו לא נחות יותר ממה שמשודר אצלנו (ישנן, עם זאת, כמה וכמה דוגמאות נגד בולטות). מה כן יש להם שאין לנו? יצירתיות. היפנים מוכנים לבדוק מה קורה כאשר יורים כדור במהירות 100 קמ"ש מגב רכב שנוסע במהירות של 100 קמ"ש (הוא נופל); הם מייצרים טטריס אנושי; הם משחקים במטריקס. ×–×” זבל, אבל ×–×” זבל מגניב.

3.

אחד הדברים שהיפנים עושים הכי טוב הוא לבדוק מה היה קורה אם. הכדור שנורה מהרכב הוא דוגמא אחת, ואיפשהו הם גם בדקו איך יכול אדם לנצח דיונון. מה היה קורה אם הוא אחד החומרים שמהם עשוי הפאקינג אינטרנט.

ביסוד הפאקינג אינטרנט מונחת שאלה: מישהו עשה מה?!

4.

האינטרנט מורכב מדיבורים. דיבורים אינם חייבים להתנסח במילים, הם יכולים להיות אנימציית ×’×™×£, סרטון או שיר. ×–×” לא משנה. מה שמשנה הוא שזה כל מה שיש ברשת – אנשים שמדברים על דברים ואנשים שמדברים על דיבורים.

רוב הדיבורים זהים זה לזה. אנחנו נתקלים באותן המחשבות, באותם הניסוחים. אבל כאשר מאות אלפי אנשים חושבים על משהו, משהו חדש חייב לצאת. אפשר, לכן, לראות את הרשת כולה כתיעוד מוטציות החשיבה של בני האדם. אדם נתקל בדבר. הוא מדבר. אדם אחר נתקל באותו דבר, ומדבר גם. באיש ה-500 הדיבור כבר יראה מעט אחרת. מדי יום אנשים חדשים חושבים על אותם הדברים, ודיבוריהם מתרבים ברשת. בשלב מסוים, אתם תראו את אותו הדיבור, על אותו הדבר, רק הפעם בחזקת עשרת אלפים, ותקבלו יפני.

5.

מישהו העלה ליוטיוב קליפ קצר בשם "אנשי האינטרנט". הוא מציג, כפי שמתבקש משמו, חלק מהדמויות שהפכו למיתולוגיה ברשת, מילד מלחמת הכוכבים ועד ל-goatse. לרוב הדמויות הללו יש מאפיין משותף אחד – הפאקינג אינטרנט.

האינטרנט הוא קריוקי אחד ארוך, שבו ביצוע רודף ביצוע. ככל שהביצועים מתרבים, כך הם נעשים מופרכים וייחודיים יותר. וכשאנחנו מתפעמים, אנחנו לא מתפעמים רק מהייחודיות של הדבר, אנחנו מתפעמים מהגודל של הרשת שאכלסה אותו. קל להיתפס על היפנים, מכיוון שהזרות התרבותית שלהם גדולה מספיק כדי ליצור את האפקט הנ"ל על כמעט כל דבר שהם נוגעים בו, אך גם ללא היפנים היינו זוכים לאותה כמות של ביזאר קשה. הרשת פשוט גדולה מספיק.

ככל שהסרטון מופרך יותר, כך אנו מרגישים את גודלה האדיר של הרשת, את כמות האנשים שליהגו וליהגו עד שנוצר הסרטון ×”× "ל. כאשר אנחנו רואים עוד ליפסינק, עוד מנטוס נשפך לקולה, עוד goatse – אנחנו מביטים, למעשה, בדיבור בחזקת עשרת אלפים. אנחנו מביטים במחשבה שנחשבה על ידי כל כך הרבה אנשים, עד שהיא נעשתה מעוותת, ייחודית. ואיפשהו, אולי, אנו חשים ביראה.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

לא האינטרנט יפיל את בוש

הגיע הזמן שיספרו לכם: האינטרנט יטה את הכף האלקטורלית, ויגרום למצביעים לעבור לשמאל. אמנם, לא רואים כרגע אף סימן לזה בשטח, אבל זה יקרה. זה יקרה בגלל לינקים, בגלל המבנה הביזורי של הרשת; זה יקרה כי חוויית הקריאה ברשת דומה, בבסיסה, למהלך הדקונסטרוקציה של דרידה. ומי שחושב כמו ז'אק דרידה לא יכול להיות שמרן.

את הטיעון הנ"ל תוכלו למצוא במאמר של פיטר לורי ב-Ctheory, והגעתי אליו דרך הקולקטיב האחרון. אני מספר זאת כי הקישור למאמר, בהקשר זה, חשוב. הנה לכם הוכחה לממד הדקונסטרוקטיבי של הרשת, הקיפוץ מאתר לאתר. איתמר קורא א', רואה קישור וקופץ לב'. אח, חיי הפיראטים הם כה נפלאים.

התיאוריה הזו אינה חדשה לגמרי. גם ג'ורג' לנדאו, ב-"hypertext 2.0", מזכיר את דרידה, וטוען שהרשת מגשימה את חלומות הפוסט-סטרוקטרליסטים על טקסט חסר גבולות וחסר סמכות, שניתן לנוע אליו והחוצה ממנו, שקריאה בו לעולם לא מסתיימת באמת, כי אין דבר כזה "המילה האחרונה".

כמה חבל, אם כן, שהתיאוריה הזו לא מחזיקה מים. לא הייתי טורח להגיב עליה לולא העדנה המסוימת שהיא זוכה לה בקרב כמה מרצים לספרות ולולא, ספציפית, התזה שלי נוגעת בנושא קרוב.

התזה של לורי מתבססת על אינטרטקסטואליות, התייחסות של טקסטים לטקסטים אחרים. אמנם, אף אחד לא ×—×™×›×” לאינטרנט כדי ליצור יצירות אינטרטקסטואליות – כל ביבליוגרפיה היא אינטרטקסט – אבל הרשת בכל זאת הגדילה בדרמטיות את הנגישות של טקסטים נרמזים. במלים אחרות, אנחנו לא צריכים עוד לצאת החוצה, אל הספרייה הציבורית הבלתי מתוחזקת, ולחפש את טקסט המקור, שהספר שקראנו התייחס אליו. יותר מכך, מלבד מקרים נדירים, ברשת אנחנו יודעים תמיד לאיזה טקסט מתייחס מה שאנחנו קוראים. כל מה שצריך ×–×” ללחוץ על קישור, והטקסט הנרמז מופיע.

הרחבה לא נחוצה באמת, מותר לדלג

אינטרטקסטואליות תמיד היתה חביבתם של הפוסט-סטרוקטורליסטים, והדקונסטרוקציוניסטים בכללם. היא עובדת היטב עם תיאוריות שמאמינות באינסופיות הפוטנציאלית של תהליך הקריאה, ובכך שכל טקסט הוא היבריד של ציטוטים, יציר כלאיים של התרבות, פרום לנצח. למעשה, המונח "אינטרטקסטואליות" הומצא על ידי קריסטבה, ובשימוש המקורי בו הוא מתאר את מערך הקודים והסמלים שנמצא בכל טקסט וטקסט. במובן ×–×”, כל טקסט הוא אינטרטקסטואלי, מאחר שקריסטבה מרחיבה עד אובדן משמעות את המושג "טקסט". אם טקסט הוא גם קוד (× × ×™×—: השפה העברית) וגם טקסט במובנו המקורי (× × ×™×—: "החטא ועונשו"), אזי כל טקסט הוא תמיד אינטרטקסט – הוא מכיל אינספור ציטוטים של טקסטים אחרים, של קודים שונים, של חומרי עולם החיצוניים לו. מכאן שטקסט אינו יצירה סגורה ואוטונומית, דבר מה יחידני, אלא מארג של טקסטים קודמים.

אם נדמה לכם שכל זה הוא רק משחק במלים, אתם לא לגמרי לבד. פרדינן דה-סוסיר עשה פעם אבחנה בין לאנג לפארול, שעדיין שימושית מאוד. בשפה, לאנג הוא התחביר והלקסיקון, ואילו הפארול הוא המבע עצמו, הספציפי. אם נרחיב קצת את המונח הזה, לאנג הוא אוסף הכללים הסמיוטיים שעומד ביסוד הפארול, המבע הנתון. "החטא ועונשו" משלב בין לאנגים שונים: השפה הרוסית, כללי הנימוס ברוסיה של המאה ה-19, מערך התפקידים בבירוקרטיה של רוסיה הצארית וכו'. ועדיין, "החטא ועונשו" הוא מבע אחד. הוא לא "מארג של ציטוטים" במובן שבו אנו רגילים לחשוב על ציטוטים, כפארול המתייחס לפארול, מבע ספציפי המתייחס למבע ספציפי. אמנם משמשים בו קודים שונים, שנובעים ברובם מידע העולם שלנו ולא מהספר עצמו, אבל על זה ניתן רק לומר "Well, Duh!".

וחזרה לנושא

לורי אמנם יודע לצטט את דה-סוסיר ודרידה, הוא גם יודע לומר "HTML”, ועדיין לא נראה שהוא לגמרי סגור על אף אחד מהנושאים הללו. סביר להניח שהוא קרא את דה-סוסיר דרך דרידה, ואת דרידה דרך איגלטון, אבל באמת שאין לי כוח להיכנס לזה (ובתכלס, אני מבין אותו. ניסיתי לקרוא דרידה, בחיי). מה שחשוב כאן הוא הקונספציה של הרשת ככלי דקונסטרוקציוניסטי, שמעודד מעבר מטקסט לטקסט, ומנטרל את הסמכותיות והבלעדיות של כל טקסט. במילותיו של לורי:

“The content available online is much less important than the manner in which it is delivered, indeed, the way the Web is structured. Its influence is structural rather than informational, and its structure is agnostic. For that reason, parental controls of the sort that AOL can offer gives no comfort to conservatives. It's not that Johnny will Google "hardcore" or "T&A" rather than "family values;" rather, it's that Johnny will come to think, consciously or not, of everything he reads as linked, associative and contingent. He will be disinclined to accept the authority of any text, whether religious, political or artistic, since he has learned that there is no such thing as the last word, or indeed even a series of words that do not link, in some way, to some other text or game. For those who grow up reading online, reading will come to seem a game, one that endlessly plays out in unlimited directions. The web, in providing link after associative link, commentary upon every picture and paragraph, allows, indeed requires, users to engage in a postmodernist inquiry”.

ועכשיו שאלו את עצמכם, מבין ששת הקישורים שמשובצים בפוסט הזה, על כמה לחצתם? ואם לחצתם, האם פתחתם אותם בטאב חדש והמשכתם לקרוא את הפוסט, או שעברתם היישר אליהם, ונקלעתם למשחק המסמנים האינסופי?

הניחוש שלי הוא שלא לחצתם אפילו על אחד מהלינקים. מטיבי הלכת אולי פתחו את המאמר של לורי בטאב חדש, אבל סביר להניח שהם לא התחילו אפילו לקרוא אותו עדיין. הניחוש שלי טוב כשלכם, אבל לי יש גם סטטיסטיקות. גוגל אנליטיקס, יברכו האלוהים, מאפשר בדיקה של כמות הכניסות לקישורים. קבלו את התמונה הבאה, שמנתחת חלק מהפוסט של נמרוד ברנע:

7.25 אחוזים מהקוראים לחצו על הקישור "כתבו פוסט". שאר הקישורים לא נלחצו, מלבד הכותרת של הפוסט. מספר המקליקים קטן כאשר בודקים את כמות הלחיצות ביחס לאנשים שקראו את הפוסט, ולא את הבלוג בכללותו – רק 2.04 אחוזים.

אז איפה בדיוק משחק המסמנים? המעבר מטקסט לטקסט? קיים, אבל בקושי. זה לא שאנשים לא לוחצים, הם לוחצים, אבל הם מעדיפים לקרוא, כנראה, טקסט בשלמותו. גרוע מכך, גם אנשים שלוחצים על קישורים ממשמעים אותם, בחלק ניכר מהמקרים, ביחס לטקסט המקשר. הם מנסים למצוא את הקשר שבין הקישור למקושר.

קישורים הם צורה משונה וחדשה של אינטרטקסטואליות, במובן הרגיל (פארול לפארול). בעבר, היינו מזהים רמיזה או התייחסות אינטרטקסטואלית באמצעות סמנים בטקסט המקשר. בכלליות, הטקסט היה מכיל מלים, תחביר או מבנה עלילתי הדומים לטקסט שאליו הוא מתייחס. בציטוט, למשל, מקבץ מלים מסוים הוא זהה לזה שבטקסט אחר. הדבר היחיד שמשתנה הוא ההקשר. ברמיזות יותר עדינות הדמיון יכול להיות חמקמק יותר, אך הוא עדיין שם. הסופר, בסך הכל, רוצה שיבינו את הרמיזה. בקישורים ברשת המצב שונה. נוסף לנו סמן נוסף, ויזואלי. קונבנציונלית, קישורים מודגשים באמצעות צבע גופן שונה וקו תחתון. עכשיו אין צורך ליצור אנלוגיה טקסטואלית בין הטקסטים, אפשר לשים לינק מתחת לכל מילה או משפט, ולקוות לטוב.

אבל בני אדם, מסתבר, פועלים אחרת. הם יוצרים קישורים מסביב למלים שאומרות דבר מה אודות הטקסט המקושר. ראו את המילים "הפוסט של נמרוד ברנע". הקישור שלעיל מוביל לפוסט של נמרוד ברנע. לא מאוד מפתיע, ובכל זאת. אנחנו משבצים המון קישורים בטקסטים מקוונים, ועדיין הקישורים הללו משועבדים להיגיון הטקסט המקשר, ומובנים ביחס אליו. כאשר לחצתי על הקישור למאמר של לורי, עשיתי זאת כי הנחתי שהקולקטיב יספק לי חומר קריאה מעניין. כאשר קראתי את המאמר, תהיתי אם אורי ברוכין מסכים עם הנאמר בו. לא פצחתי במחול מסמנים סוער, ולא איבדתי אמון בסמכות המקור. פשוט עברתי לקרוא עוד טקסט.

הסיבה לכך היא שאנו בני אדם. כבני אדם, קשה לנו עם "מות המחבר" ועם התייחסות לטקסט כטקסט בלבד. כבני אדם, אנחנו מחפשים את האנושי. האנתרופומורפיזם שלנו לא נעצר באלים בבליים ובמשלי קרילוב, הוא חודר מבעד לרוב הקטגוריות המנטאליות שלנו. אנו מדברים על "רגלי ההר", מייחסים מחוות אנושיות לחיות ומתייחסים למדינות כאל בני אדם (לחצו על הקישור הזה, הוא באמת שווה). ההתייחסות לטקסט כאל יציר בודד, חסר מחבר, לא רק פותח אותו לאינסוף קריאות שונות (ומכאן הופך אותו לבלתי יעיל), הוא מנוגד לאינסטינקטים הכי בסיסיים שלנו. והאינטרנט לא ישנה את זה.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור 

ועכשיו?

אחד הדברים היותר כיפיים שהאינטרנט המציא הוא twitter, האתר ששואל את המבקרים בו שאלה אחת, חשובה במיוחד: “מה אתם עושים עכשיו?” שעות של עבודה פוטנציאלית ירדו לטימיון, בעודי מתזזת בין "נערת הסושי" מטוקיו למיניהן, שמקפידות להציב משפטים שמופיעים על המסך שלי בצורת סימני שאלה (לא, באמת, היפנים האלו משוגעים על טוויטר. יש אלפים מהם שם, מדברים בשפה הבלתי מובנת שלהם), לבין ×’'ייסון ואחיו שבדיוק "מנסה את adobe apolo” מ"אי שם בעמק הסיליקון" לבין כל מיני דניאל שבדיוק "סיים להקליט את "אהובתי", השיר האחרון בתקליט שלי. עכשיו ב-daniel.myspace.com”.

לפעמים, כשאף אחד לא מעלה עדכון מעניין גם בטעינה השלישית של העמוד, אני הולכת לכלי העזר. התחנה הראשונה היא twitterearth, שהוא Mash-up של טוויטר ביחד עם google earth (בדומה, אגב ל-twittervision, שמבוסס על google maps). הרעיון הוא אותו רעיון, רק שהפעם לא רק שאתה יודע מה עושה אותו בנאדם, אתה גם מרחף מעל מפת כדור הארץ ביחד עם הטוויטרים, כדי לראות איפה הם נמצאים כשהם עושים את מה שהם עושים.

אם גם ×–×” לא מספיק, אז אני עוברת ל-mash-up המלנכולי מכולם . מדובר בשילוב של טקסטים שהוצבו בטוויטר, תמונות מפליקר וסרטוני וידיאו. מוזיקת סדרת מתח בטלוויזיה נשמעת ברקע, ועל המסך מוצגת תמונה מפליקר, ורצות מילותיה של אנג'לה מלוס אנג'לס, למשל:  “כרגע סיימתי לאכול ארוחת בוקר. שתי ביצים שלוקות, לחם, חמאה וגבינה. יוצאת לעבודה". המוזיקה המלנכולית, ביחד עם התמונות הסמי-אמנותיות, הופכות את כל העולם לקונסיפרציה אחת גדולה, ואני נאלצת לבדוק שאיש אינו עומד מאחורי גבי ומנסה לרצוח אותי.

יום אחד, כשעצמתי את העיניים ועדיין המשכתי לראות את הרקע התכלכל של טוויטר, הבנתי שאני בבעיה, בה לא נתקלתי מאז ימי 4 seconds fury העליזים. מה לעזאזל, שאלתי את עצמי, את מוצאת באתר הזה? מה איכפת לך מנערת הסושי, מג'ייסון או מדניאל? ואם זה כבר מעניין אותך, אז למה שלא תלכי לרשת חברתית נורמלית, ושם תוכלי לפחות גם לראות את הבלוג שלהם, התמונות, הסרטונים, הלינקים, החברים ושאר הדברים שיאפשרו לך הצצה נורמלית לחיים שלהם?

ואז הבנתי: טוויטר היא פשוט הרשת החברתית היעילה מכולן באפקט המציצנות שהיא מספקת. ראשית, אם אני חושבת על החיים שלי, מעטים האנשים שיודעים מה אני עושה בכל דקה משעות היום. הזכות הזו שמורה בדרך כלל רק לאנשים המקורבים ביותר. כל אדם אחר שישאל אותי "מה את עושה עכשיו" ייחשד כבעל אף ארוך יתר על המידה, ואני אנחר בבוז ואסרב לענות על השאלה. ולכן, כאשר אני יודעת על nobu-nakata שהיא בדיוק מחפשת מורה לאנגלית, אני חשה מקורבת אליה הרבה יותר מלאנשים בבניין שלי, למשל.

שנית, השאלה הזו היא מייצגת פשוט את אפיון הדמות הטוב ביותר. תשובה אחת לשאלה הקומפקטית הזו מגלה, לעיתים, על אדם הרבה מאד מקווי האופי שלו, משום שהיא קושרת בין המניעים של הדמות לבין המעשים שלה. כאשר nzle כותב "מטען: הלך לאיבוד. חייב להתמודד עם סופשבוע בשיקאגו בלי תחתונים, משקפיים או לבוש למסיבה", אני ישר יכולה לדמיין אותו, מבוהל וקצר רואי בדרך משדה התעופה. הוא חשב שהוא הולך לעשות חיים משוגעים בסופשבוע הזה. הוא התכונן למסיבה הזו כל החודש האחרון, ועכשיו הוא קצת מסכן. אבל הוא לא מאבד את העשתונות. הוא יודע שתמיד יהיה לו את הבייגלה ששם בתיק היד שלו.

שלישית, המיידיות של השאלה מספקת אשליה של חוסר צנזורה. זו לא שאלה כללית ופילוסופית, שעליה אתה יכול לחשוב, לנסח, לצנזר, להתחרט, לשכתב, לסגנן או להתחכם. זה קצר ולעניין וזה מיידי: עכשיו. מה אתה עושה עכשיו? ולכן, הטוויטר הזה נותן תחושה של ייצוג של אמת. זה לא שום דבר אמנותי, אלא החיים עצמם. זה כמו לשבת בתחנת רכבת ולהתבונן באנשים שחולפים מול העיניים. אף אחד מהם כלשעצמו לא מעניין אותך במיוחד, אבל החבילה הכוללת, הרועשת והגועשת של יצירי אנוש שחולפים לך מול העיניים, עושה לך נעים בלב: מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד, אז שיספרו מה הם עושים.

(הפוסט הזה נכתב לפני זמן מה, ומועלה עכשיו מסיבות לא הכי חשובות. למעשה, גם הדיסקליימר הזה לא מי יודע מה חשוב, אבל לעזאזל, זה מה שאני עושה עכשיו)