אולי כדאי לפתוח דווקא בטקסטיל. לכאורה, נושא משמים. מה לנו, צרכני התרבות, ולפיסת הצרכנות הזו? ובכן, זהו הנושא שמחבר בין מנדי גרובר, בעלת מפעל פיג'מות וגיבורת הספר החדש של אורלי קסטל-בלום, לבין עירד גרובר, בעלה ומפתח טקסטיל ללוחמה בטרור. זהו גם הנושא שמחבר בין השניים לבין ביתם, לירית, שעתידה לרשת את המפעל ובינתיים מתעסקת בגידול ירקות אורגניים באיזו שממה בנגב. למה דווקא טקסטיל? ×›×™ זו כנראה הייתה הדרך הקלה ביותר להגחיך את המשפחה הזו, שגרה בתל ברוך צפון, השכונה ירוקת העד, וכל חבריה מתעסקים בעצמם בלבד. מנדי עסוקה בהשתלת השכמות המתקרבת שלה. עירד עסוק ביוקרה שלו כזוכה פרס ישראל ולירית עסוקה בשלומי, החבר המשעמם שלה. ויש גם בן – צלף בצבא, שבשעות הפנאי קורא ספרי מופת לרוחב. הדרך הקלה הן שתי המילים שמאפיינות בצורה הטובה ביותר את הבחירות של קסטל בלום בספר ×”×–×”. זוכרים את מינה ליזה, אותו ספר מופתי שכתבה קסטל בלום כבר ב-1995, לפני 11 שנה? אז אתם בטח זוכרים את מינה, אותה עקרת בית משועממת שהייתה כל כך רוצה לשמח את בעלה ולהאריך את ×”×™' שלה לו' כדי שתוכל להיות המונה ליזה, אבל לא מצליחה; אותה עקרת בית שיוצאת למסע פנטסטי בעקבות מפקד משטרת הזמן? אלו היו זמנים, ×–×” ×”×™×” ספר. מאז, שכפלה קסטל בלום את מינה כמעט בכל ספר שהוציאה. בכל פעם היא מפנה את חיצי הביקורת שלה בדיוק לאותו מקום: האישה שהיא קרבן הנסיבות ומתוקף כך היא מפגרת, היא רדודה והיא מתעסקת באופנה ובטרנדים. אוקיי, שמענו. הפנמנו. ועברנו הלאה. אבל לא קסטל-בלום – היא נותרה שם. אחרי הכל, אין דבר קל מזה. קצת קופי פייסט, קצת זעם קדוש, קצת שינוי נסיבות והנה לנו עוד ספר שאפשר להגיש לעורך.

שולחן ועוד שולחן

וכמו שקורה להרבה סופרים שנותרים במקום, היא איבדה את הברק. פעם, אחרי שקראתי משפט של קסטל בלום נאלצתי להפסיק את הקריאה, לנסות ולזהות את המישמש הלשוני שלפניי, ולהגיד לעצמי: לעזאזל, היא טובה. עכשיו, לא רק שאני מקבלת חומר לעוס, אני מקבלת אותו חסר טעם. אפשר לספור על ×›×£ יד אחת את ההברקות הלשוניות של הספר ×”×–×”, ובכל זאת מדובר בקסטל-בלום, האישה והחוד בקצה המקלדת. וזה עצוב. סופרים שאתה אוהב, אתה מצפה מהם לדברים. אתה לא מצפה מהם לשנות את הסגנון או את דרך המחשבה – אלו חלק הדברים שבגללם אתה אוהב אותם מלכתחילה. אתה לא מצפה מהם להמציא את עצמם מחדש, רק להזיז את המשקפת כדי שיוכלו לכסות גם נושאים אחרים בעולם. אבל במקרה ×”×–×”, ×–×” פשוט לא קורה. יש תרגיל מחשבתי יפה שאפשר ליישם על שמה של קסטל בלום. נסו להגיד אורלי קסטל כאילו מייד תבוא הבלום, אבל בלי ממש לומר אותה. אחרי שתנסו, תראו ×›×™ הבלום בכל זאת מרחפת באוויר, למרות שאף אחד לא קרא לה. כנראה שבינתיים ×–×” גם מה שקרה עם הסופרת עצמה. תחשבו אורלי קסטל בלום, תחשבו חדות, דיוק וביקורת, ורק אחרי ×–×” תיזכרו שלא נותר מזה כלום. לקריאת פרק מהספר שמור בטל

כדאי להתחיל כבר בציון עובדה: יש כיבוש. לא "כיבוש" כמטאפורה או כסיסמה שחוקה, אלא בהוראתה המקורית של המילה, עם כובש עם אחר, גוזל את אדמתו, ולשם שמירה על אדמה זו, גוזל גם את חייו.

כדאי לומר גם שיש פערים חברתיים, ויש עוני, ואשכנזים-מזרחים, ותרבות הגירה ועובדים זרים. ואף אחד מאלו אינו מצחיק, ואינו ראוי להתעלמות.

***

כי מכאן יוצאת הקריאה החמורה הזו, לכתוב על הכאן והעכשיו. כתיבה שאינה פוליטית, אומרים ב"הארץ" וב"מטעם", היא כתיבה אסקפיסטית, וככזו היא אינה מוסרית. ההתעלמות מהכיבוש אינה עמדה ניטראלית. ההתעלמות מעלימה.

קשה לבטל את הטענה הזו כלאחר יד, וודאי שהיא מגיעה מהמקום הנכון (אם כי לפעמים יש להתאמץ ולהיזכר בכך, כשמביטים בהתנהלות של יצחק לאור). יש יותר מיסוד סביר להניח, אם להשתמש בביטוי זהיר במיוחד, שספרות ופוליטיקה קשורות זו בזו, ומשפיעות זו על זו. אם כך, הכתיבה הספרותית היא מעשה פוליטי, וכמעשה פוליטי עליה להשתדל להיות המעשה הנכון.

אבל כל מי שצחק מהפרודיה של יואב ומיטל, מרגיש בעצמותיו שמשהו בטיעון הזה מקולקל מאוד; שהדרישה לכאן ועכשיו אולי מייצרת לנו אינספור מעשים פוליטיים, אך מעט מאוד אמנות; ושכתיבה, למרות הכל, היא לא ואינה יכולה להיות רק מעשה פוליטי.

אם להשתמש לרגע באנלוגיה מופרכת, ניתן להשוות את הכתיבה לדיבור. מכאן, הדרישה לכאן ועכשיו היא דרישה לדיבור חוזר, אינסופי, על אותם הדברים. דיבור שעוצר רק כדי להשתיק את זה שהעז לחרוג מסך הנושאים המותר, ולומר "אני רעב".

כאמור, זו אנלוגיה מופרכת, שכן כתיבה אינה דיבור. היא מתוכננת יותר, מוקפדת יותר, ואולי אפילו משפיעה יותר. אבל כדאי לחשוב רגע כיצד היתה מתקבלת וירג'×™× ×™×” וולף, לו הוציאה את "אל המגדלור" היום. וכדאי גם לזכור הבדל נוסף בין דיבור לכתיבה, שמאפשר את השימוש בוולף כדוגמא – סך הזיכרון. כתיבה נשמרת. איני בטוח כמה מהכתיבה שמיוצרת היום, תישמר כך. ×–×” נדוש אמנם, אך נדושותו של טיעון אינה עדות לפגמיו – לבסוף, בתום העכשיו ×”×–×”, מה יוותר מאותה ספרות פוליטית? יוותר גוף טקסט, עצום בהיקפו, שכבול לעכשיו שתם, ולכאן ששינה את היקפו. לכשתצליח הספרות במעשה הפוליטי, באם תצליח, אין לה עוד, מעצם הגדרתה הראשונית, שום תפקיד. מלבד, אולי, עדות.

***

אבל לא די בכך. ניתן עוד לטעון, נכון יהיה לטעון, שאין זה משנה. שעתה, בכאן ובעכשיו הללו, יש כיבוש ופערים וכו'; ושעתה, כאן ועכשיו, אסור לנהוג אחרת, יהא רצוננו בנצח גדול ככל שיהיה.

אני לא בטוח שאני יודע באמת איך להשיב לטענה זו (הלכה וירג'יניה וולף), מלבד אולי בטענה פרגמטית. בסופו של דבר, כל המאמץ הכביר שהושקע בהפניית האמנות לעבר הפוליטי, לא עזר בהרבה, ועדיין איננו מועיל. יתרה מכך, גם לו היה מושקע מאמץ זה בכתיבת טורי דעה פוליטיים, איני בטוח שהוא היה מועיל הרבה יותר. דומה שהספרות כיום כבולה אל הפוליטיקה בקשר עבות יותר מהקשר של הפוליטיקה אליה, וכי אנשים נוטים להיות מושפעים יותר מההטיה של כתבות חדשותיות מאשר מהטייתם של טורי דעה.

אחת הסיבות לכך, מן הסתם, היא שבני אדם מצפים למצוא מניפולציות בסיפורים, ומצפים למצוא הטיה בטורי הדעות. ההקשר כופה קריאה חשדנית, וזה סביר והוגן. אבל יש גם סיבה נוספת – הקהל מוטה בעצמו. איני יודע כמה ימנים נמנים על קוראי "מטעם". לעזאזל, כמה אנשי "מרכז", יהיו אשר יהיו, קוראים את כתב העת ×”×–×”? אז אולי נוצרה כאן אמנות מגויסת לרוב, אולם היא מצליחה לגייס רק מתוך שורותיה.

גם כאשר לוקחים בחשבון יוצאי דופן כ"אוהל הדוד תום", יהיה מופרז להניח שספרות מגויסת היא כלי פוליטי אפקטיבי במיוחד. ברוב המקרים, ספרות כזו נוטה לחמם את ליבם של המשוכנעים ממילא; וברוב המקרים, נדמה כי הקורא נהנה יותר ממוסריותו הוא, מאשר מקריאת הסיפור עצמו. ברוב המקרים, כאמור. לא בכולם.

אמנם, ייתכנו סיפורים פוליטיים טובים. "1984" קופץ לראש מיד, ויש גם מי שאוהב את סוויפט. אבל בדרך כלל, ככל שהסיפור נענה יותר לצו הפוליטי, כך הוא נעשה סיפור טוב פחות. מבין כל המרכיבים, שמייצרים "ספרות", מסר הוא רק מרכיב אחד, לא תמיד מרכזי. הציווי "כתבו פוליטי!" תובע מהיצירה להתארגן מחדש סביב המסר, ומעטים הסופרים שיודעים לעשות זאת. לו היה לאורוול רק מסר, היה כותב מאמר.

ולמען האמת, לא זו בלבד שספרות פוליטית נוטה להיות אמנות גרועה מאוד, היא גם מעשה פוליטי ירוד למדי. למה, לעזאזל, לא לכתוב מאמר? אם נגזר עלינו לכתוב על הכאן והעכשיו, למה להעלים אותו בתוך הפואטי? איני מכיר ולו סיפור אחד, שמצליח להסביר את בעיות הניאו-ליברליזם. לכל היותר, אפשר למצוא סיפורים טובים על "עוני" או על "פערים חברתיים". ועוני, אמנם, הוא מצב מתסכל, אבל ממעשה פוליטי אני מצפה ליותר מאשר הצבעה על עוול, אני רוצה הצבעה על פיתרון.

אין בכל זה כדי לטעון שספרות פוליטית היא תמיד גרועה ולא אפקטיבית. ישנן, כאמור, דוגמאות סותרות, ולעתים יש לא מעט בעצם ההצבעה על העוול. אולם מבין הפעולות הפוליטיות, שפתוחות בפני האזרח, אמנות היא פעולה בעייתית, לכל הפחות. ולעתים קרובות מדי נדמה כי הבחירה באפיק הפעולה הזה, נועדה יותר למירוק המצפון מאשר להשגת שינוי אמיתי בעולם. לחלק מהאנשים, כתיבת ספרות קלה יותר, מתגמלת יותר, מפעולה פוליטית של ממש.

***

בסיפור "דין וחשבון לאקדמיה" לקפקא, עומד רוטפטר הקוף בפני חבר אקדמאים נעלם, ומוסר לו דין וחשבון. רוטפטר, קוף שאולף היטב, טוען כי הוא אינו יכול להיענות לבקשת האקדמיה, ולספר לה על עברו הקופי, שכן עם התקדמות האילוף, הלכו ונסגרו חדרי הזיכרון מאחוריו.

במקום תיאור עברו הקופי, מספר רוטפטר לאקדמיה את סיפור אילופו, וכיצד הוא הפך לקוף מחונך כל כך. עומד קוף בפני האקדמיה, ומספר סיפור שלא חפצה בו, שככל הנראה הוא מספר תמיד, גם בהופעותיו על "בימות הבידור של העולם התרבותי". ולמרות שהוא חושש, ולמרות שהסיפור הזה עלול לערער את מעמדו, ולמרות שיכול היה להימנע מכך, הוא בוחר לספר אותו שוב ושוב. קוף של סיפור אחד, סיפור בחירתו במוצא על פני חירות.

נהוג לומר שהכיבוש משחית. ובכן, הכיבוש הפך אותנו לרוטפטר הקוף.

שלום, קוראים לי טרומן קפוטה. נולדתי בשנת 1924 בניו אורלינס בלואיזיאנה. אימא שלי לא כל כך הסתדרה עם קיומי. כשהייתי קטן היא × ×”×’×” לנעול אותי בחדר בבית המלון, בזמן שהיא הלכה עם גברים. אחר כך העבירו אותי לדודה שלי באלבמה. לא ×”×™×” לי קל. אבל באלבמה פגשתי את מי שתהיה חברה טובה שלי לאורך כל השנים – נל הארפר לי.

תרשו לי בבקשה לדלג לשנת 1959. אני בטוח שתרשו לי ואתם יודעים למה? כי אני הגיבור של הסיפור הזה. תרשו לי גם לדבר בקול מאנפף, להפגין נוירוטיות בכל תנועה שנייה שלי ולהתלבש בגנדרנות. אתם יודעים, אני הומו, וגדלתי בדרום הרחוק. וזה לא היה קל, להיות כל-כך שונה.

בכל מקרה, ×–×” ×”×™×” בנובמבר של אותה שנה, ממש אחרי שחזרתי ממסיבה מלאה בסלבריטאים, שקראתי בעיתון ניו-יורקי ידיעה על רצח של ארבעה בני משפחה בקנזס הרחוקה. הרצח ריתק אותי. אני יכול להסביר למה, אבל לא אעשה זאת. החלטתי ללכת ולחקור את הרצח. ידעתי שאנשים לא ממש יתאהבו בי ממבט ראשון, שם בדרום הרחוק שהוא כל-כך לא ניו-יורק, אז לקחתי אתי את נל – התחקירנית ושומרת הראש שלי.

באמת, נל הצילה אותי כשיצרה את הקשר הראשוני עם בני המקום שהוכו בתדהמה אחרי שראו אותי. אחר כך הסתדרתי בעצמי. בכל פעם שהיה לי קשה לפתוח את סגור ליבו של מישהו, פשוט סיפרתי לו כמה לי בעצמי היה קשה. אתם יודעים, מהניסיון שלי, בכל פעם שאתה מספר משהו קשה על עצמך, הצד השני משיב באותה מטבע.

חקרתי את הרצח וידעתי ×›×™ אני עומד לכתוב את הרומן הלא-בידיוני הראשון. כמו כן ידעתי שהרומן ×”×–×” ישנה את פני הספרות. נהגתי להתרברב על כך בפני העורך שלי, שהיה באותה תקופה העורך של הניו-יורקר. ×–×” לא הפריע לו – הוא ×”×™×” רגיל אליי. כמו כן אהבתי להשוויץ בכשרוני בפני כל מי שהאזין. ×–×” לא הפריע גם להם – כנראה שיש בי משהו שגורם לאנשים לאהוב אותי.

בהתחלה ×”×™×” הכל מעין תרגיל בכתיבה. באותן שנים הייתי עסוק בניסיון לטשטש את ההבדל בין ספרות ועיתונאות. חשבתי לי שאם ספרות היא רכילות ועיתונאות היא רכילות, אפשר לעשות גם עיתונאות בצורה ספרותית. ואז פגשתי את אחד הרוצחים – פרי סמית'. האיש ×”×–×”, שנראה כמו כל איש דרומי אחר, שינה לי את החיים. כלומר, אני שיניתי לי את החיים, אבל בזכותו.

זה אני באחת מהחליפות היפות שלי. אה, וזה סמית'

אני לא אגיד שהתאהבתי בו. אחרי הכל, באותן שנים הייתי מעורב רגשית. אבל בהחלט ×”×™×” בו משהו. אני חושב שאנחנו דומים – שנינו מהדרום ולשנינו ×”×™×” קשה. בהתחלה הוא לא סמך עליי, אבל הפעלתי את כל המניפולציות הרגשיות שאני יודע להפעיל – ותאמינו לי, אני אלוף בזה – ובסוף ×–×” עבד. האיש ×”×–×” נפתח אליי ובילינו שעות ביחד בתא שלו בבית הסוהר.

הוא חשב שאני מחבב אותו. דאגתי להציג בפניו את החזות האוהבת שלי. אפילו דאגתי לו ולעמיתו לרצח לעורך דין ראוי, שייצג אותם כהלכה ודאג לדחיית התלייה שלהם שוב ושוב. החזות הזו, האוהבת, התאימה לי כמו צעיף לבן לכובע שחור. הייתי כל-כך משכנע בדמות הזו, שאני בעצמי התבלבלתי לפעמים. אבל רוב הזמן פשוט התרכזתי במטרה – שהייתה, כזכור, לכתוב את הרומן הלא-בידיוני הראשון ולהיות יותר מפורסם ממה שהייתי קודם לכן.

זה הצליח. העמודים נערמו זה על גבי זה, והפרסום שלי הלך וגבר. הבעיה הייתה שהסמית' הזה פשוט לא היה מוכן לספר לי מה קרה בליל הרצח. אני חייב להזכיר שחיבבתי אותו, אבל זה כבר היה מוגזם. הוא גם לא רצה למות. ואני כבר כל-כך הייתי מוכן לסיים את הספר ולזכות בתהילה. אז הגברתי את רמת המניפולציה. זה עבד. רוצחים, אפילו אם הם אינטיליגנטים כמו סמית' שלי, לא ניחנים בראייה המדוייקת שלי, שפולחת ישירות ללב האדם.

ואז הוא מת. הייתי עצוב. לא בכל יום זוכה אדם כמוני לראות איש נתלה. ×–×” באמת ×”×™×” לי קשה. אבל המסיבות, תכניות הטלוויזיה, חיקו של הגבר שלי ובעיקר האלכוהול השכיחו ממני את כל ×–×”. זו הייתה תקופה די מעניינת, מה שקרה אחרי שהספר – שנקרא "בדם קר" – יצא לאור. אבל גם על ×–×” אני לא אספר לכם.

ועכשיו, כמה משמח, יש עוד סרט עליי. האיש שמגלם אותי – פיליפ סימור הופמן – באמת עושה עבודה מצויינת והאנפוף שלו מזכיר אותי מאד. ואני גם אוהב את הסצינות של המסיבות, שבהן כולם רואים עד כמה הייתי מסמר הערב. בכלל, אני חושב שהסרט תפס אותי בצורה כל-כך מדוייקת. לי יש בעיה עם הסרט משום שקשה לי להבין למה שמישהו ירצה לבלות איתי שעתיים. אבל אני מניח שאנשים שלא מכירים אותי, ישמחו לשמוע על האיש ששינה את פני העיתונות. חוץ מזה, אני יודע לעשות מניפולציות רגשיות כל כך יפה.

נכתב במקור עבור מגזין "חיים חדשים"