ארכיון תגיות: אינטרנט

ילדים, היזהרו מ

"כאשר אבין [סוף סוף], אכתוב כאן מדוע אני מתעב [כל כך] ערבי שירה". כתבתי את זה ב-26.5, 2005, ואולי הגיע הזמן למלא אחר ההתחייבות הנ"ל, גם אם עדיין לא הבנתי [סוף סוף] או לא הבנתי לגמרי. היו סלחנים, אם כן, זה רק ניסיון.

ימי הבילדונג

בכנס "שירה ואינטרנט" דיבר פרופ' מנחם פרי על הרשת כעל מקום בלי מרכז או שוליים, שכל דבר בו שווה מעמד כמעט לכל דבר אחר. פרי אינו טועה יחיד, הוא נציגה של תפיסה, שלעתים חולקים אותה גם אנשים שהיו ברשת מתחילתה. במובן מסוים הוא צודק, כמובן. אלא שמדובר באותו מובן שבו לשום דבר אין מרכז או שוליים, גם לא לעולם החפצים הבלתי מקוונים. לאינטרנט מרכז ושוליים, שנתפרים בהתאם למידותיהם של המתבונן וקבוצת ההתייחסות שלו. כך גם העולם. בחנויות הספרים לא עומד אדם, מצביע על "יוליסס" ואומר "קאנון" רצוא ושוב; איש גם לא מצביע על "תרבות וספרות הארץ" ואומר שזה שבועון חשוב. אנחנו נחנכים לעולם ×”×–×”, לומדים לאט היכן המרכז והיכן השוליים, מה נחשב ומה לא, מה כדאי לא לדבר עליו ומה תמיד נכון לחשוב. קל מאוד לשכוח את ×”×—× ×™×›×” הזו וקל עוד יותר לשכוח את המסתורין שבה. מסע הקריאה המשונה ×”×–×”, שמתחיל מהרמן הסה אולי ואולי ממשיך דרך ביקורות המוזיקה של גיא אסיף ב"תרבות מעריב" של פעם עד לקריאות המהוססות, שנכונות לקבל כמעט הכל, ב"תרבות וספרות הארץ" – מסע הקריאה המשונה ×”×–×”, כאמור, הוא אקלקטי ומקרי וכמעט תמיד בודד. נדמה לי שאי אפשר לעשות את הדרך הזו לאורך זמן מבלי להניח שהיא שווה את ×–×”. אתה × ×”× ×” מהספרים ונהנה גם מחלק מהביקורות, אבל, בין היתר, מאחורי כל הקריאה הזו עומד הרצון להיעשות לאיש תרבות. ×–×”, אומרים לך, דבר מה שראוי לשאוף אליו. בהתחלה קניתי לגמרי ובלי בושה את המודל הרומנטי. לזמן מה, קצר אמנם, האמנתי ברצינות במשוררים גאונים הספונים בעליות ×’×’. אחר כך האמנתי במודל משוכלל ואבידני, שהוחלף בדבר מה אחר, שעדיין איני יכול לכנות בשם. ×–×” לא משנה. משנה רק שהאמנתי, ועדיין אני מאמין, שכל ×–×” כדאי מאוד.

ערבי שירה

ערבי שירה הם התגלמות חברתית המרכזית של אמנות פרטית בדרך כלל, אחת ההזדמנויות היחידות שהג'מעה מתכנסת בפומבי. שירה קוראים לבד, אלא אם אתם בערבי זיכרון או קורסים באוניברסיטה. אם ×–×” לא ×–×” ולא ×–×”, כנראה שאתם בערב שירה. ואם אתם בערב שירה, כנראה שאתם משוררים. ואם לא משוררים – עסקני שירה. ערב שירה מסמן אותך, כמו בקבוקי בירה ריקים בחדרו של מתבגר. בגלל ×–×”, בין היתר, הולכים לשם. אחרת איך תדע שאתה ×›×–×”. כולם מתאספים בחלל צר. ערבי שירה נערכים תמיד בחלל צר, קצת בשביל המחתרתיות וקצת בשביל שנרגיש את המינוריות של הסצינה. החלל הצר, מצדו, מספק לכל לחישה הזדמנות להרעים ולכל פיהוק להיעשות מופגן. המינוריות של הסצינה. יש יחס הפוך, פער נורא, בין תחושת החשיבות העצמית של הנוכחים – ערב שירה, כאמור, מסמן אותך – לבין מעמדם בפועל. על הבמה מתאמץ משורר להרשים, ובולע את המלים שכתב. כולם, תמיד תמיד, כולם נראים משועממים. כולם מוחאים כפיים בנימוס. כולם מתלחשים כשמשורר יורד, ואחר עולה אחריו. כולם סולדים ×–×” מזה. כולם מאמינים שהם, הם לא נראים ×›×›×”. כולם, תמיד תמיד, פרחי שירה ועסקניה. והפער הבלתי נסבל בין ×–×” לבין מה שזה אמור להיות. לא כך ×–×” אמור ×”×™×” להיראות.

אפילוג

"כשאני כותב את ×–×” אני מרגיש כמו ילד מטופש", כתבתי למיטל בג'ימייל. – "למה? אני חושבת שזו ×”×›×™ תובנה של גיל 30". – "לא נכון. זו תובנה של גיל 20. היא פשוט לא תובנה שמפנימים". – "זו פשוט תובנה הרסנית. ואני חושבת שאפשר להתמודד איתה רק בגיל 30. ×›×™ אם תבין אותה בגיל 20, לעולם לא תוכל להמשיך בדרך האקדמית והמעשית של איש ספרות. לכאורה, זהו התגמול היחיד ללימוד ספרות. בטח לא עושים את ×–×” בשביל הכסף והתהילה. וכשלוקחים לך גם את ×–×”, אתה נותר רק עם נוסטלגיה. או שאתה יכול להדחיק את התובנה, ולחזור אליה מאחורה רק כשאתה כבר יודע שאתה ×›×–×” – אתה כבר איש תרבות – ×›×™ אז אתה כבר יכול להתמודד איתה. בגיל 20, הכל פשוט עוד רוטט מדי".

האדם הוא תבנית מנוע החיפוש שלו

מנועי חיפוש רוצים להחזיר לגולשים את התוצאות ×”×›×™ רלוונטיות לשאילתת החיפוש שלהם. כדי לעשות זאת הם משתמשים באלגוריתמים שמשקללים גורמים שונים באתר כדי להגיע לתוצאה שהיא הרלוונטיות של האתר לשאילתת החיפוש. חברות מסחריות (לא רק, אבל בעיקר) רוצות שהאתר שלהן ×™×”×™×” בעמוד הראשון של תוצאות החיפוש, ×›×™ רוב הגולשים לא טורחים להגיע מעבר לזה. כדי לעשות זאת, הן משתמשות בשיטות שונות שגורמות לאתר שלהן להיות חבר טוב מאד של האלגוריתם של מנועי החיפוש. כיוון שמנועי החיפוש הם המלכים כרגע, הם אלו שמחליטים אלו שיטות לגיטימיות לקידום האתר למקומות הראשונים (מכונות White hate SEO) ואילו אינן לגיטימיות (מכונות black hat SEO). השיטות השחורות כוללות, למשל, כתיבת טקסט בצבע לבן על רקע לבן או הפניית הגולשים מעמוד שנועד למנוע החיפוש לעמוד שהוא ידידותי לגולשים. לדוגמה, אם אנחנו משתמשים בשיטות כאלו, אז סביר להניח שנרצה שכל מילות החיפוש הספרותיות יפנו את הגולש אלינו, וכך בהמשך העמוד, כתובות בלבן מילים כמו אליטירציה, פרוזודיה ונבוקוב המוקדם. אלא, שכאמור, מנועי החיפוש הם המלכים. ולכן, מי שמשתמש בשיטות כאלו נענש – הוא מורחק מתוצאות החיפוש לזמן בלתי ידוע. כמו שאיתמר ציין בחוכמה רבה, השיטות האלו מתייחסות למנוע החיפוש כמו אל ילד מפגר – הן מנסות להסביר לאט ובבהירות ×›×™ האתר ×”×–×” הוא ×”×›×™ רלוונטי. אנשים רגילים הם פחות מפגרים ויכולת ניתוח הטקסט שלהם מורכבת בהרבה. ולכן, הם כמו מנועי חיפוש, רק טובים יותר ואיטיים יותר. העובדה שהם איטיים יותר וחסרי חשיבות אינה אומרת שהם אינם יכולים להכריז על שיטות מסויימות כעל בלתי לגיטימיות. ובכן, אני רוצה להיות לרגע מנוע חיפוש מוביל ולבנות רשימה של מילים, צירופי מילים וביטויים אשר כל מי שישתמש בהם ביצירות הספרותיות שלו, יגרום לרובוט הקורא שלי לזחול החוצה מן הספר. מדובר בצירופי מילים בנאליים להחריד, אשר תופסים מקום על הדף, אולם איבדו מזמן משמעות כלשהי. ניקח לדוגמה את צירוף המילים "לחי רכה". ראשית, מעטות הלחיים שאינן רכות. שנית, הביטוי לחי רכה אמור להיות סינקדוכי לגוף הרך והמזמין של אותה בחורה או אפילו לאישיותה כולה. אבל הוא כל כך משומש שהוא מעיד רק על חוסר היכולת של הסופר ליצור משהו חדש בעולם ×”×–×”. ועל אנשים כאלו, אין לי זמן לבזבז. הרשימה הזו כוללת בתוכה כמה רמות של חטאים: אין השימוש במטאפורה שחוקה לתיאור חדר דומה לאיפיון דמות עילג ובנאלי. ובכל זאת, שניהם חטאים. כמו כן, למותר לציין ×›×™ בניגוד למנועי החיפוש כיום, היכולת הסמנטית שלי היא ממש מופלאה. עבורם הביטוי "לחי רכה" שונה מהביטוי "לחיה הרכה". אני, לעומת זאת, יודעת ×›×™ מדובר בדיוק באותו דבר. ולכן, סופרים, הישמרו לנפשיכם. הרשימה שתבוא עוד מעט היא כמובן רשימה ראשונית ואתם כולכם (כן, כן, כולכם) מוזמנים להוסיף לה. והרי הרשימה: 1. לחי רכה 2. אולם רחב ידיים 3. כתמי שפתון שעיטרו את הכוס\בדל סיגריה 4. ידיים מסוקסות (אלמותי!) 5. ריסים ארוכים 6. חום כמו שוקולד ("אדום כמו עגבנייה" או "צהוב כלימון" ×–×” אותו דבר) 7. תלתלים רכים (לא באמת, מתי פגשתם תלתלים רכים לבד מאלו שיצאו כרגע מן החפיפה?) 8. חושניות ×¢×–×” 9. מוזיקה מחרישת אוזניים 10. עוגן של יציבות 11. לכרסם עוגייה (מתי מישהו בספרות המזדיינת הזאת פשוט יאכל עוגייה? ×–×” קורה לי בחיים כל הזמן) 12. גוש חסם/הצטבר/ נקווה בגרונה 13. הקמט בין עיניו העמיק 14. גוץ שמנמן 15. עשתה דרכה 16. שפתיים מלאות 17. ידי זהב 18. הזקנה קפצה עליה 19. התגנבה מחשבה לראשה 20. לחזור אליו כמו בומרנג

"ואז, הוא ביצע בי את זממו"

"אף אחד לא באמת יודע מה קורה באינטרנט ×”×–×”", טען איתמר באוזניי בפעם כזו או אחרת ב"תחתית". ×–×” שימח אותו, ×›×™ ×–×” אומר שיום אחד גם הוא יוכל לעבוד בעבודה מגניבה באמת או סתם להיות מיליונר. ×–×” ביאס אותי ×›×™ ×–×” אומר שכל העבודה שלנו – האנשים שעובדים בתוכן ברשת – היא לגמרי חסרת ערך. וחוץ מזה, לא הסכמתי איתו. ואני אסביר. אני חושבת שבאינטרנט, כמו בכל תחום אחר בעולם, רעיון טוב וביצוע מוצלח מובילים להצלחה. כדי להעלות רעיון טוב, צריך להבין היטב את מה שקורה היום, ואז לעשות לזה איזה מין טוויסטון קטן, שיהיה מספיק קרוב לדברים הטובים שקורים היום ומספיק רחוק כדי לקחת את כל העסק צעד אחד קדימה. כן, יש יוצאי דופן חסרי כישרון שמצליחים גם בלי הרעיון הטוב, אבל אני חושבת שהם לא הכלל אלא היוצא מן הכלל. כשמדברים על יוצאי הדופן האלו לרוב מציינים – תלוי ברמת החדירה לאינטרנט של הדובר, כמובן, ועיתונאים שעכשיו גילו את ווב 2.0 אינם דומים למי שחיים את הרשת – כל מיני אנשים כמו גרי ברלסומה או אלו שעומדים מאחורי לונלי גירל 15, שבסה"×› עמדו מול מצלמה ודיברו או רקדו בתנועות אידיוטיות (שיהיה ברור כאן ועכשיו. אני מעריצה את ברלסומה. כשאני אהיה גדולה, אני אהיה הוא). אבל אני חושבת שזו דוגמה גרועה. משום שמדובר באנשים שהפנימו את חוקי הרשת, ופעלו לפיהם. גרי, למשל, בבירור × ×”× ×” מהריקוד הקטן שלו. והוא השתמש ברשת באמצעי הפצה. השאר קרה מעצמו. רוצה לומר, הוא לא מנסה לכפות על הרשת דברים שהיא לא יכולה להציע.

אלו האנשים שמנסים לכפות על הרשת לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות שהם האנשים הרעים. ואפשר לדבר, לדוגמה, על אתר "הארץ". אתר "הארץ" הוא אתר מחפיר. הוא עמוס מדי, הוא לא מאורגן היררכית, והוא דורש הרבה יותר מדי גלילה. בקיצור, הוא לא ידידותי כלל למשתמש. וכן, משתמשי פיירפוקס צריכים לעבור לאקספלורר אם הם רוצים לקרוא כמו שצריך כתבה שכוללת גם מספרים או אותיות לועזיות. אבל אתר "הארץ" הוא באמת חדשות של השנה שעברה. החדשות של השבועיים האחרונים, לעומת זאת, הוא ערוץ "הספרים" של אתר "הארץ”. העלאת ערוץ "ספרים" הוא אירוע משמח עבור חובבי הספר קוראי העברית, ולו רק מהסיבה הכמותית: ערוץ שלם דורש הרבה תכנים, והרבה תכנים יכולים אולי לייצר מרכז וירטואלי עבור חובבי הספרות, שסובלים כל כך מחוסר בתחום ×”×–×” בעיתונות המודפסת. ובאמת ערוץ הספרים מקפיד להתעדכן, והוא כולל כמה דברים טובים שלא היו קודם (בראש וראשונה הבלוג של מיכאל הנדלזלץ, כמו גם כמה טורים אחרים).

אבל למה ככה? למה כותרות שאינן צבועות בצבע אחר? למה חצי מהחלק העליון של הדף מבוזבז על תפריט הניווט של האתר כולו? למה אין אפשרות לתגובות? למה להציף את הגולש בארבעה גדלים שונים של תמונות כבר בחצי העליון של הדף? למה להעלות דפים שנראים כמו עמוד של עיתון שמעוצב רע? זה לא מספיק שחצי מהעולם מדבר על תוכן גולשים? זה לא מספיק שיש אלפמאות מחקרים שמסבירים כי גולש מחליט אם הוא רוצה להישאר באתר תוך שנייה אחת עד שש? זה לא ברור שאתר צריך לייצר דיאלוג מהיר? מה הם חשבו לעצמם? הם חשבו לעצמם שזה כמו עיתון. הם חשבו שמספיק לעשות כותרות בכמה צבעים, כדי לעשות את האתר "חינני" או "קופצני" או "חדשני" או כל מילה אחרת שכזו. אבל זה לא. כי לרשת יש חוקים. ונכון שהם משתנים במהירות, ונכון שהם לא חוקי ברזל. אבל יש דברים שכל חובב אינטרנט יודע שהם מתאימים לפורמט רשת, ויש כאלו שלא. ולכן, כן, יש אנשים שמבינים משהו באינטרנט הזה. ואם "הארץ" היה שוכר את שירותיהם, הם היו יכולים לומר לו זאת. וככה, בפשטות של עיוורון, מאבדים עוד הזדמנות ליצירת מקום אמיתי לשיח. וזה, מעצבן אותי.