פאנל שני

לאן נעלמו המבקרים המרושעים?*

בני ציפר (איתמר שאלתיאל)

הספרות הישראלית היא בעיני סמל האגואיזם. היא אטומה, זולה, רעשנית. מהבחינה הזאת, רבותי, כל הדאווינים של הביקורת העכשווית, כאילו הטקסטים שמתפרסמים כאן במאה השנים האחרונות הם ספרות, ועוד ספרות ברמתה של הספרות העולמית, מצליחים להטעות רק את הישראלים. כי כל מי שעוקב אחר הספרות והתרבות בעולם יודע שכמו בפוליטיקה, כמו בזכויות אדם, כמו במצב הסביבה, גם הספרות הישראלית היא ערב רב וטפל ולהגני.

אני מוכרח לציין שכאשר הייתי השנה בליון, חנויות הספרים לא הכילו מישמש מגוחך של ספרי בישול וטיסה, ולא היית נכנס – כמו בישראל – לחנות שאין בה את כל כתבי אמיל זולא, ובמיוחד את 20 כרכי "Les Rougon-Macquart", שרוב הישראלים לא יודעים אפילו להגות את שמם. השתכנתי אז בקומה השניה בפנסיון משפחתי מקסים, מהסוג שצרפת התברכה בו, וגברת ווקר, בעלת הפנסיון, אישה צנועה ופשוטה, × ×”×’×” להגיש עם כוס הקפה של הבוקר גם עוגיות חמאה נימוחות. אבל גם היא, שלא קראה הרבה, ואולי לא קראה בכלל, טרחה להתעדכן במצב הספרות, ×›×™ צריך. איפה בארץ תימצא איזו מדאם ווקר כזו, בין הגבירות נוטפות ×”×–×™×¢×”?

הספרות הישראלית, רבותי, במאה השנים האחרונות, אינה ספרות. היא להג ארוך ומיותר, שיכולנו להסתדר טוב מאוד בלעדיו, כפי שאני, אישית, עושה. לכן מעמד "העורך הספרותי הרשע", שהודבק לי, דווקא מחניף. אני אוהב לחשוב על עצמי כרשע, ×›×™ מי לא ×™×”×™×” רשע עם ספרות שכזו? וזה גם לא העניין. העניין הוא שעורך רשע הוא דבר נחוץ, וזה תפקיד שאני גאה למלא. כך גם לגבי מבקר רשע. בישראל, מבקר שאינו רשע הוא בעצם רשע מרושע, כמו שהיינו אומרים פעם, כשהיינו ילדים. הוא מאפשר לנו לחשוב שהנה, גם אנחנו תרבותיים כמו צרפת ואירופה. גם לנו יש ביקורת, ואם יש ביקורת אז יש גם ספרות. ולא כך. המבקר הרשע במיוחד בעידן האינטרנט, כשכל שלמה מחדרה יכול לשורר "מר לי סיגל" – הוא נחוץ. בלעדיו, עוד נחזיק באשליה שיש פה תרבות, וכל מיני נשים עם רכבות בגרביונים ילכו בתל אביב ויאמינו שהן במרכז השיח התרבותי העולמי ×›×™ הן קראו איזה עמוס עוז. המבקר הרשע נחוץ ×›×™ הספרות כאן התקלקלה מאוד, ולכן ×”×’×™×¢ הזמן להרוג אותה.

 


דורי מנור (איתמר שאלתיאל)

אני נוגה, הירשפלד חיי אסון, ליבי קליפה פועמת דם טיפה טיפה

לאן אצו, הירשפלד אוצרי הדם? והלשון, דיבה! שמתהפכת סתם הזוהר המועם דקדוקכם המתלהם לאן הם נעלמו המבקרים ההם?

אני נוגה, הירשפלד דמכם דמי לקרוא בלזק בסתיו לדון לכף חובה משורר על שרעפיו

*מבחינתנו, לפחות, זו פרודיה

לפאנל הראשון להכרזה על הפרוייקט

פאנל ראשון

ביקורת או סקירה?*

דנה אולמרט (מיטל שרון) כותבת אידה פינק בסיפורה "בוקר אביבי": "השעון מעל למזנון זמזם ומיד אחרכך צלצל את השעה שתיםעשרה. בעיר כבר ×”×™×” שקט וריק. הגשם פסק והשמש התקשתה לבקוע מבעד לענני הנוצה הלבנים. מהמטבח נשמעו פצפוצי בשר מיטגן". מהו הקטע ×”×–×” – האם זו ביקורת או סקירה? כדי לענות על שאלה זו, מן הראוי להבדיל בין השתיים. יאמרו אנשי הספרות, ביקורת היא אמנות השיפוט הספרותי. שיפוט ×›×–×” הוא שאלה של עקרונות וקנימידה. הסקירה, לעומת זאת, איננה שיפוטית. הסקירה היא תיאורית. אולי עכשיו נוכל לענות על השאלה האם הקטע של פינק או ביקורתי או תיאורי? ספק רב. מצד אחד, פינק נמנעת כאן מכל טון ביקורתי. היא אינה קובעת אמות מידה. היא מתארת בוקר שגרתי. האם התשובה לשאלה תשתנה אם אומר ×›×™ הבוקר ×”×–×”, שגרתי ככל הבקרים, הוא הבוקר הראשון של המלחמה הגדולה? בוודאי. אם × × ×™×— לרגע בצד את הבעייתיות שבניסיון לקבוע קו גבול ברור ודיכוטומי בין ביקורת לסקירה, נוכל לשאול מיהו המבקר ומיהו הסוקר. כאשר למדתי בלונדון, נסעתי כמה פעמים לביקור ברחובות אוקסופרד וקיימברידג'. בהתהלכי שם, בינות מבני האבן המרשימים, נהגתי לדמיין את וירג'×™× ×™×” וולף, כועסת על ×›×™ לא ניתן לה לבקר בספריית המוסד האקדמי. וירג'×™× ×™×” כזו, האם הייתה יכולה לרשום רשימה ביקורתית? האם אותה וירג'×™× ×™×” הייתה יכולה לקחת לידה את רשימת אמות המידה המקובלת לתקופתה, ולהיעזר בה כדי לכתוב ביקורת על ספר כלשהו? לא. הרשימה, ביחד עם הספרייה, לא נועדה לווירג'×™× ×™×”. וירג'×™× ×™×” יכולה הייתה, לפחות בתחילת דרכה, להיעזר רק בסקירה. השאלה "ביקורת או סקירה" אינה תמימה כפי שהיא נראית. היא מכילה שיפוט ערכי שמעדיף את הביקורת, את השיפוט, את הקביעה החד משמעית: לפנינו ספר ראוי. חד משמעויות שכזו כוחה יפה לגיבורים אחרים, לזמנים שבהם ×”×™×” בית קפה אחד, שממנו יצאו המלכים ובו הושפלו מלכי העבר. אנחנו, כך נדמה לי, מנסים לנווט לעבר חופים אחרים, מפורצים יותר וחדים פחות.


עידן צבעוני (מיטל שרון)

את דבריי אבקש לפתוח בטקסט מונומנטלי של רולאן בארת, שנקרא "מות המחבר". החיבור המופתי, שיצא בהוצאת רסלינג בשנה שעברה, ועולה 45 שקלים בלבד למנויים, הוא אביהן הרוחני של תיאוריות הפוסט החשובות, הרווחות בחוגים השונים למדעי הרוח באקדמיות המרכזיות. בטקסט הזה מסביר בארת כי הקורא החדש של הטקסט הספרותי הוא האחראי על שחרור הפוטנציאל החתרני של הספרות אל העולם; אליו מועברת החובה להנכיח את האופי הסרבני והאנטיסמכותני שלה.

מי שקורא את המשפט הזה מבין, מניה וביה, כי המבקר הפך לדמות כמעט מיותרת בעולם הספרות כפי שאנחנו מבינים אותו היום. שהרי, כפי שמלמד אותנו בארת, הסופר אינו האיש הקובע כיצד ייקרא הספר, אלא הקורא, והוא בלבד. קורא קורא וקריאתו. ולמהדרין: קוראת קוראת וקריאתה.

או כמו שאומר פוקו בחיבורו "מהו המחבר", שנמצא באותו ספר בהוצאת רסלינג, תפקידו של "המחבר" הוא לסמן את "מעמדו" בתוך השיח, להטביע עליו סימן של דיבור מועדף שאינו מתכלה, לייחדו מדיבורים אחרים, זניחים יותר. זהו עולם שבו הדיבור אינו לעולם דיבורו של היחיד, אך לכל יחיד בתוכו יש חלל לדיבור.

כמעט מטבע הדברים, אם כן, שקורא עצמאי שכזה, אותו קורא שעומד לנגד עיניו של כל בר דעת שכותב היום ספרות, אינו זקוק למבקר. מה יועיל לו, לאותו קורא, סד נוסף של ביקורת, שנכפה על הטקסט? מה טעם יש בכפיית זהויות נוספות על קורא, שגם כך צריך להיאבק כדי לשמור על מקומו בין מסגרות הכוח שנאכפות עליו?

אין תימה, אם כן, שכפי שאמרו עמיתיי המלומדים "המבקרים המרושעים פסו מן העולם". המבקרים נעלמו משום שההגמוניה פועלת בדרכים חרישיות הרבה יותר. בימינו, אין צנזורה ביקורתית, אלא ביקורת מצונזרת.

*אהמ, זו סאטירה, אם העניין עדיין לא ברור.

הביקורת – מאריה לחתלתול

ערב אחד הבנתי ×›×™ עברה יותר משנה מאז שפתחנו את המקום ×”×–×” – לא אירוע שאפשר לעבור עליו בשתיקה. מייד יצרתי קשר עם איתמר שאלתיאל והבהרתי לו ×›×™ עליו להתכונן לגרוע מכל – פרוייקט. ישבנו וחשבנו. גירדנו ותהינו. מה נוכל לעשות לציון יום השנה לבלוג? ואז. חברינו מ"הארץ", נתנו לנו את הפתרון: אנחנו נעשה ערב מיוחד, בהשתתפות טובי אנשי הספרות בארץ, כדי לדון במוסד הביקורת הספרותית. אם מוסף "ספרים" יכול , גם אנחנו יכולים.

משמאל לימין, מלמעלה למטה: ג'ונתן סוויפט, מת'יו ארנולד, ג'ורג' אורוול, הלן סיקסו, אנדריי ז'דאנוב ומיכאיל באכטין. כולם רצו לתרום, אבל היה צורך להצטמצם. (התמונות: גוגל ו-ויקיפדיה) הזמנו את כולם: בני ציפר, רולאן בארת, דנה אולמרט, דורי מנור, ניר ברעם, יצחק לאור ועידן צבעוני. כולם שמחו להשתתף בחגיגה המפוארת. ודאי ידעו כי כל מי שהוא מישהו רוצה ששמו ייקשר באירוע הזה. התוצאה תונח לפניכם בימים הקרובים.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.