"האוניברסיטאות שמות סוף למסלול המהיר לתואר שני" נאמר בכותרת של "הארץ". "המסלול המהיר" שעליו מדובר הוא התכניות החוץ-תקציביות, שבמסגרתן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מנופח, ומקבלים תוכנית לימודים מיוחדת.

למה "חוץ תקציביות"? כי הסטודנטים בתכניות אלה אינן ממומנים על ידי המדינה. זאת יש לדעת, המדינה מעבירה לאוניברסיטאות חלק מהכסף שעולה להן להחזיק סטודנטים, ובתמורה מחייבת אותן לדרוש שכר לימוד מסוים, ואותו בלבד. כך המדינה מאפשרת לאזרחים תנאים שוויוניים, יחסית כמובן, בכניסה לאוניברסיטאות. שכר הלימוד של כל אחד, עניים ועשירים, בכל מסלול, רפואה והיסטוריה, נותר שווה.

אלא מה, שהאוניברסיטאות בגירעונות, לא מעט באשמת המדינה (להרחבה, קראו כאן), וכסף אין. מה עושים? פותחים תכנית לימוד "חוץ תקציבית", שבה המדינה לא מממנת דבר, וניתן לבקש מהסטודנטים הרבה יותר כסף.

ועכשיו החליטו בוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) להפסיק עם הנוהג הפסול ×”×–×”. ×”×’×™×¢ הזמן, האמת. חלק ניכר מתכניות הלימוד הללו, לא רק שאינן שוויוניות (וכך הן מעצם מהותן), אלא שהן גם מעניקות תואר שני במסלול מקוצר מאוד – שנה בלבד, עם לימודים של יומיים בשבוע – ולרוב בתנאים מקלים. קל מאוד, כיום, במדינת ישראל לרכוש לך תואר.

אבל מסתבר שגם החלטה נכונה ניתן לעשות ממניעים שגויים. אם תקראו את הכתבה עד הסוף, תגלו שההחלטה התקבלה לאחר שבות"ת קיבלו תלונות מהמכללות, שטענו כי התכניות החוץ תקציביות "מציבות תחרות לא הוגנת כנגדן". כלומר, לות"ת אין בעיה עם חוסר השוויון או עם תכניות לימודים קלות במיוחד, שנועדו רק לספק תואר. לות"ת כואב הלב על המכללות, שנגזלה פרנסתן.

וכך בדיוק התקבלו החלטות אחרות בות"ת, שהובילו את האקדמיה למשבר שבו היא נמצאת היום. בשנים האחרונות חל גידול במספר הסטודנטים שלומדים במכללות, שנתמך במדיניות ממשלתית מכוונת מצד אחת, לימור לבנת. אותה אחת גם עשתה לא מעט כדי לשנות את הרכב המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), ולהכניס אליה יותר נציגים מהמכללות על חשבון נציגי אוניברסיטאות המחקר.

המהלך ×”×–×” הצליח, והמכללות זכו ליותר כוח במל"×’ ובות"ת גם יחד, שכן חברי הות"ת נבחרים בהצבעה של המל"×’. כך או כך, כאשר החליטה הועדה לתכנון ותקצוב להעניק לסטודנטים פרק זמן של שנתיים בלבד כדי לסיים את התואר השני, לא מחו נציגי המכללות. להיפך. משמעות ההחלטה היא שכל סטודנט שלא מסיים את התואר השני שלו בשנתיים, לא מקבל תקצוב מהמדינה, ולכן עולה לאוניברסיטה כסף. למכללות ×–×” התאים מאוד. מאחר שמטרתן אינה מחקר והכשרת חוקרים, אלא לימוד, האילוץ של ות"ת אינו מהווה בעיה מבחינתן. יותר מכך, האילוץ ×”×–×” פגע קשה באוניברסיטאות, וגרם להן, בין השאר, לעודד מסלול עיוני לתואר שני, ללא תזה, ולפתוח, ראו ×–×” פלא, "תכניות חוץ-תקציביות". המכללות, אם כן, זכו פעמיים – הן גם מותאמות מראש לדרישות הות"ת, וגם פגעו במתחרים.

על הרקע הזה התקבלה ההחלטה "לשים סוף למסלול המהיר לתואר שני". לא כדי למנוע עוול, אלא כדי להוריד את המתחרות על הברכיים. אם מודאגים בות"ת ממסלולים מהירים לתואר שני, יתכבדו ויבדקו מדוע מוצע פתאום לכל כך הרבה סטודנטים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט; יבדקו גם, אם אפשר, מדוע בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת ת"א קורא לסטודנטים לעשות תואר שני עיוני, בלי תזה; וכדאי שישאלו מדוע האוניברסיטאות דורשות פחות ופחות עבודות סמינריוניות וקורסים כדי להשלים תואר ראשון. אבל את התשובה לכל זה, אני מניח, יודעים בות"ת כבר מזמן. זה לא המסלול המהיר שחורה לחברי הוועדה, זו התחרות.

גם הפעם, התפרסמה הרשומה ב"חברים של ג'ורג'". אני יודע שהיא לא לגמרי מתאימה לכאן, אבל היא קשורה באופן הדוק לרשומה הקודמת, והיא חשובה, בעיני.

איתמר ואנוכי חלוקים בסוגיה קשה, שמאיימת לפצל את הבלוג ל"ההם איחוד" ו"ההם מאוחד". אנא האזינו בשימת לב והכריעו. ובכן, את הרעיון הצעתי אני, והוא הולך ככה: לפעמים, יש ספרים שאין מה לומר עליהם. אתה קורא את "W או זיכרון הילדות". מה תגיד עליו שלא אמרו? מה תחדש שלא חידשו? לאילו תובנות עמוקות מני חקר אתה עשוי להגיע? ובכל זאת, אינך רוצה לוותר. אינך רוצה להניח את הספר בידך מבלי לזעוק מעל גגות העולם: קראתי. אתה רוצה לשלוח מעין "פינג" ממוחשב שלו שני קצוות: הספר המעולה שאתה אוחז בהתרגשות, בעודך ממשש עדיין את הכריכה שלו, והקוראים האחרים; אלו שכבר קראו והאזכור יעלה בהם חיוך של נוסטלגיה, ואלו שטרם קראו וצריכים. כל-כך צריכים. מה תעשה? אם יש לך חברים, אתה יכול לזיין להם את השכל כמה ימים, ולהגיד להם שהם חייבים חייבים חייבים לקרוא את הספר המדובר, שחייהם אינם חיים אם טרם קראו אותו. אם במקרה החברים האומללים שלך כבר קראו אותו, אתה עלול לגרור אותם לדיונים ארוכים ומשמימים שבהם אתה תדבר בהתלהבות על האוצר שכרגע מצאת, והם יתבוננו במטבעות הזהב שתעלה על השולחן באדישות מהולה בזלזול של עשירים שבעים. אם אין לך חברים, נידונת להחנק במיץ ההתרגשות של עצמך. לא עוד! אני מציעה להשיק בבלוג הזה, שהוא בלוג ספרותי איכותי אם טרם הבחינותם, מעין טופס קצר שמטרתו לשלוח את ה"פינג" ההוא. הוא יהיה מורכב מכמה שאלות בסיסיות, שיאפשרו הן תשובות לקוניות והן סוג של התפייטות התחלתית שתסייע לקורא-הכותב ולקוראים האחרים לגבש סוג של אמירה על הספר. כן, אני מודה. יש בכך מן המקומוניות. יש בכך מן הפופוליזם הזול. וכן, טמונה כאן סכנה של פשטנות. אז מה אתם אומרים? בעד או נגד? בעד אבל לא ככה? יותר נגד מנגד? אל תהססו, לחצו על "הוסף תגובה". שמור בטל