כדאי להתחיל כבר בציון עובדה: יש כיבוש. לא "כיבוש" כמטאפורה או כסיסמה שחוקה, אלא בהוראתה המקורית של המילה, עם כובש עם אחר, גוזל את אדמתו, ולשם שמירה על אדמה זו, גוזל גם את חייו.

כדאי לומר גם שיש פערים חברתיים, ויש עוני, ואשכנזים-מזרחים, ותרבות הגירה ועובדים זרים. ואף אחד מאלו אינו מצחיק, ואינו ראוי להתעלמות.

***

כי מכאן יוצאת הקריאה החמורה הזו, לכתוב על הכאן והעכשיו. כתיבה שאינה פוליטית, אומרים ב"הארץ" וב"מטעם", היא כתיבה אסקפיסטית, וככזו היא אינה מוסרית. ההתעלמות מהכיבוש אינה עמדה ניטראלית. ההתעלמות מעלימה.

קשה לבטל את הטענה הזו כלאחר יד, וודאי שהיא מגיעה מהמקום הנכון (אם כי לפעמים יש להתאמץ ולהיזכר בכך, כשמביטים בהתנהלות של יצחק לאור). יש יותר מיסוד סביר להניח, אם להשתמש בביטוי זהיר במיוחד, שספרות ופוליטיקה קשורות זו בזו, ומשפיעות זו על זו. אם כך, הכתיבה הספרותית היא מעשה פוליטי, וכמעשה פוליטי עליה להשתדל להיות המעשה הנכון.

אבל כל מי שצחק מהפרודיה של יואב ומיטל, מרגיש בעצמותיו שמשהו בטיעון הזה מקולקל מאוד; שהדרישה לכאן ועכשיו אולי מייצרת לנו אינספור מעשים פוליטיים, אך מעט מאוד אמנות; ושכתיבה, למרות הכל, היא לא ואינה יכולה להיות רק מעשה פוליטי.

אם להשתמש לרגע באנלוגיה מופרכת, ניתן להשוות את הכתיבה לדיבור. מכאן, הדרישה לכאן ועכשיו היא דרישה לדיבור חוזר, אינסופי, על אותם הדברים. דיבור שעוצר רק כדי להשתיק את זה שהעז לחרוג מסך הנושאים המותר, ולומר "אני רעב".

כאמור, זו אנלוגיה מופרכת, שכן כתיבה אינה דיבור. היא מתוכננת יותר, מוקפדת יותר, ואולי אפילו משפיעה יותר. אבל כדאי לחשוב רגע כיצד היתה מתקבלת וירג'×™× ×™×” וולף, לו הוציאה את "אל המגדלור" היום. וכדאי גם לזכור הבדל נוסף בין דיבור לכתיבה, שמאפשר את השימוש בוולף כדוגמא – סך הזיכרון. כתיבה נשמרת. איני בטוח כמה מהכתיבה שמיוצרת היום, תישמר כך. ×–×” נדוש אמנם, אך נדושותו של טיעון אינה עדות לפגמיו – לבסוף, בתום העכשיו ×”×–×”, מה יוותר מאותה ספרות פוליטית? יוותר גוף טקסט, עצום בהיקפו, שכבול לעכשיו שתם, ולכאן ששינה את היקפו. לכשתצליח הספרות במעשה הפוליטי, באם תצליח, אין לה עוד, מעצם הגדרתה הראשונית, שום תפקיד. מלבד, אולי, עדות.

***

אבל לא די בכך. ניתן עוד לטעון, נכון יהיה לטעון, שאין זה משנה. שעתה, בכאן ובעכשיו הללו, יש כיבוש ופערים וכו'; ושעתה, כאן ועכשיו, אסור לנהוג אחרת, יהא רצוננו בנצח גדול ככל שיהיה.

אני לא בטוח שאני יודע באמת איך להשיב לטענה זו (הלכה וירג'יניה וולף), מלבד אולי בטענה פרגמטית. בסופו של דבר, כל המאמץ הכביר שהושקע בהפניית האמנות לעבר הפוליטי, לא עזר בהרבה, ועדיין איננו מועיל. יתרה מכך, גם לו היה מושקע מאמץ זה בכתיבת טורי דעה פוליטיים, איני בטוח שהוא היה מועיל הרבה יותר. דומה שהספרות כיום כבולה אל הפוליטיקה בקשר עבות יותר מהקשר של הפוליטיקה אליה, וכי אנשים נוטים להיות מושפעים יותר מההטיה של כתבות חדשותיות מאשר מהטייתם של טורי דעה.

אחת הסיבות לכך, מן הסתם, היא שבני אדם מצפים למצוא מניפולציות בסיפורים, ומצפים למצוא הטיה בטורי הדעות. ההקשר כופה קריאה חשדנית, וזה סביר והוגן. אבל יש גם סיבה נוספת – הקהל מוטה בעצמו. איני יודע כמה ימנים נמנים על קוראי "מטעם". לעזאזל, כמה אנשי "מרכז", יהיו אשר יהיו, קוראים את כתב העת ×”×–×”? אז אולי נוצרה כאן אמנות מגויסת לרוב, אולם היא מצליחה לגייס רק מתוך שורותיה.

גם כאשר לוקחים בחשבון יוצאי דופן כ"אוהל הדוד תום", יהיה מופרז להניח שספרות מגויסת היא כלי פוליטי אפקטיבי במיוחד. ברוב המקרים, ספרות כזו נוטה לחמם את ליבם של המשוכנעים ממילא; וברוב המקרים, נדמה כי הקורא נהנה יותר ממוסריותו הוא, מאשר מקריאת הסיפור עצמו. ברוב המקרים, כאמור. לא בכולם.

אמנם, ייתכנו סיפורים פוליטיים טובים. "1984" קופץ לראש מיד, ויש גם מי שאוהב את סוויפט. אבל בדרך כלל, ככל שהסיפור נענה יותר לצו הפוליטי, כך הוא נעשה סיפור טוב פחות. מבין כל המרכיבים, שמייצרים "ספרות", מסר הוא רק מרכיב אחד, לא תמיד מרכזי. הציווי "כתבו פוליטי!" תובע מהיצירה להתארגן מחדש סביב המסר, ומעטים הסופרים שיודעים לעשות זאת. לו היה לאורוול רק מסר, היה כותב מאמר.

ולמען האמת, לא זו בלבד שספרות פוליטית נוטה להיות אמנות גרועה מאוד, היא גם מעשה פוליטי ירוד למדי. למה, לעזאזל, לא לכתוב מאמר? אם נגזר עלינו לכתוב על הכאן והעכשיו, למה להעלים אותו בתוך הפואטי? איני מכיר ולו סיפור אחד, שמצליח להסביר את בעיות הניאו-ליברליזם. לכל היותר, אפשר למצוא סיפורים טובים על "עוני" או על "פערים חברתיים". ועוני, אמנם, הוא מצב מתסכל, אבל ממעשה פוליטי אני מצפה ליותר מאשר הצבעה על עוול, אני רוצה הצבעה על פיתרון.

אין בכל זה כדי לטעון שספרות פוליטית היא תמיד גרועה ולא אפקטיבית. ישנן, כאמור, דוגמאות סותרות, ולעתים יש לא מעט בעצם ההצבעה על העוול. אולם מבין הפעולות הפוליטיות, שפתוחות בפני האזרח, אמנות היא פעולה בעייתית, לכל הפחות. ולעתים קרובות מדי נדמה כי הבחירה באפיק הפעולה הזה, נועדה יותר למירוק המצפון מאשר להשגת שינוי אמיתי בעולם. לחלק מהאנשים, כתיבת ספרות קלה יותר, מתגמלת יותר, מפעולה פוליטית של ממש.

***

בסיפור "דין וחשבון לאקדמיה" לקפקא, עומד רוטפטר הקוף בפני חבר אקדמאים נעלם, ומוסר לו דין וחשבון. רוטפטר, קוף שאולף היטב, טוען כי הוא אינו יכול להיענות לבקשת האקדמיה, ולספר לה על עברו הקופי, שכן עם התקדמות האילוף, הלכו ונסגרו חדרי הזיכרון מאחוריו.

במקום תיאור עברו הקופי, מספר רוטפטר לאקדמיה את סיפור אילופו, וכיצד הוא הפך לקוף מחונך כל כך. עומד קוף בפני האקדמיה, ומספר סיפור שלא חפצה בו, שככל הנראה הוא מספר תמיד, גם בהופעותיו על "בימות הבידור של העולם התרבותי". ולמרות שהוא חושש, ולמרות שהסיפור הזה עלול לערער את מעמדו, ולמרות שיכול היה להימנע מכך, הוא בוחר לספר אותו שוב ושוב. קוף של סיפור אחד, סיפור בחירתו במוצא על פני חירות.

נהוג לומר שהכיבוש משחית. ובכן, הכיבוש הפך אותנו לרוטפטר הקוף.

שח-מט / יעל מירון

התנועעתי חרש לאורך הקיר. העיניים שלי כמעט ניתקו מגופי בניסיון השווא לפלח את האפילה. מסביבי, כדורים שרקו. לפניי הלך שלום. לפני כמה שעות הוא ניצח אותי בשח. עכשיו הוא נראה כולו מתוח ודרוך למשימה. היה זה עוד יום אתמול בג'נין.

המחלקה שלי הגיעה לפה לפני כמה חודשים, ישר מקורס הקצינים. כולנו היינו ותיקים בצה"ל, ולא התרגשנו יותר מדי מהשעות הארוכות ברחובות, מהילדים עם העיניים החודרות והבגדים הקרועים ומהפחד, שהייתה לו דרך מיוחדת משלו להסתלסל בין הסמטאות המגובבות של העיר המאולתרת הזו.

התקשיתי להתרכז במשימה, משום שהייתי שקוע עדיין במשחק השח עם שלום. הכל עבד לטובתי, תחילה. אבל שלום היה אסטרטג מעולה. הוא הקריב חיילים על ימין ועל שמאל, אבל למען מטרה צודקת. הוא מעולם לא איבד את העשתונות, ותמיד סיבוב אחד לפני העלייה לדוכן המנצחים, הייתי מאבד את המלך שלי. זה שיגע אותי. בראשי תכננתי כבר את המשחק הבא, שיוכיח שגם שלום יודע להפסיד.

שלום התחיל לרוץ פתאום. לא הבנתי למה, אבל לפי הפקודות אני והוא היינו צוות. התחלתי לרוץ גם. רק כשהגעתי למקום בו עמד שלום קודם, ראיתי מה גרם לו להתחיל לרוץ. הייתה זו דלת פעורה לרווחה באמצע השכונה שהייתה נתונה בעוצר. דלת פתוחה היא כמו מלכה שעומדת באלכסון למלך, חשבתי. רק צרות יכולות להגיח ממנה.

שלום כבר עמד ליד הדלת וחיכה לי. התבוננתי בו היטב, כדי לנסות לנחש את המהלך הבא שלו. לפי הפקודות היינו אמורים לקרוא בקשר למפקד. אבל זה היה מצב מסוכן במיוחד. כל שנייה שבה התמהמהנו נתנה לאנשים שמולם נלחמנו שנייה נוספת לכוון את הנשק שלהם.

 

בניד ראש קצר סימן לי שלום שאנחנו נכנסים עכשיו. לא הייתה לי שום כוונה לפקפק בהחלטה שלו. הוא פרץ פנימה ברובה שלוף. אני הייתי ממש מאחוריו. כפי שניחשנו, הבית המואר והפתוח לא סימן טובות. בפנים עמדו ארבעה חמאסניקים עטויי ירוק ונשק. הם הכינו את המתקפה שלהם היטב, אבל אנחנו לא ידענו את זה באותו רגע.

 

שלום חטף את הכדור הראשון ישר בלב. שנייה לפני שהתמוטט אחזתי בו, בהחלטה שיכולה הייתה להגיע רק מהמחשבה של שלום – כל חייל מת עובד לטובת המלך. יד ימין אחזה במה שהיה כבר הגופה של שלום. החזקתי אותו לפניי. יד שמאל ירתה. אני הייתי כבר במקום אחר. החזקתי את שלום לפני ויריתי לכל עבר. כל כדור שפילח את גופו הרטיט את יד ימיני. אבל יד שמאל המשיכה לירות.

 

אחרי שניות שנדמו כנצח הבנתי שהכדורים היחידים שאני שומע הם הכדורים שלי. הנחתי לשלום ליפול. יד שמאל המשיכה לירות. העיניים בכו.

על המחברת

יעל מירון איבדה את חברה, שלום, בסכסוך הארוך עם שכנינו הפלסטינים. "רציתי," כך היא אומרת, "לנסות להרגיש מה שהוא הרגיש בשעות חייו האחרונות. אבל הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה לראות אותו מאחור, לראות את גבו". מירון היא ילידת 82 וזהו סיפור הפרוזה הראשון שלה שמתפרסם. עד למותו של שלום התנדבה יעל ב"תנו לחיות לחיות" אולם מאז עברה יעל להושיט יד לפצועים והיא מתנדבת כעת בעמותת "תנו לחיילים להתפנן".

נימוקי השופטים

יעל מירון, בתו הסודית של דן שלנו, הצליחה להגיע להישג יוצא דופן – היא הכניסה עין נשית אל לב ליבה של המוסד הגברי מכולם – צה"ל. העין הזו, והמבט שהיא שולחת, יוצרים חור במעטפת המגוננת הגברית. בהיפוך תפקידים קלאסי יוצרת יעל קריאה חתרנית אשר מעניקה לנו זווית חדשה ורעננה להתבוננות במה שהוא כבר כל כך ברור עד ×›×™ הוא כמעט נסתר מן העין ומן הלב. ובכל זאת, ההתבוננות הזו מחוייבת להיות התבוננות מוגבלת. הדלת הפתוחה שמזמינה צרות לאחד מזמינה עצמאות לאחר. מירון לא השכילה לשלב בסיפורה את מבטו של האחר הפלשתינאי, ועל כך – כמו גם על מותו של אבא, כמובן – אנו מצרים.