כאב ראש הוא כמו כף

הדיון האחרון שהיה פה על סאטירה, עורר בי רצון לתרגם לנוחותכם קטע שכתב דונלד הופמן, שמציג את עצמו כפרופסור למדעים קוגנטיביים. כידוע לכל, אחד האספקטים החשובים בדיון על סאטירה, הוא דיון על גבולות המקום בו התפרסמה היצירה. אין דין הכותרת "חבר, אתה חצר" במדורי הדעות של העיתון כדין הכותרת "חבר, אתה חצר" בעמוד הראשי של אותו עיתון. ולכן, אני חשה חובה לספר שהקטע הבא לקוח מאתר שנקרא "הקצה". לפי עמוד ה"אודות" של האתר, מדובר באתר של קבוצה שנודעת בשם "מועדון המציאות", שאמור לכלול כמה מהמוחות המעניינים ביותר בעולם. מטרת המועדון היא לקדם דיונים בנושאים אינטלקטואלים, פילוסופיים, אמנותיים וספרותיים. כל שנה מעלה המועדון שאלה שנתית. והפעם השאלה היא "היסטורית המדע רצופה בתגליות שנחשבו בזמנן מסוכנות מבחינה חברתית, מוסרית או רגשית; המהפכות הקופרניקית והדרוויניסטית הן הברורות ביותר. מהו הרעיון המסוכן שלך? רעיון שאתה חושב עליו (לא בהכרח רעיון שאתה המצאת) שהוא מסוכן לא משום שהוא נחשב כשגוי, אלא משום שהוא עלול להיות אמיתי?

כף (כאב ראש) בתוך צלחת (כאב בטן). צילום: coveman

ובכן, מה אומר מר הופמן? "×›×£ היא כמו כאב ראש. זהו רעיון מסוכן בכסות כבשה. הוא מאכל את האונתולוגיה התשושה, משמר נטורליזם מתודי ומעורר השראה לבחינה של אונתולוגיה חדשה, אמצעי חזק מספיק כדי לקיים את הצעד הבא של החיפוש שלנו אחר התיאוריה של הכל. איך ×›×£ וכאב ראש יכולים לעשות כל זאת? × × ×™×— שיש לי כאב ראש, ואני מספר לך על כך. × × ×™×— שזהו כאב ראש מהדהד שהחל בעורף ונדד כדי לכתר את המצח והעיניים שלי. אתה מגיב באמפתיה, נזכר בכאב ראש דומה שאתה חווית ומציע שתי תרופות. אנחנו דנים מעט בכאבי הראש ובתרופות שלנו, ואז עוברים לנושאים אחרים. כמובן שאף אחד חוץ ממני לא יכול לחוות את כאבי הראש שלי, ואף אחד חוץ ממך לא יכול לחוות את שלך. אולם הבעיה הזו לא הציבה שום מכשול בפני השיחה מלאת המשמעות שלנו. אתה פשוט הנחת שכאבי הראש שלי דומים שלך, ואני הנחתי את אותה ×”× ×—×” לגבי כאבי הראש שלך. העובדה שאין "כאב ראש ציבורי" – אין כל כאב ראש אחד שאנחנו יכולים לחוות במשותף – היא פשוט לא בעיה. ×›×£ היא כמו כאב ראש. × × ×™×— שאני נותן לך ×›×£. אנו מניחים ×›×™ ×”×›×£ שאני חווה במהלך ההעברה הזו היא ×–×”×” מספרית לכף שחווית אתה. אולם ×”×”× ×—×” הזו היא שגויה. אף אחד חוץ ממני לא יכול לחוות את ×”×›×£ שלי, ואף אחד חוץ ממך לא יכול לחוות את ×”×›×£ שלך. אולם זו אינה בעיה. מספיק לי להניח שחווית ×”×›×£ שלך דומה יחסית לשלי. עבור תקשורת יעילה, אין שום צורך בכף ציבורית, בדיוק כפי שאין צורך בכאב ראש ציבורי. האם קיימת "×›×£ ממשית", חפץ פיזי משוחרר מתפיסות שמדמה בין חוויות ×”×›×£ שלנו? ×›×£ כזו, לא רק שאיננה נחוצה, היא בלתי סבירה. בלתי סביר שהחוויה הוויזואלית של ההומו סאפיינס, שעוצבה כדי לאפשר הישרדות במגוון מסויים של מקומות, תדמה, באופן פלאי, את טבעה האמיתי של מציאות משוחררת ממחשבה…" בניגוד למקרה היפני שהביא איתמר, כאן אנחנו יודעים יותר על כוונת המחבר, על הסביבה התרבותית שלו, ובעיקר על השאלה שבעקבותיה הוא העלה את הפסקאות המשעשעות האלו לאתר. ובכל זאת, האם ייתכן ×›×™ זו אינה פארודיה? אזהרה: למתרגמים שבינינו, התרגום הוא לנוחיות הדיון בלבד, ואינו מועמד למבחן תרגום. אנא שיקלו היטב לפני שאתם מעירים עליו הערות, ונסו לחשוב האם ההתקטננות אכן חיונית לדיון.

גמני פוסטקולוניאליסתית!!1

לאחרונה שלחה מערכת כתב העת "מטעם" הזמנות מקוונת למספר אירועים, בהם ערבי שירה, ערבי סאטירה פוליטית פלוס ציטוט של ברטולט ברכט. פרט אחד, עם זאת, עדיין נסתר. אם אנשי המערכת הרדיקלית מבקרים בסיפור האמיתי והמזעזע של מפעם לפעם, אולי הם יוכלו לעזור. מכל מקום, יש למישהו מושג אם ערבי השירה של מטעם ‏– ×–×” ערבי-ערבי?

התפילה החילונית

יוקדשו נא, אם כן, מילים ספורות לתפילה החילונית ולו על מנת להזכיר לקורא הכבוּד שמצויה אף היא במניין התפילות.

לכאורה, קל לזלזל בה. לכאורה, נטולת אמונה היא ואמון, חפה מתוכן. טמאה, יש יאמרו, זלזלנית וריקה. וכי איזו מן תפילה היא זו, שמקורותיה בעגלה הריקה מבין השתיים? הרי אינה מכוונת כלפי מעלה, אינה מופנה כלפיו, כלפי הברוך ההוא.

אבל התפילה החילונית נושאת בקרבה יותר ייאוש מאשר יכול היה אדם מאמין להעלות על דעתו שקיים בעולם. התפילה החילונית נקרעת מנשמות הנושאים אותה בספונטניות מבהילה ממש, והיא האותנטית מכולן. אין לה ניגון קבוע, היא אינה מעוגנת באלפי שנות מסורת ואפילו שם או כתובת אין לה. אבל הייאוש שבה, די בו כדי להרטיט את תשע הספירות ואת לב ההוא שפוזל עליהן בשעמום מלמעלה.

התפילה הבסיסית היא זו המפרפרת בלב נואש ומבוהל, ברגעי השיא של החרדה, "בבקשה-בבקשה-בבקשה…." אנחנו מתחננים, ולעתים נדירות זוכרים לתהות למי בדיוק כיוונו את תחינתנו.

התפילות המורכבות יותר, הליריות יותר, הנאוות והמעודנות – הן אלו שחוברו ביד בעלי הכשרון:
אורי, לרחל המשוררת, היא המוכרת, אם לא הענוגה שבהן. בן, לו ×”×™×” לה. ואמנם רחל אינה שמה מבטחה בתבונת הקורא ודואגת לנוכחותן של שתיים מן המתפללות הפחות חילוניות בשירהּ – "עוד אתמרמר כרחל, עוד אתפלל ×›×—× ×” בשילֹה".

אמיר גלבוע הוא אלוף האלופים בתפילות חילוניות:

אני מתפלל מתוך הלב סִדּוּר
קְרוּעַ שׁוּלַיִם וכל המלים החסרות אני
רוֹאָן מתעופפות כבר זמן רב מתעופפות
ומבקשות מָנוֹחַ לְכַף הרגל איך
אביא להן מָזוֹר וְלֵב
סִדּוּרִי אָכוּל שׁוּלַיִם
אָזֵל וְעָרֹם

וכל מילה מיותרת.
אם כי, יצויין שרב המתפללים החילוניים המקצועים אינם שלמים עם היותם כאלה. טינתם ננטרת קבע ועיניהם, ספק נשואות ספק מושפלות בזלזול אל המתפללים אחוזי האמונה. נקל למצוא אזכורי דת, אלוהות קונקרטית וגעגועים לחיק שלא בהכרח מכירים הם, המתפללים החילוניים. אל הפולחן ואל המסורת יצמידו שפתותיהם בשקיקה ובשנאה עצמית, כמו מלקים את עצמם על רגעי החסד הפעוטים הללו, שהם מרשים לעצמם, בחיק האמונה שנגזלה מהם באכזריות. ואין צורך לדעת לאיית "ביאליק" כדי לזהות חרסים שבורים כנ"ל תחת כל צִיץ נוֹבֵל, בחזקת כל צל עובר.

אבל ישנם גם המתפללים החילוניים הבטוחים בעצמם, יודעי הח"ן. הם אינם מכוונים תפילתם ובעיניהם, יש להניח, ניתן למצוא יותר השלמה מאשר כל דבר אחר. הייאוש שם מזוקק יותר, חושבתני, מעט עצוב יותר, מעט יותר עקבי.
ויסלבה שימבורסקה, את שירהּ שָׁמַיִם, פותחת בקביעה הנחרצת:

"מזה היה צריך להתחיל: שָׁמַיִם.
חלון ללא אדן, ללא מסגרת, ללא שמשות.
פֶּתַח ומאֹם מלבד זאת,
אך פתוח לרוחה."

וגומרת, שלושה בתים מאחור יותר, בשֹׁטחה את תובנתה לא פחות בנחרצות:

"החלוקה לאֶרֶץ ושמים
איננה הדרך הנכונה לחשוב
על הַשְּׁלֵמוּת הזאת.
היא רק מאפשרת לעבר את החיים בכתובת מדויקת,
שֶׁקַּל יותר לְאַתְּרָהּ,
אם יחפשו אותי.
פרטי המזהים הם התלהבות ויאוש."

היא עצובה, התפילה החילונית, ואינה מספקת וקשה ומתישה ומייאשת.
אפשר רק לתהות מה באלטרנטיבה גורם לחילונים כה רבים לדבוק במרה הזו בכל זאת.

 

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.