קריאתה של הגוואדלבמבה

(הקטע כתוב בלשון זכר אולם מכוון לשני המינים)
אתה עומד בפינת החדר, מחזיק כוס בירה מדוללת ביד מבואסת.
מול פניך אנשים מפזזים על רחבת ריקודים מאולתרת או לא לצליליו של משהו כזה או אחר.
אין לך זין, אין לך זיון וגם אם תזדיין בסבלנות עד אור הבוקר, אף אחת לא תדבר איתך עם הפרצוף הזה שאתה לובש כרגע שאפשר לקטול איתו זבובים.
 
 
אתה מוטרד, ובצדק. זו מסיבה מחורבנת, ובכלל לא רצית להיות פה, אבל אתה נשאר כמו כל האחרים שעומדים פה לאורך הקירות כמו אטבי כביסה מקולקלים.

למה, אתה שואל? יכול מאוד להיות שנפלת קורבן ליראת הגוואדלבמבה.

 
יראת הגוואדלבמבה, או פוביית-×’, בעגה המקצועית, היא בעיה נפוצה ומאוד בלתי מאובחנת. רוב האנשים הלוקים בה מודעים במעומעם לכך שדבר מה לא בסדר איתם, אבל אינם מסוגלים בדיוק לשים על כך את האצבע. ×–×” חבל מאוד, משום שמרבית האנשים לוקים בה. ×ž×¨×‘ הסיכויים שגם אתה, הקורא שורות אלה, תדע בדיוק על מה מדובר. אם לא, אתה וודאי גלגול נוסף של הבודהא, הבורא היהודי/נוצרי בכבודו ובעצמו, או שקרן.

 

אולם לפני שנוכל לדבר על יראת הגוואדלבמבה, יש להגדיר גוואדלבמבה מהי.

גוואדלבמבה היא מונח המציין את הרגע המדויק בזמן בו עזב פרט מסוים (הגוואדלבמב) מסיבה מחורבנת ממש ובו היא הופכת למוצלחת ממש. יראת הגוואדלבמבה, אם כך, היא הפחד מפני הרגע המדומיין ההוא והלוקים בו נשארים במסיבות גרועות עד אור הבוקר מבלי לשאוב מהן הנאה. כבולים למקומם על ידי ההזיה הפרנואידית שברגע שייצאו מהמסיבה וייכנסו למונית שהזמינו, תיבקע מחלונות אתר המסיבה תרועה גדולה לאמור: "גוואדלבמבה". מלמעלה ינתן האות: המוסיקה הטובה תיזול כיין, הבנות יתפשטו, האורגיות תפרחנה בחדרים הצדדיים והאלכוהול (או הסמים הפסיכדליים- לפי העדפתך) יהיה חינם ומשובח. אבל אתה לא תהיה שם, לעולם כבר לא תהיה אדם שלם. את הוודסטוק של הדור שלך, חביבי, אתה פספסת.

 
 
במשך שנים אתה תפגוש אנשים שיגידו דברים כמו "בוא ×”× ×”, איזה גדול ×”×™×” במסיבה ההיא אחרי שתיים בלילה. אני מרגיש כאילו העולם מתחלק לאלה שהיו שם ואלה שלא היו שם", וגם יגידו משהו כמו "אני לא מאמין שעזבת בנאדם. אתה לא נורמלי, אין לך מושג מה פספסת". הם יהנהנו אחד לשני בידענות בנוכחותך ויצחקו מבדיחות פרטיות שיגרדו לך את העצבים. כשתשב עימם בבית קפה, יצוצו הבנות החמודות מהפינות האפלות ויבואו להגיד להם שלום מתגרה וחשקני שמאחריו מבצבץ זיכרון רגע מתוק משותף. ולך יבוא למות. ××™×Ÿ פלא שאתה משותק במקומך, מחזיק את הבירה המדוללת שלך ומניד בראשך בעצב משועמם. אין לך ברירה. אתה חסר אונים, לפות בלי תנועה בלפיתה הגוואדלבמבית.
 
 
כאן יש לציין אולי שאין מדובר בקנאה סתם, זוהי טעות נפוצה אצל ההדיוטות. קנאה זה כסף קטן, כולם לומדים להתמודד עם קנאה. הגוואדלבמבה היא עינוי המבוסס ספציפית על הדבר שכמעט היה לך, הדבר שנשמט מידיך, הדבר שיכול היה להיות אילו רק עשית כך וכך, אם רק היית מאמין מספיק, לו רק תעשה את הצעד הנדרש, אם רק תחכה עד אחרי שתיים בלילה.
 
 
משהובהר עניין המושג, ניתן עתה להתחיל לדבר על ההשלכות התיאורטיות וההתגשמויות הפרטניות שלו. למרבה הזוועה, כבר בבחינה שטחית למדי מתגלה שהגוואדלבמבה היא מהעקרונות הבסיסיים המושלים בתודעה האנושית. למעשה, יש הוגים שגורסים ×›×™ למעט כאב גופני, פוביית ×”-×’'×™, היא האחראית למצוקות הנפוצות ביותר בחוויה האנושית. 
 
העבודה שאינך עוזב כי אולי לא תמצא טובה ממנה ותישאר תקוע בלנקות שירותים בבניינים ששייכים למי שהיו פעם העמיתים שלך ועשו מליונים, החבר ההוא שעזבת והפך לכוכב רוק ביפן, החברה שלא עזבת בשביל ההיא שנסעה לטיול ההוא שלא יצאת אליו, ההזמנות ההן להצטרף לתכניות פירמידה, מי יודע כמה כסף אתה מפספס אם אתה לא עושה את זה? אומן הלחימה האחד בעולם שמסתתר איפה שהוא בג'ונגל באינדונזיה שבאמת יודע לעשות את מה שרואים בסרטים ושילמד גם אותך, אם רק תמצא אותו, ואז תוכל להיות באטמן. ההבטחה הדתית שאתה תבין הכול, אם רק תתחיל מלשבת וללמוד, בוא תעשה שבת, תתחזק קצת. תחושת המסתורין שעוטות כתות שמרמזת שבפנים יש איזו אמת נסתרת, איזו פיסה של דבר אמיתי באמת. רק תיכנס, רק תישאר זמן מספיק כדי ללמוד לחוש בה, באמת הזו.
גוואדלבמבה זה להיות החבר החמישי בלהקת החיפושיות.
ההוא שפרש ואינני יודע את שמו.
 
 
אבי אמר לי פעם שהרגע שבו הבנאדם מוכן להתחתן הוא הרגע שבו הוא מסוגל לעזוב מסיבה באמצע בלי להרגיש שהוא מפספס. הרגע שבו אינך מסומם יותר על ה"מה אם יקרה כשאני לא אהיה כאן".
אמרתי לו לא לחכות לנכדים.

לא ממש פוסט – תגובה

איתמר כתב, לפני זמן מה, את אי-הנחת שלו מכותרות שעשויות מתבניות לשונות כבולות למדי. ובכן, על השולחן המטבח שלי מונח, מקופל, עמוד של "הארץ". נראה כמו עמוד הדעות של סוף השבוע, אבל אני לא בטוחה. הדבר היחיד שניתן לראות בו, מלבד הקריקטורה, הוא הכותרת "חבר, אתה חצר". זה מצחיק אותי עד כדי צחקוק בקול רם כל פעם שאני עוברת שם. אני לא מעיזה לקרוא מה שכתוב מתחת לכותרת, כי שום הגיג פוליטי למחצה לא ישווה לגאוניות הכותרת הזו. שאפו על העורכים והקשר, כמובן, הוא התבנית הכבולה.

באינטרנט

נכתב למען פרויקט בנימין, ולמען יראו ויראו.

נטווייבס מסדר לך את האינטרנט. מלכתחילה, הרשת נתפסה כמקום או כסדרת מקומות, מחוברים ×–×” לזה בסבך קשרים ערטילאי. התפיסה הזו מקודדת בשפה – אנו "גולשים" "באינטרנט", "בבלוגוספירה" – אבל היא גם חלק מהותי מהאופן שבו אנו חושבים על הרשת. נטווייבס מערטל את הרשת מן המרחב המדומיין, המטאפורי, שהאדם הדביק לה, והופך אותה לאתר הבית שלך.

כדי להשתמש בנטווייבס, על הגולש להזין את הרססים (RSS) שבהם הוא מעוניין, לבחור עוד כמה פיצ'רים (מזג אוויר, חיפוש, תג לתמונות בפליקר), ולסדר את הכל בקדירה אחת, לפי טעמו. לבסוף, מתקבל אתר, ובו כל האינטרנט שתרצה. נטווייבס, כמו כל תכנת רסס רק יותר טוב, הורג את הגלישה. אין צורך לבדוק מה התחדש באתר "הארץ", כמו שאין צורך לרפרש את "הפנקס". הם כולם מרוססים אצלך, באתר אחד, מתרפרשים עצמאית. כל שנותר הוא לשבת ולהביט כיצד הרסס שיעמם לך את הגלישה לנצח.

כי כאשר אין עוד צורך לגלוש ואין עוד צורך לרפרש, מרחבי זמן עצומים מתפנים לקריאה. ואין, בעצם, על מה לנצל אותם. נותר רק לחכות, להביט באינטרנט, מרוח על אתר אחד, ולחכות לריפרוש מוצלח.

פעם יצא לי לטעון שהגלישה היא דפדוף. אנחנו לא נעים, כמו שאנו מביטים הלאה. אבל נטווייבס, מעצם המחסור שבו, מגלה מחדש את הצד הצורני שבדפדוף. הפסיעה מאתר לאתר אינה פשוט הטיית אוזן, לשמיעת תוכן חדש, היא מעבר לסט צבעים שונה, ממשק אחר, ולפעמים סדרת נורמות חדשות ותת-שפה חדשה.

האינטרנט אינו אלא ממשק תקשורתי ענק ויפה. אנשים מדברים עם אנשים, אבל הם עושים זאת בסדרות סימנים שונות, ומתוך מארג יחסים שונה. האינטרנט, במובנים רבים, הוא גם סדרת מקומות. ניתן לדפדף מדף לדף, אבל כל דף כזה שונה מכדי שזה יהיה רק דפדוף, בצורה, תוכן וברקמה החברתית. נטווייבס, במלים אחרות, יעיל מדי. הוא מפקיע את כל זה לתוך סדר אחד, מפשיט מהרשת את כל אלו, והופך אותה לספקית תוכן.

ככזו, אין ברשת הרבה. אני משתעמם מאוד, ותוהה עכשיו למה חשבתי שזה קשור לבנימין. אולי זה לא. אולי בנימין, בשל איזו מסה שהפכה לקלישאה, נצמד אצלי למושג "מרחב" בקשר גורדי. ואולי זה דווקא כן קשור. בתחילה טעיתי. נטווייבס לא מערטל את הרשת מן המרחב, אלא רק מתחושת המרחב. כך, הוא גם חושף את החומרים שמהם עשויה אותה תחושה: מלים, צבעים, נורמות. הוא מדגיש באמצעות החסרה, ומחזיר בכך את הקסם האבוד של המקור.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.