קול קורא



כחלק מפרויקט "משעמם לנו", החליטו הכוחות שעל הבלוג להתחיל בפרויקט וולטר בנימין. הרעיון, כפי שנהגה ע"י מיטל שרון, הוא כדלקמן: אנו כותבים "וולטר בנימין", אתם כותבים פוסט בנושא, הפוסט מפורסם כאן, ובסוף יעלה פוסט מסכם עם קישורים לכל הפוסטים הקודמים. את הפוסטים יש לשלוח, עדיף בוורד, לאימייל של הבלוג. תנו כבוד לוולטר.

 

קמצוץ של רגע

מי שנוהגים להתעדכן במתרחש בשמי המוזיקה האיזוטרית למחצה, מן הסתם מכירים את השיר הזה. לאו דווקא יצירת מופת טקסטואלית, למרות שמעלותיה חנניות ורבות, אבל הייתי רוצה להקדיש קמצוץ של רגע לאלגנטיות המופלאה של קטע בבית האחרון:

He no longer listens to A-sides, he made me a tape of Bootlegs and B-sides. And every song, every single song on that tape said exactly the same thing. Why don’t our parents worry about us? Why don’t our parents worry about us?

יש כאן ,באמצעות קונטקסט, הסטה של התוכן של קלישאה שגורה מתוכן טריוואלי לתוכן חלופי, אבל מטונימי בעליל. "we" זה לא הדור, "our parents" זה לא הורי העולם- זה הדובר ואחיו, ואבא ואמא של הדובר ואחיו.

אולי זו ליטראליזציה של מטפורה, ברמה כלשהי? ה"אנחנו" המדומין מומר ב"אנחנו קונקרטי", הטון המתנבא של שופר הדור מקבל הצדקה מחודשת מכיוון שמדובר בסט אחים וסט הורים אחד שהדובר בהחלט מוסמך להעיד אודותיהם, ו- ,וכאן השוס, המקרה הפרטי שהחליף את הקלישאה עובד כסינקדוכה (דהיינו, צמד האחים הם אב-טיפוס של התופעה החברתית השלמה) שמייצרת בהצלחה את כל התכנים הכלליים שה"אנחנו" המדומיין של כלל הדור לא מסוגל לייצר מפאת קלישאתיותו.

מה מה מה מה

ראשית, צפו בסרטון ההדרכה הזה.

 

 

יצא לי לראות את הסרטון הזה (דרך פלאי הטכנולוגיה) קצת אחרי שאיה שאלה לגבי ההבדל שמותחת זיוה בן פורת בין סאטירה לפרודיה. אני לא יודע אם מדובר בפרודיה, אבל זו יופי של דוגמא בכל מקרה.

אז מה יש כאן: סרט הדרכה מופרך על תרבות יפנית מופרכת או פרודיה על סרטי הדרכה מופרכים, שהיא גם סאטירה על תרבות יפנית מופרכת?

זה די מדהים, כי אם לא מכירים את התרבות היפנית, קשה לדעת מה התשובה. לסרטי הדרכה מהסוג הזה יש נטייה להיות מעט מגוחכים. אני מנסה לחשוב, למשל, על סרט הדרכה לתוך תוכה של התרבות הישראלית. אולם בעוד שסרט כזה יבצע הזרה למוכר, ויתמלל את המובן-לנו-מאליו, כאן יש הזרה לזר. כל דבר שיכול לסמן כאן הלעגה מכוונת יכול להיתפס כאלמנט אמיתי בתרבות היפנית או, לחילופין, כאמצעי בסיסי של סרטי הדרכה.

בסרטי הדרכה, למשל, נהוג להשתמש בצירוף "נהוג ל". בסרט הזה, לעומת זאת, נוטים יותר לשימוש ב"חייב". אפשר לפרש זאת כבעיית תרגום. אפשר גם לומר שהמילה "חייב" מתארת טוב יותר תרבות עם מסורת נוקשה. אפשר גם, אם רוצים, לראות בכך סימן להגזמה, הקצנת המודל של סרט ההדרכה לדבר מה מגוחך.

יש עוד. בסרטי הדרכה נוטים להשתמש בחזרות כדי לסייע לצופה ללמוד מלים קשות או מנהגים מוזרים. כאן, השימוש בחזרות סלקטיבי מאוד. הסרט חוזר שוב ושוב על נוהג מזיגת הבירה. איש א' מוזג לאיש ב'. המוזג אומר לנמזג "מה מה מה מה", והנמזג עונה "הו טו טו טו". שוב ושוב, ושוב. או, למשל, אכילת הסושי. יש להטות את הראש 45 מעלות לאחור (כך בדיוק), לאחוז בסושי באופן מסוים, ולהטיל אותו אל תוך הפה. שוב, ושוב ושוב. אנשים אוכלים זה לא דבר יפה (אלא אם הן נשים, והן אוכלות בננות, כמובן), אבל זה כבר מגעיל.

קשה להחליט. אם זו פרודיה סאטירית, הרי שהיא מבריקה. היא משתמשת במודל של סרטי ההדרכה כדי לבצע חזרות על אלמנטים מופרכים וכדי להקצין אלמנטים אחרים. אם זו לא פרודיה ולא סאטירה, הרי שהעסק מדהים קצת יותר, ואומר משהו על המופרכות הטבעית של יפן מחד וסרטי הדכה מאידך. זוהי דרך הסמוראי. הו טו טו טו.

 

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.