דברים שנישאו אתמול בקמפוס תל אביב בעצרת המשותפת לסטודנטים, מרצים וסגל זוטר נגד הפרטת האוניברסיטה:

אומרים שהסטודנטים הם הנפגעים הגדולים ביותר מהשביתה. ואני אומרת לכם, כסטודנטית שרוצה ללמוד, שהשביתה שאנו נמצאים בה היום היא רק קצה הקרחון. בתור מי שלומדת כאן זו השנה הרביעית, אני יכולה לספר לכם על השביתה האמיתית. זו שמתרחשת בכל הקמפוסים, יום יום, שעה שעה. השביתה הזו שאני מדברת עליה היא סמויה מן העין, אך מזיקה בהרבה מכל שביתה אחרת. השביתה הזו מתרחשת דווקא כשכולנו נמצאים בכתות ולכאורה לומדים. והשביתה הזו היא לא של המרצים, ולא של הסטודנטים, גם לא של הסגל הזוטר – אלא של האוצר. של האוצר, ושל הסניף המקומי שלו – הנהלת האוניברסיטה.

באתי לאוניברסיטה ללמוד, וגיליתי – כאן שביתה. גיליתי שאי אפשר לקיים דיון בכיתת תרגיל של שבעים תלמידים. גיליתי שאי אפשר לכתוב עבודות כשהספריה לא קונה ספרים חדשים. גיליתי שמשנה לשנה יש לי פחות ופחות קורסים לבחור מתוכם. שמעתי מחברים שלי שחוגי הלימוד שלהם נסגרו, ×›×™ הם לא היו רווחיים מספיק. במסדרונות התחלתי לפגוש יותר ויותר סטודנטים שלומדים בתכניות חוץ תקציביות – תכניות שבהן משלמים סכומי עתק תמורת תואר שני במינימום זמן ומאמץ, וברמה אקדמית מפוקפקת. גיליתי שמרצים בכירים יצאו לפנסיה, וצעירים לא באו במקומם, בגלל הקיצוץ בתקני המרצים. גיליתי שחברים שלי בחוג להנדסה מגישים תרגילים רק בשלשות – אותם אנשים שאחר כך יבנו את הגשרים בארץ הזאת. ואפילו שמעתי על מרצה אחד בחוג לפיסיקה שנאלץ לקיים את שעת הקבלה שלו בשירותי הבנות בבניין מדעים מדויקים – בחיי.

באתי לאוניברסיטה במחשבה שאני מגיעה למוסד אקדמי וציבורי, שמטרתו יצירת ידע והנחלת ידע לחברה. אבל בארבע השנים שבהן אני נמצאת כאן, גיליתי שהשביתה של האוצר שוברת את כל מה שציבורי באוניברסיטה, ואת כל מה שאקדמי באוניברסיטה. האקדמיה אמורה לתפקד כמוסד ציבורי במימון ציבורי הפועל למען החברה, ולא להיכנע לתכתיבי השוק. אלא שבשנים האחרונות האוצר וראשי האוניברסיטאות עושים יד אחת להפריט את ההשכלה הגבוהה בישראל.

ומשעה שהאוניברסיטה מתחילה להיות מנוהלת בתור עסק פרטי, היא מפסיקה לראות בסטודנטים משכילים וחוקרים לעתיד, ורואה בהם מקבץ ארנקים שניתן לרוקן אל תוך התקציב שלה. שערי האוניברסיטה הולכים ונסגרים בפני הציבור: כבר היום, חברים שלי שאינם נהנים מתמיכה כלכלית של ההורים מתקשים לעמוד בדרישות שכר הלימוד. ואם יעלו אותו עוד, אז שביתת האוצר תנחל את הצלחתה הסופית – אוניברסיטה לעשירים בלבד. שלא לדבר על הקהל הרחב – באוניברסיטה הציבורית של פעם, השיעורים היו פתוחים לשומעים חופשיים. כעת השיעורים מתנהלים בדלתיים סגורות, והכניסה אליהם מותנית בתשלום. באותו האופן, כל מי שמידפק על שערי הספריות ללא תעודת סטודנט או סגל מוצא את עצמו מול השומר והקופה הרושמת.

כידוע, לא רק באוניברסיטאות החינוך הציבורי בישראל נמצא במשבר. לא במקרה צועק רן ארז כבר שבועות מעל הבמות שסך השעות שקיצצו לתלמידי בתי הספר מסתכם בשנת לימודים שלמה. בשש השנים שבהן קרה הדבר, אצלנו בהשכלה הגבוהה קוצצה אוניברסיטה שלמה: 800 מרצים בכירים הלכו הביתה, ואחרים לא באו במקומם. בבתי הספר בחרו בדרך הקלה להתמודד עם המצוקה, והורידו דרמטית את הרמה של מבחני הבגרות. גם אצלנו, בעקבות הקיצוצים באה ירידה בדרישות האקדמיות – עם פחות שעות לימוד לתואר, פחות סמינריונים להגיש, ויותר ויותר בוגרי תואר שני ללא תזה. וכך יותר ויותר בוגרי תיכון זכאים לתעודת בגרות – על אף שנכשלו במבחנים הבינלאומיים. בקרוב אצלנו: בעתיד הנראה לעין, תואר באוניברסיטת תל אביב ×™×”×™×” שווה פחות מתואר באוניברסיטת לטביה.

אכן, הבעיה היא אותה בעיה: נרדמנו בשמירה. שתקנו כשההפרטה החלה לנגוס בחינוך ובהשכלה הגבוהה. אבל גם הפתרון הוא אותו פתרון – המאבק על החינוך הוא מאבק אחד. האוצר כמעט הצליח במהלך ×”"הפרט ומשול": בתחילת הסמסטר המורים שבתו, התיכוניסטים ישבו בבית; המרצים מחו על השחיקה בשכרם, ואנחנו הסטודנטים משכנו בכתפיים וחיכינו לפברואר – המועד שבו הבטיחה הממשלה לדבר איתנו על העלאת שכר הלימוד. כולנו שיחקנו היטב לידיים של האוצר, שקיווה לשבור אותנו בדיוק כך: מגזר אחר מגזר.

ואז התחיל לקרות משהו אחר. תלמידי התיכון החלו לצאת מהבית ומהקניון, והצטרפו למורים המפגינים. גם אני וחבריי לבשנו שוב את חולצות המאבק האדומות, ויצאנו להפגין עמם. כאשר המרצים הושיטו לנו יד לפתיחת חזית משותפת, נעלנו יחד איתם את שערי הקמפוס – בתל אביב בשבוע שעבר, ובחיפה החל מאתמול. כמו אחינו הצעירים בתיכונים, אנחנו מבינים שהאינטרס של המורים שלנו לקבל שכר הולם הוא גם האינטרס שלנו לרמת הוראה ראויה. המרצים בתורם מתחילים להבין שאין טעם בהעלאת שכר ללא החזרת התקנים שקוצצו, ויותר מכך, שהחזרת התקנים היא אינטרס משותף להם, לסגל הזוטר ולסטודנטים. אם אין תקנים למרצים, רמת ההוראה נפגעת, למתרגלים אין אופק תעסוקתי והסגל הבכיר הופך לארגון פנסיונרים שכוחו הולך ופוחת.

ההפגנה המשותפת היום היא צעד נוסף בכיוון הנכון – צעד שבו כולנו מצהירים על מחויבותנו אלה לאלה. אסור שזה ×™×”×™×” הצעד האחרון.

השביתה של האוצר היא השביתה היחידה שאותה אני מציעה לשבור בצווי מניעה – אבל אלה צווי מניעה שכולנו צריכים להיות חתומים עליהם – מורים, סטודנטים, מרצים, סגל זוטר, תלמידים והורים. צווי המניעה הללו קוראים: צאו מכאן. חדלו להפריט אותנו לדעת, די לקיצוצים חסרי התבונה. האוניברסיטה היא שלנו, בתי הספר הם שלנו. יחד אנחנו קוראים לאוצר: סיימו את השביתה שלכם!

בשבוע הרביעי של שביתת המרצים החלה לרוץ באינטרנט מצגת מאת מרצים מאוני' ת"א, שאמורה להסביר את ההיגיון שמאחורי השביתה. חרף כותרת המצגת, "מהן הסיבות לשביתה ומדוע דווקא עכשיו", היא מתעלמת משאלה אקוּטית לנושא- למה דווקא שביתה- האם השביתה היא הצעד הנכון להשגת מטרות מאבק המרצים? בכוונה אני מפריד את השביתה מהמאבק באופן שלא נעשה במצגת וברטוריקה הרווחת של השביתה, מכיוון שזו הראשונה הינה האופן בו בא השני לידי ביטוי, אך אינה כורח המציאות או אופן המאבק היחיד האפשרי, כפי שאציין בהמשך, בניסיון לענות על שאלה זו.

ראשית, האם השביתה המדוברת היא אכן שביתה? לכל איש סגל באוניברסיטה רשימה נאה של מטלות שכוללת עבודת הסגל: הכנת והעברת קורסים וסמינרים לתלמידים, הנחיית עבודות גמר, הנחיית תלמידים בלימודים מתקדמים, תזות ועבודות דוקטורט, הגשת הצעות למחקר, עבודה שוטפת במחקר וכתיבת דו"חות, מאמרים וספרים אקדמיים, פעילות בוועדות אקדמיות של האוניברסיטה, הערכת הצעות מחקר ומאמרים לכתבי עת אקדמיים ועבודה אדמיניסטרטיבית שוטפת. אכן, סדר יום עמוס- המרצים מתהדרים בנתון מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיו הם עובדים 53 שעות בשבוע. מתוך הרשימה הארוכה שצויינה, מכמה רכיבים אכן שובת בעבודתו הסגל האקדמי?

רק ב- 6 מתוך 53 השעות השבועיות, שובת מהלימודים לסטודנטים.

שנית, אמצעים הבאים לידי שימוש במאבק אמורים להפעיל לחץ לקידום מטרותיו. על מי מפעילה השביתה לחץ? שביתת המרצים מהרצאה (שכאמור, הינה שביתה חלקית מאוד) אינה מפעילה לחץ על האוניברסיטאות לפעול למען הסגל האקדמי- הסכומים הגדולים הנכנסים לקופת האוניברסיטה אינם משכר הלימוד דווקא, אלא ממחקר. כעת יש לסגל זמן רב יותר להשקיע בו. כל זמן שהמרצים מהחוץ והמתרגלים ממשיכים לספק לימודים חלקיים והסטודנטים לא דורשים כספם חזרה- מדוע שתהיה לאוניברסיטה בעיה עם שביתת מרצים? פשוט יקצצו למרצים חלק יחסי מהשכר ושלום על ישראל.

ומה עם האוצר? האם שביתת המרצים מהרצאה מפעילה עליו או על הממשלה לחץ? לא. כמו הפגיעה ברמה האקדמית בארץ או בחינוך בכלל, את ההשפעות של הנזק נראה רק בעוד שנים רבות. זאת כאשר את החסכון התקציבי והרווח ניתן לראות כבר מחר, ולפי מראה זה פועלים אותם גורמים. למי משנה שבעוד 13 שנה לא יהיו חוקרים בארץ, כאשר כעת יש לסטודנטים, כוח עבודה איכותי וזול, זמן פנוי נוסף לעבוד בו? ואם הם באמת רוצים ללמוד, שייסעו לחו"ל- שם יש מספיק אוניברסיטאות, או שיילמדו במכללה. האוצר והמרכז הבין-תחומי יכולים להיות רק שמחים משביתת המרצים.

  שביתת התסריטאים באמריקה, שביתה שדווקא משפיעה על חיינו כאן ועכשיו. תצלום- חדשות abc.

אז מי נפגע? הסטודנטים. אלו, שאינם מתקדמים לכיוון התואר הנכסף, דווקא לא מתרעמים מאוד- רובם שמחים עדיין על כל רגע דל ועל המערכת המרווחת יותר שנוצרה להם. אם מנסה השביתה לעורר תרעומת בקרב הסטודנטים- זוהי רק נגד המרצים אם כבר, ולא האוצר. אנו אלה שמעוניינים בתווית החברתית להשכלה שמעניקה האקדמיה, ללא יכולת לקבל אותה. החברה אכן תסבול מכך בטווח הארוך, אך אין שום הסברה על נזק זה ובתכל'ס- לא לאוצר ולא לממשלה אכפת מהשלכות רחוקות כל כך, כאשר כל כך הרבה נושאים כבר על השולחן לקראת מחר ובחירות יהיו הרבה לפני הרגשת ההשלכות.

יש גם לזכור כי השביתה היא רק אמצעי במסגרת הגדולה יותר של *מאבק המרצים*, אשר חייב לכלול צעדים נוספים. השביתה מטרתה לא רק לשבות מפעילות אחת, אלא לאפשר לשובתים קיום פעילויות אחרות. למשל, כאשר הסטודנטים שבתו בשנה שעברה הם פנו נגד האוניברסיטאות והאוצר, וניצלו את זמן השביתה לארגון הפגנות ואירועי מחאה, כצעדות וחסימת כבישים ואוניברסיטאות. כך עושים כיום המורים. מה המרצים עושים? חוקרים, עובדים, עושים את שלהם, ורק עסוקים בלא ללמד. המפתיע שהממשלה לא בלחץ? שהתקשורת לא מדווחת באופן חיובי, אם בכלל? מאבק חברתי אינו מבוסס רק על צדקת הדרך, אלא בראש ובראשונה על קורבן כיום לטובת שיפור העתיד. מה מקריבים המרצים? מה הם מסכנים? את יוקרתם? את משכורתם הנוכחית? את זמנם הפנוי? אחוז מבוטל מהם אם בכלל.

מעבר לצעדים אלו, שחרף חריפותם והוולגריות שבהם כולם אפשריים, יכולים אנשי הסגל האקדמי להשתמש במגדל השן שנותנת להם החברה, כמקום לקרוא ממנו דרך מנשרים ומאמרי דיעה ולאחד בין המאבקים החינוכיים השונים, שברור כי יש ביניהם קשר בסיסי. יכולים אנשי אקדמיה בולטים להשתמש במעמד החברתי שלהם כדי לצעוק מעל כל עץ רענן את זעקתם. יותר מכך, יכולים אנשי הסגל *לשבות באמת* ולחדול גם ממחקר. נכון, זהו צעד חריף וקשה- אך כאלו מחייב מאבק. המחיר העתידי הגבוה לחברה והמחיר העכשווי הגבוה לאוניברסיטאות ישמש כקלף מיקוח במאבק, כפי שחברת החשמל משתמשת בשאלטר וחברת מקורות בשיבר. והיה ואין זה קלף ששווה להשתמש בו, ככל הנראה לא אכפת לאנשי הסגל מספיק מיעדי המאבק והם מעדיפים את הנוחות העכשווית על הסיכון האפשרי של נקיטת צעדים חריפים.

לסיכום, אשאל שוב- כיצד השביתה הזו מסייעת למאבק המרצים להגיע ליעדו? כיצד השבתת הלימודים מפעילה בתורה לחץ על הממשלה, האוצר והאוניברסיטאות, לשפר את מעמד המרצים ולתקן את שכרם? האם לא ניתן לנקוט בצעדים אחרים, חכמים ושקוּלים יותר, שיביאו באופן יעיל יותר למטרה הסופית וייפגעו פחות במי שאינם "הרעים" במאבק זה?

לדעתי כרגע השביתה אינה מוצדקת- המאבק הוא מוצדק. השביתה ככזו אינה יעילה ואינה במקומה, והיא פשוט הצעד שקל ביותר לנקוט בו, עם מקסימום הידמות למאבק ומינימום קורבן מצד ה"נאבקים". אשמח מאוד לראות את המרצים מנהלים מאבק אמיתי, מהסוג שהספרות הענפה בנושאי מאבקי עובדים עוסקת בו, מכיוון שזהו האינטרס שלהם בראש ובראשונה, ומפסיקים לנסות לגייס אחרים להיאבק בשבילם (זו מטרת השביתה, כך הצהיר פרופ' צבי הכהן באוני' העברית). בכך ממשיכים המרצים את האקסיומה הקיימת, שמה שמבינים בארץ הוא כוח ושאותו משיגים רק דרך לדפוק את מי שמתחתיך ולא בניסיון אמיץ לעצור את זה שמעליך, זה שבאמת ובתמים אחראי. כולי תקווה כי ארגון המורכב, רובו אם לא כולו, מבעלי תואר שלישי, שחלקם אף חוקרים את נושא מאבקי העובדים, יוכלו להפסיק ולנהוג במאבק זה באופן לא מחושב ולהחיל עליו את אותם כללים עליהם הם מלמדים, בראייה חכמה.