ארכיון תגיות: אמת

אוי

(זהירות, מאוד תיאורטי)

לא מזמן חויתי את אחת המיני-הארות היותר מושלמות אסתטית שהיו לי אי פעם, והיחידה שהיא פסימית ואופטימית באותה מידה עצומה, שאותה אחלוק אתכם, שוד יו צ'וז טו אקספט איט.

קראתי מאמר על מספרים (narrators) וניסיתי, כרגיל, למיין את התחושה המטרידה שלי שמשהו פשוט ממש לא בסדר שם באופן בסיסי לקבוצות מסודרות יפה של בעיות נפרדות. בסוף הגעתי למסקנה שרוב הבעיות הנפרדות נובעות מזה שאני לא מצליחה להניח את נכונותו האובייקטיבית, או אפילו הדיפולטית, של המודל המקובל למערכת היחסים בין הצדדים המשתתפים באקט התקשורת הסיפורי: כלומר, המודל הסימטרי הנאה וההיררכי שבקצה העליון שלו נמצא מחבר, ואז מחבר מובלע, ואז מספר, ואז דמויות, ואז קורא מובלע, ואז קורא, בקצה התחתון. ליתר דיוק, קשה לי עם האמצע שלו, שלושת השלבים מחבר מובלע, מספר, דמויות.

במודל האובייקטיבי-הדיפולטי שלי, כלומר ×–×” שאני מפעילה בפועל בלי לחשוב על ×–×” כשאני ניגשת לקרוא, יש שם רק שתי רמות, מחבר מובלע מצד אחד ודמויות מצד שני, והמספר הוא ישות לא קשורה שיכולה להתקיים או ברמה הזאת או ברמה הזאת – ולרוב קל לגלות באיזו.
את ×–×” ידעתי כבר קודם, אבל תמיד הנחתי כמובן מאליו שכולם מקבלים בעצם את המודל שלי כשהם קוראים בפועל, ורק כשהם ניגשים לתיאוריזציה הם מדברים על מודל תלת שלבי, כסוג של הפשטה נוחה עם גוון של כיסתוח, ×›×™ ×›×›×” אפשר לדבר ביתר הכללה, על שתי קבוצות המקרים בעזרת מודל אחד, – מודל שעושה המון בעיות בלי ספק, אבל איכשהו כולם מסתדרים עם ×–×” בקלות ורק אני לא.
(קצת כמו שתמיד התייחסתי להבדלה בין המחבר המובלע למחבר, בתור הפשטה נוחה לצורכי תיאוריה וסוג של כיסתוח מפני ראיות ביוגרפיות, אבל לא הבדלה שאתה באמת עושה בתור קורא פרטי.)
ופתאום נפל לי האסימון שזה לא ככה, ושהכותבת *באמת* מחזיקה במודל התלת-שלבי, באמת קוראת בעזרתו, ושהעובדה הזאת נגררת מתוך-, למעשה לגמרי אקוויולנטית ל-, טענתה שבבדיון אקט התקשורת תמיד בדוי (ממש כמו פעולות הדמויות) לעומת דוקומנטציה שבה אקט התקשורת אינו בדוי (שוב, ממש כמו פעולות הדמויות). עד עכשיו פשוט סיננתי את הטענה הזאת באלגנטיות מהמערכת שלי, בדיוק כי מבחינתי ומבחינת המודל שלי היא לא נכונה, לא אינטואיטיבית, אין לי מושג מאיפה היא באה.
ופתאום (עכשיו הפאנץ' ליין) הבנתי מאיפה היא באה. היא באה מהנחת המוצא הלא מנוסחת שלפיה המספר, תמיד, לא יודע שהדמויות שלו בדויות (ומכאן שהוא ×—×™ באותו עולם כמוהן, להבדיל מהמחבר (/המובלע) והקורא); וליתר דיוק, שלב אחד הלאה – מההנחה המטאפיזית הלא-מנוסחת שאם אתה אומר "מישהו עשה משהו" אז ×–×” באמת; שבשביל להגיד "מישהו עשה משהו" אתה צריך לדעת או לחשוב שהמישהו אמיתי והמשהו אמיתי, או שאתה משקר ומרגע שהשקר ייחשף אף אחד לא ירצה להקשיב לך. אז אם אתה אומר "מישהו עשה משהו" למרות שברור שאין מישהו ואין משהו בעולם שלך אלא רק בעולם בדוי, צריך שזה לא תהיה אתה שאומר את ×–×”, צריך שזה ×™×”×™×” מישהו אחר שמבחינתו ×–×” כן בעולם שלו, ולכן צריך תמיד עוד שכבה של מספר, ולכן הוא תמיד נבדל מהמחבר המובלע עקרונית אפילו אם הוא ×–×”×” לו מכל בחינה אחרת, ולכן יש שלוש רמות.
×–×” אולי נשמע טריוויאלי, אבל אבוי, ×–×” לא טריויאלי לי בכלל, ×›×™ בדיוק ב(×”× ×—×” המטאפיזית? קונבנציה מטא-לשונית?) הזאת אני לא מחזיקה ומעולם לא החזקתי – ×›×™ אין לי שום בעייה עם להגיד "מישהו עשה משהו" למרות שברור שזה מתרחש בעולם בדוי: ולכן מאז ומתמיד ×”×™×” ברור לי, מובן מאליו לי, שהמספר מודע לבדיוניות של הדמויות, אלא אם הוא אחת מהן (אפשרות נפוצה, כמובן) או אם נאמר אחרת.

(אבל במידה מסוימת אפילו אם נאמר אחרת: למשל, תמיד התייחסתי בסוג של העלמת-עין סלחנית-נבוכה להצהרות של מספרים כל-יודעים על האמיתיות של הדמויות שלהם (למשל אצל בלזאק באבא גוריו), ומצד שני, קיבלתי בשמחה ובעונג הצהרות של מספרים כל-יודעים על הבדיוניות של הדמויות שלהם (למשל אצל קונדרה בקלות הבלתי נסבלת), בעוד שאצל אנשי המודל התלת-שלבי המצב יהיה, אם אני צודקת, הפוך מבחינה זו (ומכל מיני בחינות מעניינות אחרות)).

ולכן המודל שלי הוא דו-שלבי והמספרים שלי מתפצלים דיכוטומית לכאלה שחיים בעולם של הדמויות וכאלה שלא, כלומר, למספרים-שהם-דמויות ולמספרים-שהם-המחבר-המובלע, ולכל סוג של מספר יש את אוסף התכונות הדיפולטי שלו, ולכן כל התיאוריה על בסיס המודל התלת-שלבי נראית לי מוזרה ומזוית עקומה איכשהו.

אני פשוט לא מצליחה להעביר את עוצמת ההתפעמות שלי מזה שכל כך הרבה בעיות נפרדות שהיו לי ונראו תופעתיות ונקודתיות לגמרי התבררו כנובעות מנקודת-מוצא בסיסית שונה מן היסוד, מנקודת מוצא מטאפיזית שונה לגבי הדברים שאפשר לדבר עליהם – ומזה שהצלחתי לחשוף פיסה מהמטאפיזיקה של עצמי ושל שאר העולם על ידי בחינה של בעיות תופעתיות ונקודתיות לכאורה.
ומצד שני את עוצמת הזוועה מהגילוי שאני קוראת ספרות באופן שונה עקרונית מאנשים אחרים (אם כי אולי המדגם קטן מדי), במן מרחב נרטולוגי א-אוקלידי ואולי אין לי מה לחפש בנרטולוגיה האוקלידית הרגילה.
ומצד שלישי את הסינתזה המבעיתה של התפעמות וזוועה למחשבה שאולי הכשל הכה-בסיסי הזה (=הנחת היסוד שלי שפרט לאמירת אמת ואמירת שקר יש צורה לגיטימית שלישית של אמירת בדיון שאין בה שום בעיה והדובר עומד מאחוריה בלא פחות שלמות מאשר מאחורי צורות אחרות) נובע, כמו כל כך הרבה כשלים אחרים, מזה שקראתי יותר מדי וחייתי פחות מדי בגיל המכריע, ואם כן, אז לקרוא יותר מדי איכשהו דפק קצת מן היסוד (לא רק את היכולת שלי לחיות כמו אחרים, אלא גם) את היכולת שלי לקרוא כמו אחרים.
בעעע.

מילים, מילים, מילים

כבר היו כאן כמה רשומות שעסקו בג'ורג' אורוול בדרך כזו או אחרת. אני רציתי לכתוב גם משהו בנושא, אבל, בהבזק של טמטום, החזרתי את "מתחת לאף שלך" לאסא. כאמור, מדובר בספר מרשים, מכמה וכמה בחינות, אבל מבחינה אחת, לטעמי, הוא מרשים במיוחד. אורוול כן. הוא הצליח לשכלל צורת כתיבה שהיא גם סוחפת וגם – איך לומר? – אחראית. קריאה בו היא חוויה חזקה כל כך לא רק בגלל ×”"כנות" שבה (בהעדר מונח טוב יותר), אלא גם בגלל שהיא מבליטה עד כמה חסרת כנות, חסרת אחריות, היא כתיבתם של אחרים. וב"אחרים" אני מונה גם את עצמי.

סיבה עיקרית לכך, מן הסתם, היא טיב הרעיונות שאורוול מציג, והאומץ שבעצם הצגתם, ויוסי כבר כתב על כך. אבל אני חושב שיש לכך טעם נוסף, והוא קשור פחות לרעיונות ויותר לאופן שבו הם מוצגים. הכתיבה של אורוול כנה, ולא רק רעיונותיו.

אבל אין לי את הספר כאן, כך שאור גדול לא יצא מהרשומה הזו. עם זאת, מקום טוב להתחיל לדבר על סוג הכתיבה הזה הוא המאמר "Politics and the English Language". בקצרה, אורוול דן בדרכים שונות שבהן השפה משמשת לעמעום של רעיונות, ולהסתרת המסר:

It (השפה האנגלית) becomes ugly and inaccurate because our thoughts are foolish, but the slovenliness of our language makes it easier for us to have foolish thoughts.

כל סוגי הכתיבה הגרועה שהוא מונה, משימוש במטאפורות שחוקות ועד לשימוש במילים יומרניות, נותרו על כנם עד היום, ואין טעם להרחיב בכך. אבל העברית, תודה לאל, ובמיוחד חלק מסוגי השיח שנפוצים כיום, מספקת לא מעט סוגים נוספים של כתיבה מרושלת, פרועה או דמגוגית סתם. להלן מבחר דוגמאות מייצגות, ואתם יותר ממוזמנים להוסיף עוד בתגובות או בפוסט נפרד (עדיף בפוסט נפרד, כמובן. אז נוכל לסכם את כל הפוסטים, ולקרוא לזה "פרויקט") .

אמת:

קשה לדבר על המילה הזו מבלי להיכנס לשדה המוקשים הפילוסופי-למחצה שסובב אותה. קשה, אבל כדאי. לפני שמשמעות המילה הורחבה עד אין קץ, היא שימשה באופן פשוט והגיוני למדי כהצבעה על ההתאמה בין טענה לבין העולם. כך, משפט כמו "אני כותב מילים אלה קצת לאחר חצות" יהיה אמיתי משום שאני אכן כותב מילים אלה בסביבות שעה זו. מכאן שהמילים "אמת" ו"שקר" אינן מתייחסות כלל לעולם, אלא ליחס שבינו לבין ייצוגו.

אלא ש"אמת" זכתה לכל מיני הרחבות מטונימיות, שלא עשו עימה חסד (בניגוד, אגב, ל"שקר", שנותר כמעט לא נגוע, למיטב ידיעתי). צד אחד משתמש במילה כתחליף למילה "מציאות", באמצעות משפטים ×›"אין אמת" או "יש אמת". צד שני משתמש במילה כדי לציין אמונה סובייקטיבית – "האמת שלי", "האמת שלו", "האמת שלנו". מאחר שכל אחת מן הגישות הללו יכולה למצוא תחליף ראוי בעליל למילה "אמת", המילה משמשת בעיקר לניהול רושם – שכן, ללא ספק, זו מילה "גדולה" – או בגלל בלבול פשוט. כך או כך, מילה זו התרחבה עד כדי כך שהשימוש בה נוטה להפוך כל דיון ליעיל פחות וצעקני יותר.

פעלים פקטיבים:

פעלים פקטיבים הם פעלים, שהדובר מאמין כי המושא שלהם נושא ערך אמת. "הבנתי", "ידעתי" ופעלים מסוג זה משמשים כדי להצהיר על אמונת הדובר באמיתות הטענה שבמושא. כך, המשפט "הבנתי שאשתי בוגדת בי" אינו אומר בהכרח שאשתו של הדובר בוגדת בו, אבל הוא כן מצהיר שהדובר מאמין בכך.

בכמה וכמה סוגי שיח, משמשים הפעלים הללו בתבנית הבאה: פועל פקטיבי [הכנס משפט מופרך כאן]. המטרה היא להכניס לדיון טענה חדשה, לרוב מפוקפקת, ולהשתמש בה כאקסיומה, שאינה ניתנת לוויכוח. חמקמק במיוחד הוא השורש ל.מ.ד., שאינו בהכרח פקטיבי, אבל יש לו השתמעויות כאלו. כך, משפט נוסח "דרידה לימד אותנו שהכתיבה קדמה לדיבור" מופיע במערכה הראשונה, רק כדי לאפשר לכותב לטעון ש"יש להבין שכולנו לסביות" במערכה האחרונה.

פרדוקס:

בכלליות (ובאופן פשטני משהו) ניתן לומר כי "פרדוקס" הוא משפט בעל סתירה פנימית, למרות שהוא מבוסס על הנחות נכונות לכאורה. ה"לכאורה" שם כי במציאות אין פרדוקסים, רק בתפיסתנו את המציאות. כך, לפחות, יש לקוות. כיום, בכל אופן, הלכאורה התרחב עד בלי די, ויחד עמו המושג "פרדוקס". למילה יש אמנם צליל יפה, אולם משמעותה הנוקשה והמצומצמת, לטעמי, יפה יותר.

הנקודה הזו היא חלק מנושא בסיסי וכאוב יותר. בני אדם אוהבים פרדוקסים, ואוהבים מהלכים דיאלקטים. הצורה הבסיסית של תזה ואנטיתזה, שנעשות לסינתזה אחת, משום מה קוסמת לנו. יש בה משהו אסתטי. וכאשר טענה מוצבת בפנינו באורח אסתטי במיוחד, היא נוטה להיראות מעט יותר מעניינת או מדויקת מכפי שהיא באמת.

בעולם טוב מעט יותר היה השימוש במילה "פרדוקס" מסמן לקורא, שהכותב לש את טענתו לתוך תבנית דיאלקטית. בחלק מהמקרים זה אכן המצב, אך לא ברובם. בדרך כלל, כותבים נוטים להכריז "פרדוקס" בחופשיות מספקת כדי לאפשר להם להקנות לטענות מראית עין של טיעון דיאלקטי, מבלי לטרוח ולעצבן בצורה זו.

קפקאי:

האמת שקצת קשה לי להסביר למה אני מתעב את המילה הזו, אז הנה סיפור קצר, שקרה באמת, שאולי יבהיר מעצמו:

המשמרות בחדשות של נענע מתנהלות, למרבה הזוועה, עם רדיו פתוח. מי שעובד מספיק זמן מתחיל לשמוע את הרדיו רק כאשר אומרים "פיגוע". זו גם הסיבה שבשלה התחלתי להקשיב באמת רק כששמעתי במקרה שמרואיינת אמרה "קפקאי". "זה ממש קפקאי", היא אמרה. אני נאנחתי. "אני מרגישה כמו גרגור סמסא". גרגור ולא יוזף! שרץ ולא פקיד בנק! הגברתי את הרדיו, בדיוק בזמן כדי לשמוע את המראיין, מדושן עונג, אומר לה "או כמו יוזף ק, מהמשפט".

ואולי זה מה שמפריע לי, שהמילה הזו סגורה כל כך. מכל מה שניתן להוציא מקפקא, הוצאנו את הבירוקרטיה המשתוללת, ואנחנו מתעקשים להמשיך ולדשדש במקום הזה, במין חדוות "קראתי קפקא!" של בן עשרה.

הזוי:

מילה ריקה למחצה, שמשמעויותיה העיקריות הן: [לא הצלחתי ליצור משמעות בסיפור] או [הסיפור אינו מסתדר בקו עלילה סביר] ואני חושב שזה טוב.

חתרני:

מאיזושהי סיבה, יש לסוג מסוים של אנשים, בעיקר מרצים במדעי הרוח, חיבה יתרה למילה הזו. יותר מכך, המילה הרחיבה את משמעותה באופן מקסים, כך שכעת היא משמשת כשם תואר חיובי בלבד. מאחר שכמעט כל דבר יכול להיות חתרני, המילה מציינת בעיקר מגניבות.

וכאן גם שורש הבעיה. ההנחה שכל דבר חתרני הוא חיובי, מלווה בהנחה שכל היררכיות הכוח הקיימות הן רעה חולה. אני לא יודע איך להתווכח עם מי שחושב שזכות הצבעה לנשים היא אקט הגמוני ודכאני, כך שניתן, לשם הדיון, לקבל הנחה זו כאמת. הבעיה היא לא כאן, אלא במסקנה ששואבים מהנחה זו, לפיה כל פעולה שחותרת תחת היררכיות הכוח הקיימות היא חיובית. גם סדאם היה חתרני, פעם. למעשה, כשחושבים על זה, סדאם חתרני גם היום.

"העלילה כתבה את עצמה"/ "הדמויות עשו מה שהן רצו"

סופרים, תסריטאים ומחזאים שמשתמשים במשפטים האלו בדרך כלל רוצים לציין עד כמה "עגולות" היו הדמויות שלהן, עד כמה ריאליסטית היתה העלילה, ועד כמה "מלא" היה העולם שהם יצרו. כדרכם של סופרים, הם מעדיפים שלא לומר זאת ישירות, שלא להיתפס מהברסים היבריס על חם. נו די.

וחוץ מזה, רק לשם הפרוטוקול, ספר יכול להיות נהדר עם דמויות "שטוחות", עלילה לא ריאליסטית ועולם "ריק" לגמרי. הספרות לא מתה במאה ה-19.

"רציתי לחקור את"/ "רציתי לדון ב":

משפטים אלו שייכים לסוג קלישאות הסופרים (וכו') השני. כאן, המחבר כבר לא מסתפק בתפקיד העניו של האמן. לא הוא. הוא דן. הקלישאות הללו נובעות מן התפיסה הבעייתית, לכל הפחות, שאמנים זכו להביט עמוק יותר משאר האדם, ולכן יש לדעתם סמכות גדולה יותר. יש בכך היגיון מסוים, כמובן, אבל מסוים בלבד. עזרא פאונד, לואי פרדינן סלין, א.ב. יהושע, למען השם.

נרטולוגיה:

you use that word a lot, I don’t think it means what you think it means

תורכם.

קנאה ירוקה ישנה בזעם

אני לא זוכר הרבה מ"ספר האי-נחת". שני קטעים בלבד. אחד מהם מטאפיזי – שמלת נוסעת ברכבת, שאינה רק שמלה, אלא השרשור הסיבתי שהוביל לשמלה, ושנגלה ברגע אפיפני לעיני פסואה. את הקטע השני אני זוכר פחות. פסואה מתאר אושר, זעיר אמנם, שצף בו בקריאה בקלאסיקן ×–×” או אחר. אותו קלאסיקן מחבר שם עצם מטאפיזי עם שם עצם גשמי (אני זוכר נכון? אולי), ופסואה מתרגש, מבלי שביכולתו להסביר, בעצם, את הסיבות לכך. בשיחה גילמנאית עם אצבכר, שהחלה במרקסיזם, התדלדלה לאמת וקטגוריזציה, וחזרה למרקסיזם – ההילוך הרגיל, קאנט יכול ×”×™×” לכוון שעונו לפי שיחות בגילמן – דיברנו על אמת וקטגוריזציה. כבר כתבתי את ×–×”. טענתי אז, ואני טוען עדיין, ש"אמת", בשימוש הרגיל שאנו עושים במילה, פירושה שיפוט, שבוחן אקוויוולנטיות של אמירה למציאות. דיברנו, אם כן, על המציאות. טענתי אז – רק את טענותי אני זוכר – שהמשפט "זו מאפרה", המלווה בהצבעה על מאפרה, הוא אמיתי, אולם רק במסגרת שיח מסוימת. מאפרה אינה "מאפרה" יותר משהיא כלי קיבול, והיא אינה כלי קיבול יותר משהיא עצם, והיא אינה עצם במנותק מעצמים אחרים. ההסכמה "זו מאפרה" פירושה ההסכמה על התכלית החברתית שהוענקה לעצם ×–×”. בקבלת ההסכמה הזו, אנו מקבלים גם את מסגרת השיחה. בבירוקרטית, אפשר לנסח זאת כך: "זו מאפרה, וזו מסגרת השיחה המקבלת את העצם ×”× "ל כמאפרה". אולי דיבררתי את ויטגנשטיין. איני מוכן להתחייב. באחד הרחובות בתל אביב עומד כיסא על כן. מעטים יושבים עליו. ×–×” אינו כיסא, ×–×” ייצוג של מקטרת. העצם אותו עצם, תכליתו שונה. מלים הן ערפל מצונצן. ב-"The Tree of Knowledge" של הנרי ×’'יימס אפשר לעקוב כמעט במדויק אחר גלגולה של “to judge” מתיאור של שיפוט אתי לתיאור של שיפוט אסתטי, וההפך. מלים הן ערפל מצונצן, וההקשר פותח מעט את מכסה הצנצנת, ומוזג ערפל לערפל. אני לא זוכר היטב את הקטע ההוא של פסואה. אולי לא ×”×™×” ×–×” שם עצם, אולי תואר. אבל אני מבין למה הוא התרגש, ומקנא בו.