ארכיון תגיות: אקדמיה

אאאררררררררררררר

שנתיים אקדמיות אינן קריירה מרשימה מדי. ובכל זאת, כל פעם שקורה לי משהו לראשונה במסגרת העולם הזה אני רואה בכך אירוע קטן. אתמול קרה דבר כזה, כאשר התרגזתי קשות על כותב מאמר. עד כה ידעתי אדוות של הסכמה, הנהונים שוחרי-טוב, חיוכי התפעלות (בעיקר בספרות). גם צקצוקים בלשון ובוז קר ונמוך-עוצמה לא היו זרים לי, בעיקר באדיבות החוג למדע המדינה. אבל מעולם לא היה זה כה אישי, כלומר, לעולם לא חרג מנסיבות ההתקשרות שלי עם הטקסט כסטודנט מוכוון-מטרה (מבחן, עבודה).

לא אתמול. אתמול הופתעתי למצוא עצמי באותה חימה של נבגדות, שזכורה לי מימי חטיבת הביניים, עת ירדו עלי חזק מאחורי הגב או שלא הוזמנתי לבת-מצווה אקסקלוסיבית. כך בעודי קורא קמתי והטחתי את הדפים על גבם; פתחתי שוב וכתבתי בשוליהם: "לא נכון", ו-"אידיוט", מעוטרים בסימני קריאה ושני קווי הדגשה; חיפשתי ביקורות קוטלות באינטרנט (לא מצאתי); בה בעת שמחתי – ×›×™ הספר מספק הרמות מושלמות להנחתה בגוף העבודה ובקצב מסחרר – והתעצבנתי ×›×™ הוא ראה אור ב-harvard press.

 וכל זה על שום מה? אני שואל את עצמי מה עשה לי אותו טיילר כהן מווירג'יניה שהעלה את חמתי. מה אכפת לי אם דעותינו, איך נאמר, חלוקות. כדי לבדוק אם האינסטינקטים שלי סבירים, וכי אני חושב שיש בזה ערך שעליו אדבר בהמשך, טרחתי להעתיק מבחר מקומם-בעיני:

(משפט רקע רלבנטי: העבודה עוסקת בבחינת תרומת או נזק מודל כלכלת השוק באשר לתחום הספרים. שם הספר הנדון הוא in praise of commercial culture, ואידך זיל גמור).

The number of publishers has risen from 357 to more than 49,000 in the US alone. most of these presses are independent small presses or university presses, rather than corporate giants. Many have a life mission of finding neglected works that have been passed over by the larger houses. Editors, who staff independent houses at relatively low salaries, often work out of creative motives, rather than the desire for cash.

 

The most critically acclaimed artist need not earn the most money for a given set of institutuins to deliver the goods. The production of literary masterpiece must start with the burning desire to write one. Writers who give up such desires lightly probable never had a great work to begin with.

 

The publishers advance and alternate sources of support, such as foundations, universities, and part time jobs, increase the artistic interdependence of the writer. somewhat ironically, artists who not care much about money have the best chance in a system based on money. The production of such artists are luxuries that otherwise cannot be afforded.

אני חושב שהכי מרגיזים אותי הטון, המעמד והקשר ביניהם. אם זה היה מזכר פנימי בחברת ייעוץ פיננסי שנשכרה על ידי הוצאה גדולה כדי לצרכי התייעלות, מילא. אם זו הייתה שיחת סלון או אירוע במעוז רפובליקני דרומי, דיינו. אבל זו טענה כנה על בימה אקדמית מכובדה בדבר ערכו של הקפיטליזם לשוק הספרות. ומהו הערך הזה? שהוא מאפשר "חירות" להוצאות קטנות להתקיים, אלה שממילא לא שם אחרי הכסף הגדול אלא מונעות ממשימת החיים הספרותית.

וכשאני קורא שוב אני עומד על הדמגוגיה: "רוב ההוצאות הן הקטנות… מסורות למשימת חייהם ולא מונעות מהכסף". מה מצבן של החברות האלה? איזה חלק יחסי מהשוק הן תופסות בהשוואה למתי-המעט הענקיות? מה יכולת התחרות שלהם עם בתי ההוצאה הגדולים, ההולכים וממזגים אותן לתוכם? התשובות לא בפנים.

לתיאור הכמו-אידילי יש באנגלית הזה מילה פשוטה בהרבה: conglomeratization.

 גם הסופרים, אגב, אליבא דטיילר, צריכים להכיר תודה על העצמאות הגדולה הניתנת להם לממן את החופש היצירתי שלהם, בחצאי משרות או בכתיבת ספרות זולה, ועל הדרך לשפשף את הכתיבה, כמו שעושה ריימונד צ'נדלר (נותנים להם אצבע והם רוצים את כל היד הנעלמה, הסופרים האלה). וסדנת הכתיבה היוצרת של מר כהן הכלכלן נמשכת, בקביעה החד משמעית: אם הם לא מסתדרים במעט הכסף שהם מקבלים, כנראה שלא הייתה יצירת אמנות גדולה בתוכם ממילא.

 גם לאחר הקריאה בספר המתואר נשארתי חצוי ביחס לחוק הספרים ההולך ומפולמס. אבל בעוד השאלה האם לספרות מגיעה פרוטקציה כבעלת סגולות ייחודיות מורכבת ושווה פוסט בפני עצמו, על הצורך בקונטרה למי שמנסה להשטיח את הדיון בה בצורה הזו אין עוררין. כי הבעיה היא לא בעצם הבחירה בראייה כלכלית וולגרית, כל כך שונה מלוקאץ' למשל, אלא בניכוס המטעה שלה כמיטיבה. כך למשל כהן אחינו מחזק את הטענה בעזרת נתונים (מתכון בדוק): ב-1947 רק 85 אלף ספרים פורסמו בארצות הברית; ב-1996 המספר עלה ל-1.3 מיליון. המסקנה: השוק החופשי טוב לספרות.

לא צריך לסיים קורס בשיטות מחקר (מה שזה עתה עשיתי) כדי להבין את הביסוס המופרך. מה אומר מספר הכותרים? מי הרוויח מכך בעיקר? וחמור מזה, האם בוודאות לא קרה שום דבר משמעותי נוסף בטווח הזמן הזניח הזה והכה ניתן למעקב של חמישים שנה?! (למשל, תרבות הנגד, המלחמה הקרה, קנדי, רייגן. גם תחום הספרות לא נותר כה חד-ממדי עם שתי נקודות התחלה וסוף: מכירת ספרים ב-department stores,מלחמות מחירים, חנויות רשת מול חנויות עצמאיות, דיגיטציה)

 אפשר רק לקוות שנערי האוצר וכלכלנים אחרים שמשפיעים על נתחים נכבדים מחיינו הם שוחרי ספרות פחות נלהבים מטיילר כהן מוירג'יניה.

חשיבותה של עילגות

זה נשלח לשני מתרגלים שבשיעור שלהם לא התקיימו הצורות הלא אסתטיות שהתופעה יוצרת. ולהלן:

אני מרגישה שיש משהו מאוד מעושה, בדינמיקה בין חומר הלימוד לסטודנט חדש במדעי הרוח, ובעיקר בפילוסופיה.
כולם מצפים מאיתנו לדבר,
שואלים אותנו שאלות בתקוה שהתשובות ישתלבו בהמשך הדיון- וכך תווצר זיקה שתקל עלינו להרגיש קרובים לחומר.
כשבעצם ההתנסחויות של הסטודנטים (ואני ראשונה מבינהם בכך) עילגות ביותר, חסרות את מערכת הכללים לבנות הערה או שאלה משמעותית, חסרות את מערכת הכללים להעריך מהי שאלה/הערה משמעותית.
את העילגות הזו המרצה מנסה לפרש לתוך משהו שנשמע לו מוכר ו/או קשור לדברים שהוא רוצה לומר בהמשך, וזה רק בערך, ולא העיקר (כי זה תיאור עילג של דינמיקה של דיון)
אבל העיקר הוא שהמרצה *מטשטש* את העילגות.

ואני רציתי להגיד שהעילגות הזו נורא חשובה!!!!!!!!!!!
שזה תהליך של רכישת מערכת כללים.
לימוד של שימוש בשפה חדשה.
ושאפשר ללמוד מזה המון על הפער בין התנסחות נאיבית לאקדמית.
על הפער בין מבט נאיבי לאקדמי-

ואם המורים מטשטשים את העילגות שלנו כדי לגרום לנו להאמין שאנחנו קרובים לחומר- תארו לכם שנדבר על התהליך שבו העילגות הזו לומדת מהי רהיטות אקדמית! שזה מה שקורה לי עכשיו! זה הכי קרוב אלי. הכי פנימי לי.
ואני עוד אדבר על זה רבות כל כך באקדמיה, על רכישת מערכות כללים ושפות.
למה לא להתחיל את הדיון על זה מתוך התהליך שקורה לי כאן עכשיו?

בקיצור,
רציתי להאיר כאן מטבע שנפל על הרצפה, ואולי אפשר להרים אותו ולהוסיף לארנק…
יתכן שזו פניה די טפשית. וזהב של פיות.
ושעצם ההצעה הזו נובעת מהמעמד הלא מעוגן בשום מערכת מוגדרת של צורת הרעיונות שלי כרגע,
ובכל זאת, הרגשתי
שלא יודעת…
מה אתה חושב?
תודה רבה בכל מקרה.

 

פורסם גם כאן.

מדריכה מפוכחת לתלמידות מדעי הרוח – חלק שני

התזה
 
ועוברים כמה חודשים של הלקאה עצמית מייסרת והנה נכתבת לה ההצעה לתזה, ומגיע הרגע המזהיר מכולם. בלי צחוק. הוא באמת מזהיר. יש לך רשימת ספרים שאת הרכבת לגמרי בעצמך. ויש לך זמן. וכל מה שאת אמורה לעשות עכשיו, זה לפקוח את העיניים ולראות איך המבנה התיאורטי שלך נבנה בתודעתך. איך משפט מצטרף לפסקה שחוברת לרעיון וביחד הם יוצרים אמירה שהיא לא גדולה מדי, כדי שתוכלי לכתוב אותה, ולא קטנה מדי, כדי שיהיה מה לכתוב, אבל מקורית, כדי שלא תהיי מובכת אחרי שתכתבי. וזה גם הרגע שאת מחפשת מישהי להתייעץ אתה. כי יש הרבה רעיונות. ואת קצת טובעת בתוכם. קשה לך לבד להפריד בין המוץ לתבן. את בטוחה שאת לא יודעת מה נחשב מקורי. ואין לך מושג מה זה גדול מדי או קטן מדי. ואת גם חשה שאת לא צריכה לעשות את זה לבד. שהלא בשביל זה בחרת את האישה הזאת, שיודעת כל כך הרבה על מה שאת קוראת.
אז את כותבת לה מייל, והיא באמת נפגשת איתך, לרבע שעה, נותנת לך ספר מספריה, ואומרת לך: תחזרי אליי כשיהיה לך פרק כתוב. אבל רגע, את מבקשת למחות, מה פרק כתוב, אין לי אפילו צל צלה של התחלה של פרק. אין לי שלד לעבודה. איך פרק כתוב? אבל היא כבר מעלעלת בניירותיה, והם, אם בטוחה, יותר חשובים ממך.
ועוברים חודשים. אלו שתי מלים קטנות. אבל אלו חודשים מהחיים שלך שעוברים תחת הנטל הזה, של מחקר. זהו נטל כפול: הנטל הראשוני הוא המחקר עצמו, שהוא לא הדבר הכי קשה ביקום, אבל הוא בכל זאת מצריך שעות ארוכות של התרכזות בטקסטים לא תמיד הכי קלים, לא תמיד הכי רלוונטיים, לא תמיד בלתי אידיוטיים. הנטל השניוני הוא הנטל של התדמית. תואר שני בספרות. כמה קשה זה יכול להיות. במקום לבכות כל היום על כמה קשה לך, פשוט תקראי כמה ספרים, תכתבי כמה שורות ויאללה, תגמרי עם זה. אפשר לגמור את זה בכמה חודשים. למה את נמרחת עם זה, לעזאזל. ולמה את לא פונה למנחה שלך לעזרה אם את מתקשה? ולכי תסבירי, ששלחו אותך לחזור עם הפרק הראשון, ואת לא יודעת איך לדרוש עזרה, ואין לך מישהי אחרת לדבר אתה, ומילא הטקסטים, אבל מעבד התמלילים שלך מפחיד כמו שלא היה מעולם.
 
  
אבל אחרי שאת מתייאשת ומוותרת על ההתייאשות ושוב ושוב ושוב, משהו בכל זאת נכתב. עשרים עמודים או משהו כזה. ולצידם שלד קטן, מבוייש, של מה שתהיה פעם, כשתהיי גדולה, התזה שלך. ואז מתחיל הפינג פונג. את שולחת. היא מאבדת. את שולחת. היא יוצאת לשנת שבתון. מדי פעם, היא מעירה הערות אדומות על הדפים שאת שולחת לה. אבל באופן כללי, אין לה זמן אלייך. את לא הכי מעניינת אותה. יש לה תלמידות לדוקטורט. יש לה תלמידות יותר אהובות. לא יודעת מה. אבל אין לה זמן אלייך.
אז את עושה כמיטב יכולתך. לא תמיד את מצליחה. הרבה פעמים עוברים שבועות לפני שאת מתקדמת אפילו במילימטר. לפעמים את מתקדמת קצת ונסוגה הרבה. רוב הזמן את במריבה עם עצמך ועם האקדמיה. אבל הזמן, ההחלטה הראשונית שלך לעשות את זה, והרצון לא לאכזב את המנחה הדגולה, שבינתיים מסתבר שלא הכי שמה עלייך, מביאים אותך קדימה. והנה, בלי ששמת לב, עברה עוד שנה. השנה שבה היית אמורה לסיים את התזה שלך. ואת, את רחוקה מזה כרחוק אוניברסיטה בריטית ממסדרונות סוראסקי, וכרחוק המרצה הדגולה לשעבר שלך מהנחייה אישית.
אבל נו מילא, את כבר בחצי הדרך, אז את חורקת שיניים ומתקדמת באיטיות מורטת עצבים קדימה.  והנושא כבר כל כך מאוס עלייך, שבא לך להקיא עליו. בא לך לקחת את הספרים, את כל צילומי המאמרים, את כל הפתקים הקטנים בהם סימנת דברים על הספרים שאותם את חוקרת, לקחת את כל אלו ולזרוק לפח מתחת לביתה של המרצה הדגולה.
והנה זה קורה. את מגישה את התזה שלך. שלוש שנים אחרי סיום הלימודים הפרונטליים שלך. ממש ברגע שבו את מגישה את כבר יודעת, יום אחד אני אכתוב פוסט ובו אני אספר לכולם שאין מה לעשות תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. אם אתם מחפשים שאר רוח, אם אתם מחפשים להעמיק את ההשכלה שלכם, אם אתם מחפשים, כמו שאמר יקיר הבלוג אסף דבורי, להיות מענטש, אל תהיו באקדמיה. שם קיים רק המירוץ לבגרות מן התיכון.