ארכיון תגיות: בודריאר

כללי

כשאמות אוכל לחיות בשקט

4 תגובות

1. "כשאמות אוכל לחיות בשקט" ("כשאמות" של להקת פורטרט, מילים רון רוזנפלד)
2. ז'ורז' פרק כתב סיפור שנקרא "הסיפור על האיש שצייר אקוורלים והורה לעשות מהם פאזלים" (סליחה על ראשו של הקורא תומר בשל הכפילות). תמציתו של הסיפור היא "ברטלבות' החליט יום אחד שחייו יאורגנו בשלמותם סביב פרויקט ייחודי שלהכרחיותו השרירותית לא תהיה כל תכלית זולתו-הוא".
3. אם משלבים את הראשון והשני מקבלים את ספרו האחרון והמצויין של קניוק "הנעדרת מנחל צין" (הוצאת ידיעות אחרונות). מן העטיפה: "בתו של איש עסקים עשיר, פלמ"חניק לשעבר, נעלמת במדבר. היא מביימת את היעדרותה וגורמת למשטרה לחשוב שנרצחה בידי בדווי כדי שתוכל להיות נוכחת בהלוויתה שלה".
4. הגיבורה של קניוק יוצרת פרוייקט שאין בו תכלית מלבד קיומו. המטרה המוצהרת שלה היא להיות נוכחת בהלוויתה, אבל הפרוייקט עצמו הוא פרוייקט שמטרתו היא האין – למחוק את קיומה של גיבורה. וכולם משתתפים בפרוייקט; קניוק מכניס לריקוד המשוגע ×”×–×” את כל המכניזמים שמהם מורכבת המדינה. אבא שהוא פלמ"חניק, חבר של הרבה "סחבקים", שנותנים אחד לשני טיפים כדי להתעשר. אימא שהיא ניצולת שואה, נוצרית, מוסלמית, ששכלה כבר שני בנים, שהם האחים המתים אך ההו-×›×”-נוכחים של הגיבורה. משטרה שעושה הכל כדי לסגור תיק. תקשורת שאוהבת לתייק כל פרשה תחת כותרת – ונותנת לפרשה הספציפית הזו את השם המופלא "הנעדרת (המסכנה) מנחל צין". שמאלנים שאוהבים להאשים ימניים, וימניים שאוהבים להאשים ערבים. שפה של יומיום, שפה של תנ"ך ושירים של פלמ"×—.

כל אלו פועלים לשווא. הם פועלים לקראת מטרה שאינה יכולה להתקיים.

5. במובן שנהוג לכנותו רדיקלי, מדובר ברעיון פמיניסטי. העולם הפטריארכי המונהג בידי הפאלוס הוא עולם מוכוון מטרה, כך טוענות האחיות הצרפתיות (כל אחת במילים המופרכות שהיא בעצמה המציאה). העולם הנשי, כך הן אומרות, הוא עולם של ריבוי, של נזילות, של דברים שמסתבכים בתוך עצמם, שמולידים את עצמם, כפי שבחורה אחת, בתו של איש עשיר מהפלמ"ח, מולידה את עצמה רק כדי להרוג את עצמה.

וכך הבחורה הזו, שיודעת את כל החוקים הנכונים, מפעילה את העולם רק כדי שישתתף בפרוייקט הקטן שלה. כמו ילד שמוצא בובת מריונטה, והוא אינו יודע את התנועות הנכונות, והוא מושך בחוטים רק כדי לראות את התנועה עצמה, ללא כל ניסיון ליצור מימיקה של התנהגות אנושית. (ובאקדמאית, זוהי הכורה, ששולחת התפרצויות סמיוטיות לא ברורות, ממולמלות, אל הסדר הסימבולי ההגון והטוב).

למרבה המזל, גם הפמיניסטיות לא יוצאות נקי מהסיפור הזה. הגיבורה שלנו היא בחורה נטולת נקודת ג'י. וכך, הגוף הנשי, הגוף המתענג, שאמור לייצר את כל הפלא הנשי הטהור הזה, שהוא חף מכל פשע חשיבה גברי, הוא במקרה הספציפי הזה גוף שאינו מתענג לעולם, גוף שאינו אורגזמי.
6. בספר הזה יש אלמנטים של "בודריאריות קלאסית". הפעולה המיותרת של כל זרועות הביטחון והישראליות חושפת את עצמה. כמו בסדרת ה"מטריקס", גם אלו שניתקו מן המטריקס מסתובבים עם חורים שחורים כעורים, שנוצרו לאחר שניתקו ממקור ההזנה שלהם. החורים השחורים האלו, כמו הפעולה המיותרת, מנכיחים את מקסם השווא, שעליו בנוי הכל.

אבל בסרטים (יותר מאשר מקריאה בבודריאר עצמו) המחשבה בורחת לכיוון ישות טרנסדנטלית אשר מפעילה את הכל, יישות שעומדת מאחורי המטריקס. היישות הזו, נדמה שיש לה מטרה. היא רוצה להשתיק את התינוקות בעריסות, כדי שהיא תוכל להמשיך ולעשות את מעשיה באין מפרע.

בספר של קניוק אין יישות כזו. אין שום תכלית מאחורי המטריקס, רק חזרה נוספת אליו. הבחורה הזו רוצה לברוח מהקיום הישראלי שלה, רק כדי שתוכל שוב לעלות לישראל, ולבחור לעצמה את האלמנטים של הישראליות שהיא אוהבת.
7. כך שאם מסדרת הסרטים (ומבודריאר) יוצאים בתחושת פרנויה קשה, מהספר יוצאים בתחושת שמחה. אי אפשר לברוח מהמטריקס, אבל היי, אם תתאמץ תוכל לשנות את התוכנה שבה אתה נמצא. (אני חושבת שבאקדמאית זוהי הזרה של ההזרה). תענוג.

 

כללי

ציפור קטנה עם שפם

20 תגובות

מזמן מזמן, הראתה לי איה עבודה שעשתה לאיזה קורס על לאומיות בגרמניה, שהתמרכזה לאנלוגיה בסיסית אחת – היטלר ובאטמן. שניהם, טענה איה, נתפסו כשגרירים של צדק עליון, שמעל לחוק, גדולים ממנו ומהקטנוניות המשפטית לאין שיעור.

היא לא קראה אז את "The Dark Knight Returns" של פרנק מילר, כך שהיא זוכה עדיין בניקוד על מקוריות (אם לא על אמת). באטמן של מילר, בשנות ה-50 לחייו, הוא הצד האפל של היטלר. היטלר הטוב.

שזה, בעצם, לומר כל מה שאין צורך לומר על הקומיקס הזה. אבל יש לומר, ולו כדי לומר "אמרתי", ולהתפלש קצת במצלול הזה. טוב. לא מצחיק.

אבל ×”×™×” שם עוד משהו, מעבר להתעסקות הרגילה בוויג'ילנטים, שנעשית טוב יותר ב-"Watchman" של אלן מור. באטמן אינו רק הקצה האפל של סקאלת פורעי החוק, כשבצד השני ניצב סופרמן (שניהם מנוגדים לא רק בתפיסת הצדק שלהם, אלא גם בכוחותיהם: סופרמן הכל-יכול ובאטמן המיליונר); הוא לא רק מקרה מבחן של ויג'ילנטיזם – עד לאן ניתן למתוח את החבל הפאשיסטי ×”×–×”; הוא מיתוס, וככזה הוא נבחן.

בודריאר קלאסי

הקומיקס, מתחילתו עד סופו, עמוס במסכי טלוויזיה קטנים, שמשדרים כל הזמן. אם תרצו, באטמן נראה כמעט בו זמנית יחד עם הדיווח על באטמן. באטמן וגותהם-סיטי מתרחשים זה לצד זה, זה בתוך זה, ומשתקפים בטלוויזיה.

וזה מדהים. ברוס וויין חוזר לחליפת באטמן שלו, והתקשורת מגיבה מיד. יוצרת דיונים, ופאנלים (יש אפילו הופעת אורח של הארלן אליסון), וריאיונות. מסכי הטלוויזיה הקטנים מקיפים את באטמן, דנים בבאטמן, מנתחים את באטמן, ובולעים אותו. ברגעים מסוימים – הרגעים החזקים פחות של הקומיקס – האירוניה בולטת. הקורא יודע מיהו באטמן, ויודע עד כמה הדיונים שמסביבו דומים לפרכוס רגל צפרדע שהתחשמלה. עווית מחוייבת קונוונציה.

אבל לא כל הרגעים כאלה. לפעמים אפשר להרגיש איך המיתוס של באטמן גדל מעל למידותיו של ברוס וויין עצמו, של באטמן עצמו, ונעשה עצמאי. אחת הדמויות הבזויות בסיפור, פסיכואנליטיקאי של ההמון, טוען שבאטמן נושא באחריות לפשעי ×”×’'וקר ושאר נבלי הקומיקס. הוא טועה בעניין האחריות, אבל צודק בניתוח – באטמן מוליד את ×”×’'וקר. ×›×™ אם הופעתו של באטמן מחייבת את הופעתו של סופרמן על סקאלה אחת, סקאלת הסופר-גיבורים, הופעתו גם מחייבת את הופעת ×”×’'וקר על סקאלה אחרת.

ניסיון שני: באטמן גדול מדי. באטמן כל כך גדול עד שהוא מחייב נבלים גדולים כמותו. בקומיקס, יש לכך הנמקה פסיכולוגית, שהיא אפילו לא מחורבנת מדי. באטמן גורם לאנשים לחוש את קטנותם, וחלקם לא מוכנים לעמוד בזה. ואם אין לך כוחות על-טבעיים או מיליונים בבנק, הדרך הפשוטה ביותר היא לחסל אנשים באלגנטיות.

איכשהו, למרות שזה כך, אפשר לחוש שלפרנק מילר לא באמת אכפת. הוא בעד באטמן, גם אם זה אומר הופעת אורח של הג'וקר. באטמן, בעיני מילר, אכן גדול מדי. גדול מכדי שישפטו אותו.

ומילר מוכן ללכת עם זה עד הקצה. עד לאזרחים שנהרגים, ושוטרים שנפצעים, ולמרות שברקע הטלוויזיה מפטפטת במודעות עצמית תמידית וחסרת רחם. ולמרות שברקע הטלוויזיה מפטפטת במודעות עצמית, אתה מוכן ללכת עם מילר. רק בסוף זה מרגיש קצת לא נוח. לא בגלל שאזרחים נהרגו, ונשברו עצמות, אלא בגלל המודעות העצמית הזאת. בגלל שהיית מעדיף את באטמן כאל אמריקאי טהור, שגריר של צדק עליון, ציפור אפילה.

 

כללי

3,000 באט

5 תגובות

 

 

1. הספר "פלטפורמה" מאת מישל וולבק, שיצא בעברית בהוצאת בבל, מחזיק 288 עמודים. אני קוראת בממוצע עמוד בדקה. מהירי מחשבה יבינו שהקדשתי כמעט חמש שעות מחיי כדי לקרוא את הספר עד תומו.

2. במרכז הספר "פלטפורמה" של מישל וולבק עומד כוס לח וזין כמוש. גם כוסים שאינם לחים הם בסדר, אבל פחות. אני לא חושבת שהוזכר כוס רטוב, אבל יכול להיות שהחמצתי משהו.

הכוס הלח שייך בדרך כלל לנשים גמישות שאינן מערביות. הזין הכמוש שייך למספר גברים מערביים בגיל העמידה, שהבינו כבר כי הקריירה שלהם והנישואים שלהם לא יביאו להם את הגאולה, אבל כן השיגו קצת כסף (אפשר גם הרבה כסף, אבל זה לא ממש משנה כי כוסים שאינם מערביים אפשר לקנות בזול).

מה כן יביא להם את הגאולה? מין. אבל לא מין עם נשים מערביות, אלא מין בתשלום עם נשים אחרות (הספר אינו מפלה כמעט. הנשים התאיות הן הטובות ביותר, אבל גם בקובה יש עוד כמה נשים שיודעת להזיז כראוי את הלשון והכוס שלהן).

3. לטענתו של וולבק, נשים במערב אינן יודעות לשרת כראוי. הן מתמחות באמנות הפיתוי, אבל לשרת כראוי אינן יודעות ואינן רוצות – הן עסוקות בלהשיג קריירה או בעל עם קריירה (יש כמה נשים יוצאות דופן, והדובר אפילו השיג אחת כזו, אבל הוא באמת בר-מזל. אגב, אם ×”×™×” לכם ספק בנוגע לזקיפות קומתו של איבר המחבר, דעו לכם שגם לגיבור קוראים מישל). גברים במערב, לעומת זאת, מעולם לא שכחו את אמנות המגע הטהורה, ולכן בסופו של יום הם רוצים לזיין (כאמור, כוס לח). כן, קוראים יקרים, זו האמת ואין מלבדה. אם אתם לא מסכימים אתם פוריטניים או פמיניסטיות, ואתם לא רוצים להיות אף אחד מאלו. בלב ליבכם אתם רוצים לזיין.

4. יש לציין לטובתו של וולבק שהוא איננו שוביניסטי במובן החד-חד ערכי של המילה. גם נשים מערביות לפעמים רוצות לזיין. ואז מה הן עושות? נכון, הכוס שלהן הופך לכוס כמוש והזין של התאילנדים הופך לזין לח וגם הן משלמות 3,000 באט עבור זיון.

5. ולמה כל זה קורה? בגלל שהתרבות המערבית דפוקה. אבל גם בגלל שבארצות אחרות, נחשלות יותר (כמו קובה ותאילנד), לא השכילו להתמודד כראוי עם המעבר לשיטה הקפיטליסטית, ולכן כל שנותר להם למכור (אחרי השחיתות, משבר האנרגיה וגו') הוא את המיניות הבלתי פגומה של החברים והחברות באותן מדינות.

6. זה דומה קצת למה שאומר בודריאר (יהיו שיגידו שזה בודריאר קלאסי :)) על כך שהחברה המערבית הגיעה לשלב שבו הכל נעשה פיתוי, וכל חפץ או אדם (לא שנשארו אנשים, כולנו רק אובייקטים, אבל נניח לרגע, לצורך הדיון, שיש גם מה שמתיימר להיות סובייקט) נמדד רק בהון הסימבולי שלו.

אבל המחבר לא אוהב את בודריאר:

"על-פי המודל של מרשל, הקונה הוא פרט רציונלי שמבקש להעצים ככל האפשר את סיפוקו בהתאם למחיר; המודל של ובלן, לעומת זאת, מנתח את השפעת הקבוצה על תהליך הקנייה (במידה שהפרט רוצה להיות מזוהה איתה, או ההפך, להיחלץ ממנה). המודל של קופלנד מוכיח שתהליך הקנייה משתנה בהתאם לקטגוריה של המוצר (קנייה יומיומית, קנייה מחושבת, קנייה ייחודית); אבל המודל של בודריאר-בקר מעריך שלצרוך זה גם לייצר סימנים. בסופו של דבר הרגשתי שהמודל של מרשל קרוב יותר ללבי".

כנראה שהמודל של בודריאר מערב סימנים, וזה דבר שקשה לוולבק להתמודד איתו. שהרי הדבר העליון הוא הגוף עצמו, בלי שום מטאפורות בזויות של התרבות המערבית.

7. אז אחרי כל זה מה עושים? נכון. מעודדים את תיירות המין המערבית. ככה לאנשים המסכנים מהלא-מערב יהיה איך להתפרנס, ולמערביים יהיה קל יותר להשיג מין. והם לא יצטרכו, חלילה, להגיע למקום ולגלות שדווקא כאן אין בית זונות.

8. ואם כל זה לא מספיק, אז יש בספר גם כמה פסקאות על האיסלאם, שיהיה לגבר המערבי מה לשנוא, בזמן שהוא מאונן תוך כדי מחשבה על תאית.

9. אז למה בכל זאת הקדשתי את כל 288 הדקות? תחילה חשבתי שמדובר בעירוב הזה בין פילוסופיה בשקל למין בשקל. זו לא הייתה מחשבה נעימה. וגם לא נראה לי שגברים כמושים או תאילנדיות לחות עושים לי את זה.

ואז הגעתי למסקנה שזה כמו חתול דרוס: אתה יודע שזה נראה נורא, אבל לא עד כדי כך נורא שאתה תהיה חייב שלא להסתכל. מצד שני, הזוועה מושכת. וכך אתה מוצא את עצמך מסתכל ומעווה פרצופך.

מה שמוכיח שלספר של וולבק יש תועלת – בימות הקיץ החמים עדיף לעוות פרצופך במזגן בבית, מאשר לחפש חתולים דרוסים ברחוב הלח.

10. אני לא גבר מערבי עם כסף, אבל בכל זאת השקעתי כסף בספר (אני לא זוכרת שקניתי אותו, אז יכול להיות שהשקעתי רק חיוך ולקחתי את הספר ממישהו). ולכן, על פי אותה ראיית עולם שהיא כלכלית ביסודה, הייתי שמחה אם לא יהיו בו שגיאות הגהה, וכן שלא יהיה זה ספר שבו לוקחים תצלומים, אלא פשוט מצלמים.