הדמות שאני הכי אוהבת ב"סמויה", היא באנק. קודם כל כי יש לו שם מצחיק. אבל גם כי מדובר בדמות היחידה בסדרה הזו ששמחה מהחיים שלה. האישה שלו היא לא זוועת האנושות, כמו הנשים של קימה ושל דניאלס. העבודה שלו היא לא זוועת האנושות כמו הרק וקארבר. החיים שלו הם לא זוועת האנושות כמו מקנולטי. כמו כן, החיים שלו אינם ציפייה למוות כמו החיים של כל אחד מהעוסקים בסמים. בקיצור, יושב לו שם, הכושי השמן הזה, עושה את עבודת הבילוש שלו, מעשן את הסיגר שלו, שותה את הבירה שלו, אם נקרית בפניו ההזדמנות, מפלטט עם איזו אישה, ושמח! אחת הדמויות.
אז לזכרו של באנק, תרגמתי ראיון ארוך שפורסם ב- The believer באוגוסט 2007, בו ניק הורנבי מראיין את דיוויד סימון, יוצר הסדרה. הראיון ארוך מאד ולא ×”×™×” לי מושג איך לחלק אותו לפוסטים. בסוף החלטתי שכיוון ש"הסמויה" בגימטריה ×–×” 126, אחלק את ×–×” למקטעים של 1260 מילה, שזה עשר פעמים הסמויה, וגם עשר פעמים אלמנה (לא באמת ממש דייקתי). ועכשיו, ניק ודיוויד. 

באנק, בחיוך אופייני. (תמונה: avclub)

לפני שלוש או ארבע שנים, קיבלתי מייל מחבר שבו תיאר את "הסמויה" כתכנית הטובה ביותר שראה בטלוויזיה מעולם, "חוץ מ-Abigail's Party". זו הייתה המלצה שנועדה לתפוס את תשומת הלב של כולם. שום אזכור ל"בית הלבן" או "הסופרנוס" או "תרגיע" או כל סימן היכר אחר של ביקורת טלוויזיה עכשווית; רק קריצה מתחכמת למחזה הקלאסי של מייק לי ב-BBC  מ-1977. אותי, בכל מקרה, ×–×” סקרן, והלכתי לקנות קופסת די.וי.די של העונה הראשונה.
מעולם לא שמעתי על הסדרה. היא לא ממש מדוברת או מוקרנת פה בבריטניה, למרות שבכל פעם שמתחילה עונה חדשה, אפשר למצוא כתבה באיזה עיתון גבה-מצח שמכנה אותה "התכנית הטובה ביותר שמעולם לא שמעתם עליה", ולא ידעתי למה לצפות. מה שקיבלתי לא דמה כלל ל-Abigail's Party", כצפוי, והיה בעל דמיון קלוש לתכניות משטרה אחרות. בשלב מסויים הייתי מכור בו זמנית ל"סמויה" ול-Bleak House, וקלטתי שדיקנס משמש נקודה טובה להשוואה; דייויד סימון וצוות הכותבים שלו (כולל ×’'ורג' פלקנוס, ריצ'ארד פרייס ודניס ליהיין) הסתערו מגבוה לנמוך, ממשרד ראש העיר לפינת הרחוב – והסוחרים בפינת הרחוב מעוררים יותר אמפתיה וחמלה מכל דמות דומה שנעשתה בעבר. באבלס האומלל, שלנצח גורר איתו עגלת קניות מלאה בסחורה גנובה, הוא התשובה הבולטימורית לג'ו מטאטא הרחובות (Joe the Crossing Sweeper).
דיברנו באמצעות האימייל. כמה שבועות לאחר מכן, נפגשנו בלונדון – דיוויד סימון יוצר תכנית על המלחמה בעירק עם השכן שלי ממול (באמת. הוא באמת עושה תכנית על המלחמה בעירק, והמפיק באמת גר בדלת ממול). דיברנו הרבה על ספורט ועל מוזיקה.
ניק הורנבי.

ניק הורנבי: אני יכול להתחיל בלשאול אותך משהו על הכתיבה? איך התחלתם? לכל העונות יש קצב וצורה מאד לא קונבנציונליים, אני חושב. האם היה לכם בראש משהו אחר לפני שהתחלתם, או האם השוני התרחש במהלך יצירת הסדרה?

דיוויד סימון: אני חושב שמה שאתה מרגיש ב"סמויה" הוא שהיא מפרה הרבה מהקונבציות והדימויים של סדרות טלוויזיה בהמשכים. היא לא ממש בנויה כמו תכנית טלוויזיה, אלא שואבת את צורתה מרומן מודרני מרובה קולות. מדוע? בעיקר משום שהיוצרים והתורמים לסדרה אינם תסריטאי טלוויזיה בהכשרתם או בנטייתם. למעשה, זוהי עובדה מעט יוצאת דופן שבסופו של דבר הגענו לעשות דרמת טלוויזיה ב-HBO  או בכל מקום אחר. אני בהכשרתי כתב בעיתון שכתב כמה נרטיבים מרובי קולות לא-עלילתיים, Homicide ו- The Corner. הספר הראשון ×”×™×” הבסיס לדרמה של NBC שנשאה את אותו השם. את השני הצלחתי להפיק כמיני סדרה עבור HBO, ששודרה בשנת 2000. שתי היצירות נבעו מדחף עיתונאי; הראשונה מתארת שנה שביליתי עם מחלק הרצח של משטרת בולטימור, והשנייה מתארת שנה שביליתי בשכונה רווית סמים במערב בולטימור, בה עקבתי אחר משפחה נרחבת המעורבת בעסקי הסמים. אד ברנס, התסריטאי השותף ב- The Corner, ויוצר שותף ב"סמויה", ×”×™×” בלש במחלק הרצח ששירת במשטרת בולטימור עשרים שנה, ולאחר מכן, במשך שבע שנים, ×”×™×” מורה בכיתה ×–' בבית ספר ציבורי בבולטימור. שאר הכותבים – ריצ'רד פרייס (Clockers), דניס ליהיין (Mystic River) וג'ורג' פלקנוס (The /night Gardener) – הם סופרים ברמה הגבוהה ביותר של ×–'אנר המתח. ביל זורזי כיסה את תחום הפוליטיקה העירונית והלאומית עבור העיתון בולטימור סאן במשך עשרים שנה; רפאל אלברז, עוד בוגר הסאן, עבד בצי הסוחר, והוא נצר לשני דורות של עובדי נמל. אז כולנו מגיעים ממקומות שאינם הוליווד.
קיבלנו את התכנית משום שהעיתון שלי נקנה ונרצח בידי רשת עיתונים שאינה מבולטימור, והאנשים שהפכו את הספר הראשון שלי לתסריט הציעו לי לכתוב תסריטים, במטרה ללמוד, בסופו של דבר, איך להיות מפיק טלוויזיה. קיבלתי את ההצעה ובסופו של דבר הצלחתי להפיק את הספר השני ל-HBO  בעצמי. בעקבות אותה מיני סדרה, HBO הסכימה להסתכל על התסריט של "הסמויה". אז עשיתי שינוי בלתי סביר, ובמידה רבה גם בלתי מתוכנן, מעיתונאי/סופר למפיק טלוויזיה. ×–×” לא ×”×™×” שינוי צפוי מראש ובאיזשהו אופן ×–×” משעשע אותי שהשינוי אכן התרחש. לו הייתה לי תכנית, הרי שהיא הייתה להזדקן ליד שולחן בבולטימור סאן, לגנוב סיגריות מכתבים צעירים ולספר שקרים על הימים בהם עבדתי עם H. L. Mencken ו-William Manchester.
סיבה נוספת לכך שהתכנית עשויה לגרום לתחושה שונה מתכניות טלוויזיה רבות אחרות: המודל שלנו הוא לא שייקספירי כמו הרבה התרחשויות איכותיות אחרות של HBO. "הסופרנוס" ו"דדווד" – שתי תכניות שאני בהחלט מעריץ – מתבססות על מקבת או על ריצ'רד השלישי או על המלט, בכך שהן מתמקדות בייסורים ובמזימות של הדמויות המרכזיות (טוני סופרנו, אל סוורינג'ן). נדמה ×›×™ הרבה מהתיאטרון המודרני שלנו נטוע בגילוי השייקספירי של המוח האנושי. אנחנו, לעומת זאת, גונבים מתוצר מוקדם יותר ומוכר פחות – היוונים – ומעתיקים את התפיסה התמטית שלנו, כמו שהיא, מאייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, ויוצרים גיבורים מוכי גורל שמתמודדים עם משחק מכור ועם עובדת מותם הצפוי. המוח המודרני – במיוחד ×–×” שלנו החיים במערב – סבור ×›×™ פטאליזם ×›×–×” הוא עתיק ומביך, אני חושב. אנחנו קהל של פוסט-מודרנים מעודכנים שמעריצים את עצמם, והרעיון לפיו למרות כל המשאבים וההכנסה והפנאי שלנו, הגורל שלנו עדיין נקבע בידי אלים אדישים, מרגיש לנו עתיק ומלא באמונות תפלות. אנחנו כבר לא תופסים את האלים שלנו ככאלה; רובנו, מלבד הפונדמטיליסטים שבקרבנו, לא מעניקים אפילו ליהווה עצמו כזו מנה של סמכות מתערבת ושלוחת רסן. 
אבל במקום האלים הישנים, "הסמויה" היא טרגדיה יוונית שבו המוסדות הפוסטמודרניים הם הכוחות האולימפיים. זוהי המשטרה או כלכלת הסמים או המבנה הפוליטי או המינהל הבית-ספרי או הכוחות המקרו-כלכליים שזורקים את הברקים ובועטים לאנשים בתחת ללא כל סיבה הגיונית. בהרבה מהטלוויזיה, וגם מהמחזות, היחידים מוצגים כמתנשאים מעל המוסדות כדי להגיע לקתרזיס. בדרמה הזאת, המוסדות תמיד מוכיחים שהם חזקים יותר, והדמויות שיש להן מספיק היבריס כדי לקרוא תיגר על התוצר הפוסטמודרני שהוא האימפריה האמריקאית מושמות ללעג, מוצאות אל מחוץ לגבולות החברה או נמחצות. הטרגדיה היוונית של האלף הבא, אפשר לומר. בגלל שכל כך הרבה מהטלוויזיה עוסק בסיפוק קתרזיס וגאולה וניצחון הדמויות, דרמה שבה מוסדות פוסטמודרניים מנצחים את האינדבדואליות ואת בני התמותה ואת הצדק נראית אחרת במובנים רבים, אני חושב.
ההשראה שלנו גם מסבירה מדוע אנחנו מקבלים הרבה ביקורות טובות, אבל יש לנו פחות צופים מסדרות דרמה אחרות. בעידן של אנרון, וורלדקום וקטרינה, אנשים רבים רוצים שהטלוויזיה שלהם תבדר אותם, כדי להסיח את דעתם מחולשת החברה בה אנו חיים. מה שמביא אותי לסיבה האחרונה מדוע "הסמויה" מרגישה שונה. הבחורים שעושים אותה חיים בבולטימור, או כמו פרייס, פלקנוס וליהיין, כותבים את היצירות שלהם על מקומות מהוהים מהחוף המזרחי כמו ג'רזי סיטי, צפון מזרח וושינגטון או דורצ'סטר, ולא על מנהטן, ג'ורג'טאון או על שכונת בק ביי בבוסטון. אנחנו מגיעים מאמריקה אחרת או מאמריקה שנשכחה מאחור בעידן הפוסט-תעשייתי. אנחנו לא גרים בלוס אנג'לס, לא הולכים למסיבות שם. אנחנו לא עושים את מה שאנחנו עושים כדי לזכות בניצחון בעולם הטלוויזיה הבידורית ולהגיע ללהיט אמיתי, ולפגוש את האנשים היפים ולקבל את השולחן הטוב ביותר ב-Ivy. לעזאזל, בפעם האחרונה שג'ורג' ואני הגענו ל-Ivy במהלך טיול, חיכינו ארבעים חמש דקות לשולחן. אנחנו לא שייכים לשם ואנחנו לא צריכים את הכסף או את הפרסום הדרושים כדי להיות שייכים לשם. אנחנו מסתובבים בבולטימוריות של העולם, כותבים מה שאנחנו רוצים לכתוב, ולעולם לא מקדישים תשומת לב לשאלה האם התסריט שלנו ימכור כמו דרמה שהיו בה, נניח, יותר פרצופים לבנים או יותר נשים עם ציצים גדולים ויותר דברים שמתפוצצים או מתיזים ממש הרבה דם.
הדחפים שלנו נובעים מתגובות טבעיות של סופרים שחיים בקרבה לחוויה אמריקנית ספציפית – עצמאית מהוליווד – ומנסים ללכוד את החוויה הזו. וגם זו החלטה לא סבירה, בהתחשב ברמת הבידוד של תעשיית הבידור האמריקאית בדרך כלל. אני לא מתכוון שדבריי ישמעו כמו הצהרה מתנשאת של פסאודו-פרולטר קלאסי, אבל אני מתכוון אליהם. אני ×—×™ בבולטימור. על כמה יאכטות אני כבר יכול לעשות סקי מים בנמל של בולטימור? לעזאזל, אני שמח שמשלמים לי על תכנית טלוויזיה שעוסקת בנושאים שעליהם בדרך כלל הייתי כותב כתבות מגזין וסדרות כתבות בעיתונים. והכותבים האחרים מרגישים די אותו דבר.
אז אנחנו לא מתאימים. ולמרות שאנחנו מקווים כי הסדרה היא מבדרת דיה, אף אחד מאיתנו לא חושב על עצמו כספק בידור. כאמור, הדחף הוא עיתונאי או ספרותי. אני מקווה שהתשובה עוזרת ולא נשמעת חבוטה ופומפוזית כמו שאני חושב שהיא נשמעת. תסלח לנו על כך שאנחנו באמת חושבים על כל החרא הזה; אנחנו יודעים שמדובר בטלוויזיה, אבל אנחנו לא יכולים להימנע מזה. אבל כמו שאתה בעצמך יודע מאהבת המוזיקה שלך, לפעמים שלושה אקורדים והסולו גיטרה הנכון והפזמון הנכון יכולים להיות הכל.