מעין סיכום

1.

"אני מודיע בזאת שאין לי מזגן בבית ומהבחינה הזאת אני שייך לזן נדיר של ישראלים שמאמינים בכך שגם אם הבית שלהם יהיה קר בחודש יוני כמו קופנהאגן הם לא ייהפכו לדנים ולא יצמח להם שיער בלונדי ועיניהם לא ייהפכו לכחולות. בקיצור: אל תעשו דאווינים, רבותי, אתם במזרח התיכון, וכאן חם בקיץ והפסיקו להתייחס אל החום כאילו הוא גל מקרי שיעבור עוד מעט, ושאחריו נחזור ונהיה סקנדינאוויה" (בני ציפר, בלוג)

כך מתחיל בני ציפר פוסט. בני ציפר. לא הפרודיה. הדבר הבולט ביותר לעין הוא ה"אני מודיע בזאת". "אני מודיע בזאת" הוא בערך כל ציפר באבחה: יש "אני", יש "מודיע", ויש הפורמליות היתרה של "מודיע בזאת". מאפיינים ציפריים נוספים: רשימה (דנים, שיער בלונדי, עיניים כחולות), בוז לישראלים, רוממות האגו ("אני שייך לזן נדיר"), אנלוגיות ארוכות להחריד ושפה נמוכה במכוון.

הנמכת השפה היא פועל יוצא של ה"אני מודיע בזאת". כלומר, ציפר מדבר להמונים. ה"דאווינים", "רבותי", הם סוג של דאווין. ציפר מנמיך עצמו כדי ללעוג עלינו מגבוה. האינטלקטואל מנבל את הפה, למען העם.

2.

אני קיבלתי, אם כן, את המטלה הפשוטה יותר. קל בהרבה לכתוב פרודיה על ציפר מאשר על דנה אולמרט, למשל. המאפיינים ברורים. אך לא יובש הוא הבעיה. בורחס כתב פעם (בספר שהלוויתי למישהו ומעולם לא חזר אלי, ולכן אין כאן ציטוט מדויק) שלא ניתן לעשות פרודיה על הבארוק. ההגזמה אינהרנטית לז'אנר, ולך תגזים את המוגזם.

פרודיה היא, בסך הכל, חיקוי קומי. וקומיות ניתן לייצר במגוון דרכים. אבל אין ספק שהקצנה היא כלי שימושי מאוד בהקשר זה. אבל לך תקצין את ציפר.

3.

"פולחן המזגן הוא בעיני סמל האגואיזם הישראלי, סמל האי התחשבות בעתיד האטמוספירה, והוא משליך לפי דעתי על האי התחשבות של הנהגים בזולתם על הכביש, ובאגרסיוויות שלהם בכלל. אני מוכרח לציין שפעמים אחדות ביקרתי בקיץ בדרומה של צרפת והיה שם חם כהוגן אבל מעטים שבמעטים הם אלה שיש להם מזגן בבית וגם החנויות רחוקות להיות ממוזגות. ובאחת השנים ביקרתי שם בפסטיבל התיאטרון של אוויניון. ההצגות התקיימו שם בחלקן תחת כיפת השמים, וחלקן באולמות שלא היו ממוזגים, ובכניסה לאולם חילקו לקהל בקבוקים של מים מינרליים. אילו זה היה בארץ היו כבר עולים לכנסת כדי למחות" (ציפר, אותו פוסט)

כל שאתה יכול לעשות הוא להשתמש באותו הסגנון, לשים אותו בהקשר שונה, ולקוות לטוב. אולי אפילו להקצין קצת את הטענה.

4.

או שלא. האמת היא שריככתי. קשה להקצין את ציפר, וקשה גם לשמור על אותו הסגנון במדויק. לא בגלל שזו כזו בעיה לכתוב בציפרית, אלא בגלל החשש שאם תשמור על כל המאפיינים, הפרודיה תהיה מוגזמת מדי. ראו שניה את הקטע המצוטט לעיל. המזגן הוא סמל האגואיזם הישראלי. לא פחות. וציפר מוכרח, אבל מוכרח, לציין ש"פעמים אחדות" הוא ביקר בקיץ "בדרומה של צרפת" (ולא "בדרום צרפת", כמובן). ציפר מוכרח לציין כי אצלו ההשוואה בין צרפת או גרמניה לבין ישראל היא כמעט אוטומטית, ויחד עם ההשוואה יש לציין גם שהוא ביקר בצרפת, "פעמים אחדות". באמנות, ציפר מצליח להשחיל במשפט אחד מטח אגו, אנלוגיה עם צרפת, בוז לישראל ורגיסטרים לשוניים שונים ("חם כהוגן" מול "מעטים שבמעטים").

5.

אז ריככתי, מהחשש שהפרודיה לא תהיה אמינה. מה שמוביל להיפותזה, שאינה דווקא מופרכת, שציפר לא קיים. כלומר, יש ציפר, אבל הוא אינו הציפר שבבלוג. מתגנב החשש שעבדו עלינו בעיניים; שמישהו יושב וכותב פרודיה על דימויו הציבורי של האינטלקטואל, כסוג של סאטירה על הקלות שבה אנחנו קונים דימוי זה, גם כאשר הוא מופרך ממש.

6.

ויש להודות, ציפר מופרך ממש.

7.

אבל אם כך הדבר, מה עשיתי אני? פרודיה על פרודיה? לא. אפילו לא. זה סתם פסטיש. שאלוהים יעזור לי.

• להכרזה על הפרויקט

• לפאנל הראשון

• לפאנל השני

• לפאנל השלישי

• לפאנל הרביעי

• לפאנל החמישי

לאן נעלמו המבקרים המרושעים?*

בני ציפר (איתמר שאלתיאל)

הספרות הישראלית היא בעיני סמל האגואיזם. היא אטומה, זולה, רעשנית. מהבחינה הזאת, רבותי, כל הדאווינים של הביקורת העכשווית, כאילו הטקסטים שמתפרסמים כאן במאה השנים האחרונות הם ספרות, ועוד ספרות ברמתה של הספרות העולמית, מצליחים להטעות רק את הישראלים. כי כל מי שעוקב אחר הספרות והתרבות בעולם יודע שכמו בפוליטיקה, כמו בזכויות אדם, כמו במצב הסביבה, גם הספרות הישראלית היא ערב רב וטפל ולהגני.

אני מוכרח לציין שכאשר הייתי השנה בליון, חנויות הספרים לא הכילו מישמש מגוחך של ספרי בישול וטיסה, ולא היית נכנס – כמו בישראל – לחנות שאין בה את כל כתבי אמיל זולא, ובמיוחד את 20 כרכי "Les Rougon-Macquart", שרוב הישראלים לא יודעים אפילו להגות את שמם. השתכנתי אז בקומה השניה בפנסיון משפחתי מקסים, מהסוג שצרפת התברכה בו, וגברת ווקר, בעלת הפנסיון, אישה צנועה ופשוטה, × ×”×’×” להגיש עם כוס הקפה של הבוקר גם עוגיות חמאה נימוחות. אבל גם היא, שלא קראה הרבה, ואולי לא קראה בכלל, טרחה להתעדכן במצב הספרות, ×›×™ צריך. איפה בארץ תימצא איזו מדאם ווקר כזו, בין הגבירות נוטפות ×”×–×™×¢×”?

הספרות הישראלית, רבותי, במאה השנים האחרונות, אינה ספרות. היא להג ארוך ומיותר, שיכולנו להסתדר טוב מאוד בלעדיו, כפי שאני, אישית, עושה. לכן מעמד "העורך הספרותי הרשע", שהודבק לי, דווקא מחניף. אני אוהב לחשוב על עצמי כרשע, ×›×™ מי לא ×™×”×™×” רשע עם ספרות שכזו? וזה גם לא העניין. העניין הוא שעורך רשע הוא דבר נחוץ, וזה תפקיד שאני גאה למלא. כך גם לגבי מבקר רשע. בישראל, מבקר שאינו רשע הוא בעצם רשע מרושע, כמו שהיינו אומרים פעם, כשהיינו ילדים. הוא מאפשר לנו לחשוב שהנה, גם אנחנו תרבותיים כמו צרפת ואירופה. גם לנו יש ביקורת, ואם יש ביקורת אז יש גם ספרות. ולא כך. המבקר הרשע – במיוחד בעידן האינטרנט, כשכל שלמה מחדרה יכול לשורר "מר לי סיגל" – הוא נחוץ. בלעדיו, עוד נחזיק באשליה שיש פה תרבות, וכל מיני נשים עם רכבות בגרביונים ילכו בתל אביב ויאמינו שהן במרכז השיח התרבותי העולמי ×›×™ הן קראו איזה עמוס עוז. המבקר הרשע נחוץ ×›×™ הספרות כאן התקלקלה מאוד, ולכן ×”×’×™×¢ הזמן להרוג אותה.

 

---

דורי מנור (איתמר שאלתיאל)

אני נוגה, הירשפלד חיי אסון, ליבי קליפה פועמת דם טיפה טיפה

לאן אצו, הירשפלד אוצרי הדם? והלשון, דיבה! שמתהפכת סתם הזוהר המועם דקדוקכם המתלהם לאן הם נעלמו המבקרים ההם?

אני נוגה, הירשפלד דמכם – דמי לקרוא בלזק בסתיו לדון לכף חובה משורר על שרעפיו

*מבחינתנו, לפחות, זו פרודיה

לפאנל הראשון להכרזה על הפרוייקט

1.

"אנחנו צריכים לכתוב פוסט פעם על Book-A-Minute". דברי פלאי מלפני שבועיים. אני לא הסכמתי. ניתוח של האתר הזה, טענתי, יהפוך לקטלוג מנגנונים פרודיים. לא משהו שמתאים לבלוג הזה.

2.

"איך היית מנסח את המטרה של הפוסט הזה שלך? איך הוא מסתדר עם ה"מניפסט", ומה הוא תורם, כחידוש, לדיון?". דברי איה לפוסט שלי.

3.

"ההם מחפשים עוד אנשים. אתה מבין, ההם רוצים ליצור במה; במה שיהיו בה כל כך הרבה פינות, שהיא תהיה כמעט עגולה" – כתבה מיטל בהזמנה לכתוב בבלוג, שכבר נשלחה לאי אלו אנשים (ומה קורה עם ×–×”, בעצם?).

4.

נוח לי להצביע בפני איה על המניפסט, ולטעון שהבלוג הזה צריך להיות פתוח ככל האפשר, כמו המניפסט עצמו. אבל כשאמרתי לפלאי שקטלוג לא יתאים לכאן, התכוונתי לכך, וכשאני בוחר אם לכתוב כאן משהו, אני בוחר זאת. יש שיקול, יש משקל, יש קריטריון.

5.

לבני ציפר יש בלוג. לסבר פלוצקר גם. מה זה בלוג? לפי "ידיעות" ו"הארץ" בלוג זה משהו אישי (ציפר); בלוג זה קצר (פלוצקר), אבל בבלוג צריכות להיות לפחות 200 מילה; ברשימה בבלוג יש תאריך.

גם לאנדרו סאליבן יש, רק בלי הגבלת מלים. יש שם לפעמים רק לינק. לפעמים יותר. איכשהו, סאליבן הוא יותר בלוגר ממה שציפר ופלוצקר (הידד, חרוז!) יהיו לנצח. לא בגלל שהז'אנר הבלוגרי לא מרשה רשומות ארוכות בלבד, אלא בגלל שסאליבן אינו מוטרד מהבלוג. סאליבן לא מכוון לאיזה "ז'אנר", שנכפה עליו. הוא כותב, ולפעמים זה קצר, ולפעמים זה ארוך.

6.

אני חג הרבה סביב נקודה פשוטה: יש ז'אנר. אנחנו מדמיינים איזו נורמה בלוגרית, במרכז סקאלת הבלוגוספירה, שכל בלוג נמדד בסטייתו ממנה.

7.

הסיפור האמיתי והמזעזע הוא סיפור הברירה. מה שנכתב ומה שלא נכתב כאן. לא אכתוב לכם אקדמית. הסיפור האמיתי והמזעזע הוא איך נכתב כאן. בספירלות ובמעגלים, ובטיעון שיתלכד אסתטית. אם אין טיעון שנכנס לתבנית כזו (עדיפות לתבנית של סתירה A הוא A~, כאשר A הוא אחר בכל אחד מהמקרים), לרוב אין גם פוסט.

"הקטע שלכם", אמר-שאל פעם פלאי, "זה לכתוב על ספרות בדיוק ובפאתוס, נכון?". נכון. אבל החלק של הפאתוס, הוא אמיתי ומזעזע. כי יותר משאני רוצה לכתוב כאן טיעון מדויק, אני רוצה להעביר לאחרים את האפקט שהטיעון המדויק גרם לי. ובדרך, אני מגלה שאני מתרגם מאקדמית לבלוגרית, ושיש דברים שלא ניתן לתרגם מבלי לאבד את האפקט.

8.

אז לפעמים לא יהיה אפקט, נראה לי. כדי שאוכל לכתוב כאן כמה דברים, שלא אצליח לכתוב אחרת. כך שלא תהיה כאן רק במה עגולה מרוב אנשים (מה קורה עם זה, בעצם?), אלא אולי גם במה עגולה של איש אחד. לפני פוסטים כאלה, אם וכאשר, תופיע אזהרה.

9.

אני לא יודע איך לסגור את זה. לא אפרסם, אם כן.