ארכיון תגיות: גוגל

זה לבן על לבן

"האם עלינו לפחד מגוגל", שרץ עכשיו באינטרנט שלכם, הוא סרט גרוע למדי. ראשית, עם כותרת כזו בומבסטית, אתה צריך להביא לפחות קטעי וידיאו מגורענים של לארי וסרגיי בני עשרים, יושבים בסטנפורד וחולמים על היום שבו ינקמו בכל הילדים ששונאים אותם בכך שיספרו לנשים שלהן שהם צופים בפורנו. כל דבר פחות רשע מזה כבר נאמר. שנית, זה מסוג הסרטים האלו, שמשלבים קטעי וידאו ויראליים. ולא סתם, הם עושים את זה בתוך מסגרת, שמסביבה מטאפורה חזותית של האינטרנט, משהו עם קווים וצמתים. ולא סתם 2, הם משלבים הרבה כאלו, ובכולם נאמרת איכשהו המילה גוגל, לא תמיד בהקשר שבו דן הסרט. שלישית, מעטים הדברים החדשים שנאמרים בסרט הזה, והוא בעצם מהווה מדריך בסיסי לשאלה מה מדאיג את השמינטרנט בעניין הגוגל.
 
ובכל זאת, בין מוזיקה מפחידה המלווה את השאלה האם זה פייר מצד גוגל לסרוק את כל הספרים בעולם למוזיקה מקפיצה המלווה את התצלומים המסורתיים של עובדי גוגל שוחים בבריכה, עולה תובנה מעניינת: גוגל, אומר שם מישהו שאיני זוכרת את שמו, אבל יכול להיות שזה הפרופסור הצרפתי שכל משפט שלו התחיל בביטוי "חברי הטוב פוקו אומר", ללמדך שלא רק באקדמיה הישראלית נהוגה שיטת הניימדרופינג, אותה גוגל מבוססת על ההנחה כי אם יימצא אלגוריתם חזק מספיק אפשר יהיה לעשות סדר בעולם. כלומר, האינטרנט, הספרות, הגיאוגרפיה, התמונות, הצילומים, קטעי הוידיאו, האקדמיה, כולם יושבים שם בחוסר סדר דיגיטלי, ומחכים ללארי ולסרגי, עם האלגוריתם הסופר סודי שלהם, שיעשו סדר, שימצאו משמעות ומובן, ויגישו לנו אותם, על דף לבן יחסית.
 
ההנחה הזאת מזכירה הנחה אחרת, שימי הזוהר שלה התרחשו בין שתי מלחמות העולם, וקראו לה מודרניזם. כן, אותה תנועה גורפת שחשבה שאם רק נמצא את התיאור המדוייק להכל, ונסיר ממנו את כל הקישוטים, נוכל לספק מזור להמונים. או כפי שמתאר זאת JG Ballard, בדברו על ארכיטקטורה: "הניסיון של המודרניזם לבנות עולם טוב יותר בעזרת המדע והטכנולוגיה נדמה עכשיו כמעט הירואי. ברטולט ברכט, שלא היה חסיד של המודרניזם, העיר כי הבוץ, הדם והטבח שהתרחשו בשוחות מלחמת העולם הראשונה הותירו את פליטי המלחמה כמהים לעתיד שמזכיר אמבטיה לבנת אריחים. ארכיטקטים הנהיגו תנועה חדשה, שאותה הובילו לה קורבוזיה ובית הספר של הבאוהאוס. המודלים הישנים נזרקו. התפקיד הגדיר את הצורה, שנבנתה בגיאומטריה טהורה שהעין יכלה לתפוס במלואה בקלות. ויותר מהכל, אסרו על הקישוט. 'Less is more' הייתה קריאת הקרב, שעליה העיר פעם רוברט ונטורי, סמל הפוסט מודרניזם השובב, שהעניק לנו את אגף סיינסבורי בנשיונל גלרי: ' Less is a bore'".
 
 
מולדת הבאוהאוס בדסאו (צילום: Nothing mind)
 
וזה מזכיר דבר אחר, מנוגד. הרומנטיקה של האינטרנט, זאת שהנחתה את ראשית ימי האינטרנט, כשכולם עוד נפעמו מהיכולת הזאת של כל ישראלי להכיר כל כורדיסטאני, ושל כל כורדיסטאני להכיר כל בחורה מכל קאסטה בהודו. או כמו שאומרים על הרומנטיקה של הספרות והאמנות: "הרומנטיקנים הצהירו על חשיבות האינדיבדואל, הייחודי, אפילו האקסצנטרי. לכן הם התנגדו לטיפולוגיית הדמויות של הדרמה הניאו-קלאסית. כמובן שבדרך אחרת הרומנטיקה יצרה טיפוסים ספרותיים משלה. האמן-גיבור כבר הוזכר; היו גם את הטיפוסים השמיימים, מפרומתיאוס ועד קפטן אחאב, את הנוודים מקיין ועד יורד הים הישיש ואפילו הסטר פרין… בסגנון, הרומנטיקנים העדיפו את ×”×”×¢×–×” על פני התשוקה לאיפוק של הדור שקדם להם, את החושניות על פני הרעיון הניאו-קלאסי של טוהר, את ההתנסות החופשית על פני 'חוקי' הקומפוזיציה, ×”×–'אנר והצניעות, והם קידמו את רעיון האמן כיוצר 'בעל השראה' על פני רעיון האמן ×›'יוצר' או כמאסטר טכני". ×–×” לא נשמע לכם בדיוק כמו עידן הלכל-אדם-יש-עמוד-בגיאו-סיטיז? את הרעיון ×”×–×” שכל אדם הוא תחנת שידור סופר מוכשרת שתעזור לנו להבין את העולם טוב יותר, להיות הומניים יותר, ולשים סוף סוף את האדם הקטן במרכז? ועל ×–×” אמר פעם כמה, אייזק, "מאד מעניין מה שאמרת. תודה".
 
אז כבר עברנו את הרומנטיקה. וגם את המודרניזם. אנחנו בערך בסוף שנות ה-30. אין מלחמת עולם שתחריב את האוטופיה עדיין, לא כל עוד גוגל מרוויחה הרבה כסף, ובכל זאת, תנועות נגד נוטות לצוץ. ואותי בעיקר מעניין איך ייראה הפוסט-מודרניזם של האינטרנט.
 

על הזדהות ועל הרגלי קריאה

 

לפני שאני מתחילה, לכו לראות את זה (משתמשי פיירפוקס, עברו לאקספלורר). לא, באמת. לכו לראות ותחזרו. זה אחד הקטעים הכי מרגשים שראיתי בטלוויזיה מזה זמן. וזה מרגש לא כי מירב מיכאלי חושפת את החזה. זה מרגש כי זה בדיוק הדבר שראוי להגיד. אז ראשית, מחיאות כפיים סוערות ונלהבות למירב למיכאלי. מרענן לראות מגישת טלוויזיה שמשתמשת בכוח שניתן לה בצורה ראויה, או באחת מן הצורות הראויות. שאפו עלייך.

ההתרגשות מהקטע ×”×–×” הבהירה לי עד כמה הכותרות על הנשיא ועל בני סלע ועל כל מקרי האונס למיניהם דורשות מהקוראות להתאמץ כדי להפוך אותן לראויות לקריאה. ברור ×›×™ כל קריאה דורשת מחיקה וכתיבה מחדש, ושהיא מייצרת הזדהויות ואנטי-הזדהויות. נו, “אישה קוראת אישה" כבר נכתב, אבל במקרה של דיבורים על אונס, הדרישה התמידית היא להגיב ככל-אדם, כלומר כגבר. לו היו הנשים קוראות זאת כקבוצת הסיכון התמידית שהן (קצב אמר שהוא לא פגע בשום איש ובשום אישה. ×›×™ ×›×–×” הוא – שיוויוני. למעשה, הוא אמר שהוא לא פגע שום איש שום אישה, אבל צעקתי על איתמר שאנחנו לא נדבר על עילגות הנשיא ועילגות טעוניו בבלוג ×”×–×” אז אני מפסיקה מייד) הקריאה בכותרות העיתונים האלו הייתה הופכת מייד לקריאה אחרת, מאיימת. אז אנחנו מוחקות את הסיכון המבצבץ, ומתייצבות בשורה המקהלה שמנסה לבחון עשה-לא-עשה. וזה דורש מאמץ, שאני לא יודעת עד כמה ביומיום אנחנו שמות לב אליו.

וזה מזכיר לי קצת את פוסט החצאית קצרה = חופש קצר. הסיבה, איתמר ותומר, שהדיון מתלהט כשנוגעים בעניין ×”×–×” הוא לא ×›×™ הפי.סי השתלט על חיינו, אלא ×›×™ בכל פעם שמדברים על הנושא ×”×–×” צריך להבהיר את חוסר היחסיות. יש נשים שמשלמות בגופן על הטעויות שעושים הגברים האלו, והגוף שלהם חשוב – תמיד – יותר מהדיון המוסרי הכללי. וצריך להבהיר את ×–×” היטב לפני שדנים בנושא, לא רק ×›×™ פמיניסטיות הן קפוצות תחת, אלא ×›×™ כולנו חיים במציאות שמנסה להחדיר נרטיב אחר בכל מקום ואתר.

***

יש בגוגל משהו די חדש. מדובר בשילוב של הממשק של גוגל אנליטיקס – התוכנה הסטטיסטית שמסייעת לבעלי אתר שהטמיעו את הקוד של גוגל בקוד האתר לנתח את התנהגות הגולשים – עם גוגל רידר, קורא ×”-RSS של גוגל. ×–×” נקרא google reader trends והוא מנתח את הרגלי קריאת ×”-RSS של כל אדם שמשתמש בו. לשם המחשה, ×”× ×” שלי.

אם תבלמו רגע את יצר המציצנות – באמת שאין שם שום דבר מעניין, התחלתי להשתמש בזה לפני יומיים ורבע – תראו שאני יכולה לראות כמה קראתי מכל אתר, כמה זמן הייתי בכל עדכון לכמה עדכונים אני רשומה וגו'. הרגלי הקריאה פוגשים את הטבלה.

למה זה טוב? אין לי מושג. אבל תחשבו על הדור הבא. המציאות הופכת יותר ויותר דיגיטלית, וזה אומר שחלקים גדלים והולכים ממנה הופכים לנתונים לפרשנות סטטיסטית. הילדים האלו יגדלו על זה וידעו לנתח את זה באותה קלות שבה אני מפעילה שלט אוניברסלי. הבייבי בומרז אולי יאטו את ההזדקנות שלי, אבל הדור הבא הוא זה שילמד אותי אקסל. מחכה בקוצר רוח.

האדם הוא תבנית מנוע החיפוש שלו

מנועי חיפוש רוצים להחזיר לגולשים את התוצאות ×”×›×™ רלוונטיות לשאילתת החיפוש שלהם. כדי לעשות זאת הם משתמשים באלגוריתמים שמשקללים גורמים שונים באתר כדי להגיע לתוצאה שהיא הרלוונטיות של האתר לשאילתת החיפוש. חברות מסחריות (לא רק, אבל בעיקר) רוצות שהאתר שלהן ×™×”×™×” בעמוד הראשון של תוצאות החיפוש, ×›×™ רוב הגולשים לא טורחים להגיע מעבר לזה. כדי לעשות זאת, הן משתמשות בשיטות שונות שגורמות לאתר שלהן להיות חבר טוב מאד של האלגוריתם של מנועי החיפוש. כיוון שמנועי החיפוש הם המלכים כרגע, הם אלו שמחליטים אלו שיטות לגיטימיות לקידום האתר למקומות הראשונים (מכונות White hate SEO) ואילו אינן לגיטימיות (מכונות black hat SEO). השיטות השחורות כוללות, למשל, כתיבת טקסט בצבע לבן על רקע לבן או הפניית הגולשים מעמוד שנועד למנוע החיפוש לעמוד שהוא ידידותי לגולשים. לדוגמה, אם אנחנו משתמשים בשיטות כאלו, אז סביר להניח שנרצה שכל מילות החיפוש הספרותיות יפנו את הגולש אלינו, וכך בהמשך העמוד, כתובות בלבן מילים כמו אליטירציה, פרוזודיה ונבוקוב המוקדם. אלא, שכאמור, מנועי החיפוש הם המלכים. ולכן, מי שמשתמש בשיטות כאלו נענש – הוא מורחק מתוצאות החיפוש לזמן בלתי ידוע. כמו שאיתמר ציין בחוכמה רבה, השיטות האלו מתייחסות למנוע החיפוש כמו אל ילד מפגר – הן מנסות להסביר לאט ובבהירות ×›×™ האתר ×”×–×” הוא ×”×›×™ רלוונטי. אנשים רגילים הם פחות מפגרים ויכולת ניתוח הטקסט שלהם מורכבת בהרבה. ולכן, הם כמו מנועי חיפוש, רק טובים יותר ואיטיים יותר. העובדה שהם איטיים יותר וחסרי חשיבות אינה אומרת שהם אינם יכולים להכריז על שיטות מסויימות כעל בלתי לגיטימיות. ובכן, אני רוצה להיות לרגע מנוע חיפוש מוביל ולבנות רשימה של מילים, צירופי מילים וביטויים אשר כל מי שישתמש בהם ביצירות הספרותיות שלו, יגרום לרובוט הקורא שלי לזחול החוצה מן הספר. מדובר בצירופי מילים בנאליים להחריד, אשר תופסים מקום על הדף, אולם איבדו מזמן משמעות כלשהי. ניקח לדוגמה את צירוף המילים "לחי רכה". ראשית, מעטות הלחיים שאינן רכות. שנית, הביטוי לחי רכה אמור להיות סינקדוכי לגוף הרך והמזמין של אותה בחורה או אפילו לאישיותה כולה. אבל הוא כל כך משומש שהוא מעיד רק על חוסר היכולת של הסופר ליצור משהו חדש בעולם ×”×–×”. ועל אנשים כאלו, אין לי זמן לבזבז. הרשימה הזו כוללת בתוכה כמה רמות של חטאים: אין השימוש במטאפורה שחוקה לתיאור חדר דומה לאיפיון דמות עילג ובנאלי. ובכל זאת, שניהם חטאים. כמו כן, למותר לציין ×›×™ בניגוד למנועי החיפוש כיום, היכולת הסמנטית שלי היא ממש מופלאה. עבורם הביטוי "לחי רכה" שונה מהביטוי "לחיה הרכה". אני, לעומת זאת, יודעת ×›×™ מדובר בדיוק באותו דבר. ולכן, סופרים, הישמרו לנפשיכם. הרשימה שתבוא עוד מעט היא כמובן רשימה ראשונית ואתם כולכם (כן, כן, כולכם) מוזמנים להוסיף לה. והרי הרשימה: 1. לחי רכה 2. אולם רחב ידיים 3. כתמי שפתון שעיטרו את הכוס\בדל סיגריה 4. ידיים מסוקסות (אלמותי!) 5. ריסים ארוכים 6. חום כמו שוקולד ("אדום כמו עגבנייה" או "צהוב כלימון" ×–×” אותו דבר) 7. תלתלים רכים (לא באמת, מתי פגשתם תלתלים רכים לבד מאלו שיצאו כרגע מן החפיפה?) 8. חושניות ×¢×–×” 9. מוזיקה מחרישת אוזניים 10. עוגן של יציבות 11. לכרסם עוגייה (מתי מישהו בספרות המזדיינת הזאת פשוט יאכל עוגייה? ×–×” קורה לי בחיים כל הזמן) 12. גוש חסם/הצטבר/ נקווה בגרונה 13. הקמט בין עיניו העמיק 14. גוץ שמנמן 15. עשתה דרכה 16. שפתיים מלאות 17. ידי זהב 18. הזקנה קפצה עליה 19. התגנבה מחשבה לראשה 20. לחזור אליו כמו בומרנג