"…ואולם, לרוע מזלם, רוב החולים כלואים בראש ובראשונה במגבלות גופם…" (איה מרקביץ', כאן)

(cc)

מימיי לא אושפזתי בבית חולים. ובכל-זאת יש משהו בבית חולים שמעורר אצלי דז'ה-וו. הריח של בית החולים מעלה לי לראש ישר תמונות של אנשים זקנים, מכניס לי ללב ישר תחושת חוסר אונים, עוצר אותי במקום. לא קשה לי להצביע על היום שבו המרחבים האינסופיים של בית החולים הפכו אצלי בראש לכלא מדכא וחסר עתיד. ולמרות שמאז היו לי לא מעט חוויות טובות יותר בבתי חולים, כולל לידתו של בני הבכור, תחושת הדז'ה-וו נותרה חיה כשהייתה.

זה מוזר, אבל אני ממש זוכר את התקופה שבה בית החולים היה עבורי מגרש משחקים. יש לי זיכרון שבו אני ואחי הצעיר רצים במסדרונות הארוכים של תל השומר, חסרי פחד, ללא חשש, מעבירים את הזמן, מתעסקים בשלנו. זה מוזר, אבל אני לא ממש זוכר מתי סבא שלי התאשפז בתל השומר, מתי הוא עזב את הבית שלנו.

כל הזמן שהוא גר אצלנו לא הבנתי אף פעם את התחושה הנוראית של בגידת הגוף. אני זוכר את עצמי, ילד שלא מזמן חגג בר-מצווה, רוחץ אותו באמבטיה הקטנה. אבל אני לא זוכר אותו, לא זוכר איך הביט בי, לא זוכר אם עיניו היו עצובות. כל זמן שהוא גר אצלנו לא הרהרתי בסיבה שבעצם עזב את הבית שלו והפך להיות תלוי באחרים.

אבל אני זוכר מצוין את אותו היום שבו נסעתי לבקר אותו. זוכר את החדר שבו הוא שכב, את החלון הגדול, את הפיג'מה בצבע תכלת והריח הנורא, מין שילוב של האוכל המגעיל ובשר גוף, גוף שבגד. אני זוכר אותו מביט בחלון, בשמש הזורחת, כמעט מחייך. אני זוכר אותו פונה אליי ואומר לי משפט שמאז לא הצלחתי לשכוח: " אם היה לי כוח, הייתי מטפס לגג וקופץ".

אולי המשפט הזה הוא לא משפט שילד, מתבגר אפילו, צריך לשמוע. בטח שלא מסבא שלו, שהיה עבורו סוג של גיבור כל-יכול. אבל במשפט הזה היה את כל החיים, את חוכמתם ועליבותם. היה בו את נצחונו של האדם החושב על מגבלות גופו, של רוח החופש על כלא הבשר, של אדם המבקש לקבוע עבור עצמו את דרכו האחרונה וחברה שמתעקשת להחליט אחרת.

סבא שלי היה צריך לעבור ניתוח מסובך שהיה אולי מאריך את חייו בעוד שבוע או חודש או שנה. בסופו של דבר, הוא לא הגיע לניתוח ההוא. אני זוכר את הטלפון שבישר על פטירתו, אני זוכר את עצמי מתלבט אם לבכות או לשמוח. אני לא זוכר מה בסופו של דבר עשיתי. אני זוכר שבכיתי ממש רק בהלוויה.

אבל מאז בית חולים, גדול ככל שיהיה, עם מרחבים ענקיים של דשא ופיג'מות לבנות ורופאים נחמדים, הוא עבורי צינוק. אני מרגיש את עצמי נחנק, את האוויר בריאות נגמר לי, אני מחפש בכל מאודי את הדרך החוצה. אני מקווה בכל מאודי שבבוא העת, יהיה לי כוח לטפס לגג ולקפוץ. לפני שהגוף יבגוד והמרחבים יהפכו לכלא.

"[…]
החושך בא, מואר חשמל של אותיות.
מואר שלטים של אותיות ושל מילים.
מאחורי מוטות ברזל וחביות
נושם הים, גדול וזר כבית חולים."

באביב-קיץ 99' ×”×™×” "שיר משמר" הידוע של נתן אלתרמן קרוב ללבי – פיזית, בתוך הספר שהקדיש לי סבי ליומולדת 17 – במשך חלק ניכר מהיום. מבין סורגי מיטת בית החולים והגוף שבהם הייתי אסורה, התקשיתי להכיל את הדיוק המפלח שבו מיקם המחבר את ×”-vehicle של הדימוי שלו בחלק בלתי-מולחן ×–×” של השיר: "[…]הים, גדול וזר כבית חולים" היא פיגורה שכותב רק מי שיודע, ומי שיודע גם שבחושך, בית החולים "נושם". עולה על גדותיו. בולע אותך.

בניגוד לעמדה המתפייטת שהציג בפנינו עמיתי המלומד, אינני אוהבת בתי חולים. לא משום שהפונקציונליות הביתחולימית, שאיתמרינו גמר עליה את ההלל, נועדה לשרת את הצוות ולא את החולים, אלא בגלל השבי. בית חולים, מבחינתי, הוא המרחב האולטימטיבי של האינמרחב, חלל העשוי מעגלים מעגלים של הגבלה מרחבית.

משאושפזת וקיבלת צמיד-דרכון ופיג'מת אסיר משלך, גבולות בית החולים תוחמים את מרחב התנועה שלך: מחוצה להם, בממלכת הבריאים, רוחשת עבורך, החולה, סכנה. המעגל הבא הוא גבולות המחלקה. נסי להיעלם, אם תוכלי, ומייד יישמע באינטרקום שלמראשותייך קול אחות חקרני שמבקש לאתרך, ואם לא ענית בחדרך, ימשיך הקול להדהד אחריך באינטרקום הכללי של המחלקה. מישהו כבר יסגיר אותך, אל דאגה. לפיתת הפיקוח עלייך לא משאירה מקום לטעות: מקומך בחדר "שלך", שהוקצה לך, מיטתך היא מבצרך. וכך הכַּוונת הרפואית סוגרת עלייך, משגיחה על כל תנועה.

(בית חולים (מחלקה (חדר (וילון (מיטה (גוף))))))

עד כאן, אם את גרה ב-Em City (אני מרפררת לכאן); ואולם, לרוע מזלם, רוב החולים כלואים בראש ובראשונה במגבלות גופם. ואכן, כשאת מרותקת למיטה במשך שלושה חודשים במצב של "שכיבה מוחלטת" – בלי לשבת, בלי להרים את הצוואר – נפשך יוצאת אל המרחבים האינסופיים של המסדרון ששותפתך לחדר (ממזרה ממוזלת!) זוכה לתור בכיסא הגלגלים שלה, בקביים או אפילו בלי, כשהיא גוררת אחריה את האינפוזיה, משקולת האסיר שלה. המרחב שעליו את-עצמך חולשת הוא רק ×–×” שניתן לתפוס בעיניים: חלל החדר כפי שהוא נראה ממקום רבצך, או לפחות החלל שנותר סביב מיטתך כשסוגרים עלייך את הווילון כדי להפשיט או להכאיב – אותך או את השותפה לחדר. נקודת מבטך חותכת את ציר התנועה היחיד שיש לך: מהגב לצד ימין, לגב, לצד שמאל; יד מושטת הלאה ממך וחוזרת לחיקך.

כשאדם בריא מתהלך, מבטו מוסר לו תמונה "נקייה" של המראות אשר פוגשות עיניו, להוציא, אולי, מסגרת של משקפיים המבצבצת בשוליים. לעתים אמנם יושב הבריא, ומשקיף, למשל, על חדרו, כשרגליו, המונחות על השולחן לפניו, פולשות אל שדה הראייה, אך לרוב הוא מתבונן בתפאורה הסובבת אותו ללא מסגרת הגוף, ועל כל פנים, הוא תופס אותה בלעדיו. מבט "אובייקטיבי", כמו ציור נוף. בשונה ממנו, כחולה המרותקת למיטה, את מסוגלת לתת מבט "נקי" כזה רק בתקרה שמעליך, ואת כל יתר מבטיך ממסגרים איברי הגוף המוגבל: היד המקופלת מתחת לראש שמציצה בזווית התמונה, וגם הרגליים, החזה, הבטן, שבהם, אולי, צלקות טריות, חבישות, ברזלים, ואולי גרוע מכך. ומכיוון שנקודת המבט קבועה ונייחת, את מאבדת ממד במהרה ומבטך הופך לדו-ממדי.

על מסך המבט השטוח הזה עולות בסך דמויות המבקרים, הרופאים, האחיות או הסניטרים המיוחלים שמטלטלים את מיטתך מדי פעם לטיול נדיר במסדרונות, במעליות ולעתים אף בין הבניינים, לשֵם מיני בדיקות וצילומים. איך יודעים שדו-ממד? תאונות, בעיקר. ארבע שנים לאחר האשפוז, נגיד, מגלה לך ידיד במבוכה שכשהתחלת אז להזיז את הרגליים ונופפת בהן בגאווה, ובכן, ראו לך. הכיצד? את שוכבת, הם עומדים, וכעבור זמן מה המוח מבטל את ההבדל ומזקיף בעיני רוחך גם אותך, כך שלא עולה על דעתך שיש פער אסטרטגי שכזה בין נקודות המבט שלהם ושלך.

צעד גדול לחירות

רק משסיימת לרצות את גזר דין-השכיבה והרופאים מאשרים לכופף בהדרגה את מראשות המיטה לישיבה מלאה, מתחוור לך עוצם שטיחותו של המרחב שבו חיית עד כה. הממד הנוסף מסחרר לפתע את ראשך ובטנך מלאה פרפרי רכבת הרים, סתם כך, מישיבה זקופה, אך בתום כמה ימים סוריאליסטיים של קירות זולגים ודמויות מתפתלות, התמונה מתייצבת ואת מתחילה לנוע בתוכה כבימים ימימה.

או שמא?

כשנתקע לנו קוץ סרבן ברגל, עשויים לחלוף ימים שלמים בטרם נדרוך שוב על מלוא כף הרגל. אבל כואב ללכת רק על העקב, ובינתיים אנחנו מוותרים על הליכה לקולנוע מרוחק, אולי, על מסיבה או על רכיבה על אופניים. ומה אם אין רגל, לצמיתות? ואם יש, אבל היא משותקת? ומה אם יש רגל ואפשר להזיז אותה, אבל השבר היה מסובך מדי וקיבעו את הקרסול עם בורג גדול שלא מאפשר תנועה במפרק? מגבלה שמטיל הגוף על התנועה היא מגבלה על המרחב, ומי שחיה מבעד לכלוב, לצמיתות ולאן שלא תלך, מתנהלת בעולם שלנצח נמצא קצת מעבר להישג ידה, ממוסגר בסורגים.

אבל לא חייבים. ביום שבו גזרו לי את צמיד המאושפזת (נ++, "נקבה פלוס פלוס", נכתב עליו משום מה. כמה הייתי גאה), שמחתי מאד לשוב הביתה, שבוע לפני תחילת כיתה י"ב, אבל הייתי מוטרדת. לא כל כך מהקביים, פחות מזה בגלל הכאבים. הציק לי שלא הצלחתי ללמוד איך לקום מהרצפה עם המגבלות החדשות, משום שפירוש הדבר היה שלא אוכל להתרומם מהדשא בכוחות עצמי, ואם כך, איך אבריז מהשיעורים כאוות נפשי?

הימים חלפו, וביום האחרון של החופש הגדול ירדתי בזהירות לשטיח בבית של החברה, התיישבתי וחשבתי. בבית החולים כבר הייתי בתנוחה הנואשת הזאת אינספור פעמים, על המזרון באולם הפיזיותרפיה, ושם לא הצלחנו, הפיזיותרפיסטית ואני, למצוא פתרון. אלא שהפעם העניין נעשה דחוף. נתתי מבט ארוך בחלל החדר ודמיינתי את הקימה בעיני רוחי כמו לפני קפיצת "פוסברי" בשיעור התעמלות, בניסיון לפצח את רצף הפעולות הדרוש כדי לפרוץ את חוקי הפיזיקה החדשים שחלים על הגוף, ואז להטעין בו את השרירים. ופתאום הבנתי. וקמתי. צעד קטן לאיה, צעד גדול לחירות.

בני משפחה ואורחים נכבדים

המגבלה הגופנית היא כאפה רצינית לתפיסת המרחב, סוג אכזרי במיוחד של הזרה. ומכאן יופיה. מאחר שהגוף מתקשה לבצע פעולות "אוטומטיות" שהתרגל לבצע מינקות, עלייך לפרק לגורמים את התנועה וללמוד מחדש, באינטואיציות של תינוקת, כיצד לבצע אותן שוב, אחרת, או לעוקפן ולבצע אחרות במקומן. אלא שהפעם את לא תינוקת אלא יודעת ומודעת, והתהליך מדהים שבעתיים. והרי אנחנו עושים את זה כל הזמן: את האופניים, המחשב וגם הפלאפון אנחנו תופסים כשלוחות של הגוף ומשתמשים בהם כאיברים מאיבריו. מה יותר מתבקש מללמוד להפעיל באותו האופן את האיברים עצמם, משניזוקו? כמו תינוק. משחקים, מגלים את הפונקציות, אחר כך הכל הופך להרגל מבורך.

לעתים, פוטנציאל התנועה שנותר לגוף לא מספיק, ואז את לומדת להשתמש בחפצים היומיומיים שסביבך – שולחן, משקוף, זוית של מדרגה – כעזרי תנועה בלתי נראים. כוח המשיכה פתאום פועל מכיוונים אחרים, וכל העצמים סביבך הופכים לקוביות במשחק אחר לגמרי. פארקור של נכים. וכך, ממש כמו בספורט האורבני המרהיב שבו האתלטים הצעירים נתלים על עמודי חשמל, מדלגים מגג לגג וקופצים על מעקים ועל קירות כדי לפרוץ נתיבים אסתטיים חדשים במרחב העירוני, כן לגבי התנועה במרחב המוגבל-גופנית. למרחב סביבך יש ממדים נוספים, צריך רק לקרוע את הסורגים מזויות העיניים.

ואז עוברות תשע שנים ולפתע מתברר שהפציעה ההיא ממשיכה לרדוף אותך. שוין. לפחות יש לך חברים שאוהבים בתי חולים.

אפילוג

בני משפחה ואורחים נכבדים.
זוהי הודעה מטעם הנהלת בית החולים.
ביקור האורחים יסתיים בשעה תשע
כדי לאפשר לחולים
מנוחה ושינה.
תודה.

בני משפחה ואורחים נכבדים.
זוהי הודעה מטעם הנהלת בית החולים.
ביקור האורחים מסתיים עכשיו,
אנא סיימו ביקורכם.
תודה

(התמונות, בסדר יורד: ingorrr, frenkieb, bunnymay, jtarrio)

הייתי בפריז וגם ברומא, אילפתי אריות ונמרים, גרתי בתוך עצמי וגו'. מרחבים ריבוא גמעתי, ועדיין יש מרחב גדול אחד בו לא ביקרתי מעולם, וכל אימת שמתגנבת שמועה לאוזני או גלויה לפתחי אני נמלא קנאה מאכלת, מרירה. זהו השטח הלא נודע המשתרע בין המחשבה והמילה. אני מוכרח לסייג מראש שאנשים יותר חכמים ו-ודאי יותר משכילים ממני כבר כתבו על הנושא ×”×–×” מזווית מדעית/פילוסופית הרבה יותר רצינית, אבל הפוסט ×”×–×” לא מדבר בפילוסופית. הוא לא יכול. חסרה לו חוליה. כאמור, אף פעם לא ביקרתי במרחב שבין המחשבה והמילה. כשהייתי צעיר יותר, צעיר ממש, ושרידים של הוויה טרום-מילולית עדיין קרקשו לי בתת המודע, הייתי מנסח את השאלה בערך ×›×›×”: איך תינוק חושב? התמיהה היתה בדבר הצורה שמחשבה מתגלגלת אליה בדעתו של תינוק שעדיין לא רכש שפה. רק שנים אחר כך הבנתי שבעיני הרבה אנשים הסוגיה בכלל לא רלוונטית – התודעה שלהם ממשיכה להתקיים במרחבים לא מילוליים. המילים הן גלגול מאוחר, מטמורפוזה שהמחשבה נאלצת לעבור בדרך לתקשורת עם העולם החיצון. אשר לתודעה – – – ובכן, יש לה את דרכיה המרומזות לתקשר עם עצמה.

אבל אני פשוט לא מכיר את הדרכים האלה. חיפשתי וחיפשתי ולבסוף נכנעתי והבנתי שגבולות ההכרה שלי תוחמים כך את העולם, שתודעה וטקסט אחד הם. את ההפרדה העמוקה בין האידיאה של רעיון ובין הנוסח אני לא מסוגל לעשות – מבחינתי ×–×” לא יותר מאשר הפער בין נוסח כושל לבין נוסח אחר, "אידיאי". יתר על כן, ×–×” כבר כמה שנים, מאז הבנתי שמשהו כנראה חסר לי שם, שאני מבחין בתופעה משונה במיוחד: תובנות באות לי דרך קבע בצורת שיחות-מדומיינות, בהן אני כבר מתאר את התובנה. ×–×” יכול להיות עם חברים, בראיון לעיתון או אפילו בלי נמען ספציפי. פשוט, במקום להבין משהו וללכת לתאר אותו, אני מתאר משהו בדמיוני ודרך כך מבין אותו.

גם הפוסט הזה, אגב, נולד כפוסט. בתוך הראש שלי. הוא היה מוכרח להיכתב בדמיוני כדי להנביט את המחשבה שהוא מבטא.

ואני מתעצבן כשאני שומע אנשים מדברים על תחושות שאי אפשר לבטא במילים. אם ×–×” לא אולקוס – שגם בשבילו יש מילה – אני כנראה לא מכיר את ×–×”. אני מתעצבן כשאנשים מגיבים לדבריי ב"×–×” כל כך אנליטי", או משהו; בהתחלה אני מתעצבן ×›×™ אני חושב שהם מעמידים פנים, ואחר כך מתעצבן יותר, ×›×™ אני מבין שהם כנראה מכירים משהו שאני לא.

אני כותב את השורות האלה ומבין תוך כדי שזה לא מדויק, שזאת הגזמה. קורה, אפילו קורה הרבה, שאני מרגיש משהו ולא יודע מה ×–×”. אבל כשאני לא יודע, אני אשכרה לא יודע. לא "מתקשה להסביר", לא "לא מוצא מילים", פשוט לא יודע. לכן כנראה שווה לחדד ולומר שהאחדות מתקיימת לא בין המחשבה/תחושה/הרגשה והמילה, ×›×™ אם בין הידיעה והמילה. וכאן, בעצם, אני יכול גם לתחום, בגבולות ברורים, את המרחב ×”×–×” שעיני טרם שזפו: שם, בין ההרגשה והמילה, עוד קילומטר אחד שאנשים צריכים לגמוע, כשכבר יש להם הבנה פנימית מלאה של מצב מנטלי אבל עדיין אין להם טקסט בשבילו. במילים אחרות, יש שם, במקום ההוא, זן אחר של הכרה. זן שלא נתקלתי בו; המחשבות שלי פשוט לא הולכות בדרך הזאת. הן תמיד קופצות דרך איזו פרצה בגדר מ"סימן שאלה" היישר אל "תיאור ורבלי". המדבר שבאמצע הוא מיסטיות גמורה מבחינתי. אני לא מסוגל לדמיין אותו כמו שהגיבורים של "שקיעה" לא מסוגלים לדמיין את היקום – ×–×” פשוט מעבר לגבולות המוחלטים של התפיסה שלי. אז אם מישהו מכם נוסע לשם בקרוב, אני אשמח מאוד לטרמפ. ואם הרכב מלא, אני מוכן להסתתר בתא המטען.