ארכיון תגיות: זהות

אבל הנפש אמרה: מה אתך? כבר שכחת, שכל הנאתי היא תנועה בזמן?

(סיפור חניכה אישי כפול. לחלק הראשון)

אמצע העשרה: צ'אטים

הכללת פתיחה: מה שמוזר בגיל ההתבגרות במובן הקלאסי, התיכוניסטי שלו, זה שמצד אחד איטס אול אבאוט בניית זהות, ומצד שני ברור לך שהחיים האמיתיים עדיין לא התחילו, ולפיכך, שהזהות שאת בונה עכשיו איננה (ולא צריכה או יכולה להיות) הזהות האמיתית והקבועה והנמשכת-בזמן שלך, מי שתהיי כשתהיי גדולה.

זה מאפשר ליצור בגיל הזה כל מיני יחסים מעניינים בין הזהות האישית והזהות החברתית, וכלפיהן.

אני, למשל, כמו כמה מידידי הבדויים והבשרדמיים הטובים ביותר, עברתי את גיל ההתבגרות מתוך תחושת פער מוחלט ומובן-מאליו בין זהות אישית (“מה אני”) לזהות חברתית (“מה אני עושה"). הזהות האישית שלי פעלה, ראשה ורובה, בצ'אטים באינטרנט, והיא היתה אמיתית ונצחית, והזהות החברתית שלי פעלה, קירבה וכרעיה, בתיכון, והיא היתה שקרית ונסיבתית.

הפער הזה היה רע וקשה בכל מיני אופנים, שמתוכם אופן צפוי אחד בלט בהעדרו המפתיע: הוא לא היה מפחיד. היה ברור לי שהוא ייסגר כשאני אגדל. כשאהיה גדולה אוכל (ועד אז אלמד ואחשוב ואנתח ואבין איך) לחיות ולפעול בעולם האמיתי מתוך הזהות האמיתית שלי, זו שבינתיים אני יכולה לחיות ולפעול מתוכה רק בעולם-שמחוץ-לעולם של הצ'אט, וזה בסדר, כי "בינתיים" אלו שנים אמורות להיות עולם-שמחוץ-לעולם.

למתבגרים אחרים יש חוויות אחרות. אבל נדמה לי שאפשר לטעון טענה דומה למדי גם עבור מתבגרים שבניית הזהות שלהם היא חווייה חברתית ביסודה. הזהות החברתית של גיל ההתבגרות היא אישית מאוד. איזו מוזיקה את שומעת, מה את לובשת, מה את אוהבת. אלו בדיוק השאלות ששואלים גם בצ'אטים. אין הצטברות של מעשים. הכל זו הפעם הראשונה. מי שאת זו מי שאת עכשיו.

סביב עשרים: בלוגים

הכללת אמצע: מוזר להיזכר בזה מחוץ לעולם המלאכותי והמופרך הזה, אבל מתבגרים יהודים-ישראלים, ובמידה פתוחה גם מתבגרות יהודיות-ישראליות, תופסים את הצבא, עוד מהגיל שבו הוא רק גוש אפל אי שם באופק אחרי הבגרויות המיתיות בפני עצמן, אבל גם במהלכו, בתור כניסה חדה אל החיים האמיתיים, מה שהופך אותך לישראלי אמיתי, לגבר אמיתי, עם כוח בידיים לעשות דברים אמיתיים בעולם. זה לא ככה באותה מידה לכולם כמובן, ובטח שלא לכולן, אבל לרוב משהו מזה שם, נדמה לי. אני, בכל אופן, הלכתי כמובן מאליו לצבא, וחוויתי אותו ככה באופן חלקי, ככניסה (אבל רכה) אל העולם האמיתי, ראשיתו של רצף שהמשיך אל הזמן שאחרי השחרור, אל להיות 'בחורה צעירה' בכל מיני הקשרים, ואחר כך 'סטודנטית צעירה'. גרעין הרצף היה בדיוק מה שחיכיתי לו מראש בתיכון: התחושה שהזהות האישית הולכת ומתאחדת עם הזהות החברתית, ש"מה שאני עושה" מתאים ל"מה שאני". פתאום אהבתי מישהו שהכרתי בעולם ולא באינטרנט (הבועה האישית-חברתית המוזרה הזאת של זוגיות סטנדרטית), "דיברתי באמת" עם חברים מהצבא, הייתי מוקפת ב"אנשים כמוני", עשיתי "דברים מעניינים”. כל זה התחיל בצבא, התעצם בשנתיים שאחר כך והגיע לשיא בתקופה הראשונה באוניברסיטה.

אבל זו לא היתה הזהות הסופית של להיות מה שאת עושה, עוד לא: כן בתוך עולם המבוגרים אבל עוד קרוב לסף, הבטחה לעתיד אבל עדיין בלי חסכונות של מעשים צבורים: הרי כשתהיי גדולה לא תהיי חיילת ולא סטודנטית, אבל להיות חיילת וסטודנטית זה כבר הגרעין מה שכן תהיי, ולפיכך שאלת הזהות היא לא "מה את" ולא "מה את עושה" אלא שאלת הביניים "מה את עומדת (מסוגלת, עתידה, מתכוונת) לעשות", באיזו שמלת זהות אישית את נכנסת לראשונה אל החברה, מה בסיס הקבע שאת מגבשת ומציגה לזהות המצטברת העתידית שלך. לכן מרכז הכובד של מה שעשיתי, של מה שעשינו כולנו, היו מערכות יחסים אישיות מכל מיני סוגים, ולדבר בלי סוף על עצמנו ועל העולם, כמו תיכוניסטים, אבל הפעם בתחושה שזה לא מהיציע אלא סופסוף מעל הבמה.

באותו זמן הפסקתי להיכנס לצ'אטים הגוועים והתחלתי לקרוא בלוגים.

חלק ממי שקראתי כתבו בשמות בדויים כמו בצ'אטים (למשל miss_cast, זו ש, אקס אקסטרימיסטית), ואילו אחרות, רבות יותר ויותר עם הזמן, כתבו בשמות אמיתיים כמו בעולם (למשל מיטל שרון, איתמר שאלתיאל, איה מרקביץ'). אבל לא היה הבדל גדול כל כך בין אלו לאלו. את כולן היכרת דרך זהות וירטואלית ארוכת טווח ומובחנת שהיתה בבירור קשורה אל זהותן היומיומית ובבירור שונה ממנה. האינטרנט של הבלוגים היה עדיין נפרד מהעולם היומיומי אך לא עוד מנותק ממנו: לא עולם פנטזיה ולא העולם האמיתי אלא עולם אמיתי אחר, מערך אחר של עמדות אפשריות.

ובגלל שמה שבלוגריות עשו בעמדות האלו היה לדבר בלי סוף, על עצמן ועל העולם, בגלל שהקשרים שהתנהלו ביניהן היו מערכות יחסים אישיות מכל מיני סוגים, לפיכך היה ברור שביחס לעמדות החברתיות הקיימות בעולם האמיתי, עמדת הבלוגרית הרבה יותר מאפשרת ודורשת "לדבר באמת", “להיות מי שאת", לאחד בין הזהות האישית לזהות החברתית. וכיוון שהיו הרבה קשרים בין העולמות, היה אפשר להעביר (כמו זן-בודהיסט מת לסטימצקי) פיסות מהזהות המאוחדת הזאת, שחושלו (ושיכלו להתחשל רק) באינטרנט, אל חיי היומיום. כשהכרתי את איתמר האדם כשנתיים אחרי שהכרתי את איתמר הבלוגר, המעבר היה קל ורציף (ומצד שני, הקשר בין קרן של הבלוג לאיתמר של הבלוג מתקיים עד היום בצורה אוטונומית חלקית מהקשר בין קרן לאיתמר).

אמצע העשרים: פייסבוק

ביומולדת עשרים וחמש קפץ עלי משבר גיל התבגרות משונה. הייתי בסיני, היה לי זמן לחפור בזה, אז הרצתי זכרונות אחורה והגעתי לסיפור לפיו מה שהשתנה בדינמיקה של הקבוצה החברתית שסביבי בתקופה האחרונה, ובעצם בשנה-שנתיים האחרונות, הוא שהפכנו לאיטנו לאנשים מבוגרים, במובן הבורגני של הזהות החברתית המצטברת: לאט לאט מצטבר אצלך הון ראשוני של דברים שכבר עשית בעולם – נסיון תעסוקתי, אקדמי, פוליטי, אמנותי, טיולי, מיני, רשתות קבועות למדי של אנשים, של מסמכים, של זכרונות – ופתאום, בוקר לוהט אחד, את מגלה שכולן מסביב מסכימות, כהנחת מוצא מובנת מאליה, שמי שאת זה מה שאת עושה. (והגיע הפאקינג זמן ובאותו זמן היי, חכו רגע.)

בחודשים האחרונים למדתי לומר דברים כמו "תואר שני בספרות" במקום דברים כמו "התכנית הבינתחומית".

בחודשים האחרונים למדתי לחשוב דברים כמו "אם עד כה ניהלתי רק מערכות יחסים כאלו, כנראה שאני אדם של מערכות יחסים כאלו".

בחודשים האחרונים פתחתי פייסבוק.

האינטרנט לפי פייסבוק, להבדיל מהאינטרנט לפי הבלוגים, הוא חלק אינטגרלי מהעולם האמיתי, והזהות שלך בו היא הזהות החברתית המצטברת שלך. מי שאת זה לאן את שייכת, כלומר אוסף העמדות שאת ממלאת בעולם, כלומר מגוון הדברים שאת עושה ומצבור הדברים שעשית. נכון שגם בפייסבוק יש טקסטים, אבל העניין הוא לא דיבור, לא באותו אופן כמו בבלוגים, אלא הפרפורמטיביות (אביטל אמרה בסיני ש“פתאום שמתי לב שכל הקשרים המשמעותיים שפיתחתי בתקופה האחרונה היו סביב לעשות משהו ביחד”): לא לדבר את האישיות הפנימית שלך, אלא להציג את אישיותך החברתית, להצהיר על מה שיש לך ללא הרף, או לפחות לעתים קרובות מספיק, בפני איש המכס מרובה העיניים שאיננו ישן לעולם. כל האינטרנט הזה הוא מזוודת זהות פרושה פתוחה על השולחן, מלאה בבלגן מחושב של קשרים חברתיים, חוויות מצולמות, תחומי מומחיות, תחומי עניין, קבוצות מטופשות, רטוויטים.

(פעם היה פה קרקס אבל הוא בדיוק מקפל את האוהלים והטרמפולינות שלו וצועד בטור איטי במורד הרחוב אל מחוץ לעיירה, אל החוץ הגדול והלבן. של מי הנביחות האלו? את באה איתי או לא?)

רטווטו אותי

קבוצות בפייסבוק הן דבר מוזר. לא קבוצות ה"אני מתנגד ל", אלא קבוצות השנינה (אתם מכירים את הסוג: dont do drinks- do drunks, Do NOT join this group, אני דובר/ת צינית שוטפת). במקום ליצור הודעה בסטטוס, מישהו החליט לפתוח קבוצה. השנינות הופכת למאפיין קבוצתי, לקבוצת כל האנשים שחולקים את השנינות הזו. בחלק מהמקרים, ההתחכמות משתנה, והופכת לגנרית ככל האפשר, כדי להתאים לכמה שיותר אנשים ("אני דובר/ת צינית שוטפת"). ופתאום כל רשימת החברים שלך מתמלאת באותה התחכמות בדיוק, מאנשים שונים. זה לא נראה הגיוני.

לקבוצות האלו יש זמן מדף קצר, יחסית. הן נועדו להופיע ברשימת העדכונים ולהיעלם. אני לא בטוח, אבל מחיפוש קצר שערכתי נראה לי שסוג הקבוצות הזה מתחיל להיעלם, מפנה את מקומו לטובת שורת הסטטוס. הן היו פרי הבאושים של העיצוב הישן של פייסבוק, ועם ההתמקדות בעדכוני הסטטוס של החברים, הן מאבדות הצדקה.

אבל דבר דומה קורה גם בטוויטר. שם יש את ×”-RT, ×”-ReTweet – ציטוט ישיר של משתמש אחר. הוא הומצא על ידי הגולשים, ואומץ במהירות. גם ציטוט וגם קישור. קשה להגיע ליותר מזה ברשת.

המהירות שבה אומץ ה-RT מעיד על משהו שהוא מעבר למגבלות ממשק. איכשהו, ברשת, לציטוט יש ערך. זה נכון גם לגבי העולם הממשי, אבל לא באותה המידה. הרשת שדרגה את מעמדם הבלוי של המתווכים, המפיצים מחדש, סוחרי האנקדוטות המשומשות. אני מעלה קישורים בדלישס, חולק פוסטים בגוגל רידר ובגם-שם, מרטווט בטוויטר ומאמבד סרטים מיוטיוב, וזה לגמרי בסדר. אפילו רצוי.

אין לכך סיבה אחת, כמובן. ממשקים שונים מציעים אפשרויות שיתוף שונות, ובכל ממשק יש סיבות אחרות לשתף. ה-RT, למשל, הוא גם הצהרת "אתה בסדר, אתה"; ועל ה-Share כבר דיבר שחר היטב. אבל יש כאן משהו חוצה ממשק, וזה לא רק הצורך, בים המידע וכו', לברור את המוץ מהתבן ושאר מטפורות שחוקות. נעשה קל מאוד להפנות לטקסטים אחרים, קל מספיק כדי לחשוף צורך שהיה שם תמיד, לפני האינטרנט, ושהרשת העצימה.

זה נראה לי קשור, איכשהו. התמונה של kurtxio

אומרים שהיו פה צ'אטים לפני שהגעתי

אני זוכר קצת מהרשת בעידן הצ'אטים. העיתונים התמלאו כתבות על אטיקט הצ'אט, פדופילים שאורבים בצללים, בגידות וירטואליות, התחזויות וירטואליות, תהיות על מהות האנונימיות. אחר כך עברנו לפורומים. העיתונות נרגעה, וכולם דנו עם כולם על פוליטיקה ודת ב-IOL.

אז הגיעו הבלוגים, והסלימו את המהפכה הבסיסית של הפורומים – ניהול הזהות. בצ'אטים אנשים בנו זהות אד-הוק, ובדרך כלל היא לא נותרה עמם זמן רב. המערכת לא זכרה אותך, רק המשתמשים, ורובם התחלפו כל הזמן. הפורומים כבר דרשו הרשמה, וגם אם לא – הם תגמלו את מי ששמר על אותו שם משתמש. יכולת לבנות מוניטין. ×”×™×” בכך טעם. כאשר באו הבלוגים, השתנה גם מוקד העניין, ממקומות שמאוגדים באמצעות נושאי שיחה או תחביבים, קיבלנו מקומות שמוקדשים לאנשים. כמו גיאוסיטיז, אבל הרבה הרבה יותר טוב. הזהות המקוונת קיבלה בית.

במובן הזה, הרשתות החברתיות לא היו מהפכה גדולה כל כך. הם רק ענו לצורך שכבר קיבל ביטוי בבלוגים. זה לא מפתיע שב-LiveJournal היו פיצ'רים חברתיים זמן מה לפני מייספייס או פרנדסטר. אם כבר איגדת את הזהות שלך למקום אחד, מוטב שיהיו לה גם חברים.

כאמור, היה בכך צורך. אנשים מדברים ברשת, אבל אין להם גוף. אין מה שיאגד את כל הדיבורים האלה תחת אותה קורת גג. אתם תמצאו את עצמכם בפורום א' ובפורום ז', בתגובה ב-ynet וכמשתמשים בוויקיפדיה. המון המון דיבורים שהם אתם, חסרי הקשר וזמן. בלי מקום שהוא הבית, כל הדיבורים הללו מופיעים ונעלמים, מאוגדים באמצעות חיפוש גוגל לאינדקס מוזר, עם היגיון נעלם.

ואז באו הבלוגים ובאו הפרופילים ברשתות החברתיות. הרשת תמיד שימשה גם כצורת תקשורת וגם כמרחב, כפי שיעידו "כתובות האינטרנט" שלכם, אבל הגולש, שבתחילה נע ממקום למקום, נעשה עכשיו "משתמש", והוא יוצא תמיד ממקום אחד. מקום אחד שהוא אנחנו. ואם יש יותר מאחד, נמצא שירות שיאחד אותם. כך או כך, עכשיו ברור: סטודנט, 30, ספרות, עיתונות, טכנולוגיה. זה מי שמדבר.

השינוי הזה לווה בהמון שינויים קטנים. הפוסט של שחר עסק, בין היתר, באנשים שנתקעו עם כינוי הרשת שלהם בג'ימייל, וגם זו נקודה טובה. עברנו להשתמש בשם האמיתי. אנחנו מנהלים עכשיו זהות. כינוי אד-הוקי לא מספיק כבר.

אבל, בה בעת, האינטרנט עדיין דורש לדבר המון. אם אתה לא מדבר בטוויטר, אתה נקבר, כמעט מילולית, תחת עשרות הציוצים. כנ"ל בפייסבוק. כנ"ל ברשימות ה-RSS. אולי יש לך מקום ברשת, אבל כדי שישימו אליו לב, עליך לדבר.

וכאן נכנסים ה-RT והשיתוף בגוגל-רידר והקבוצות השנונות בפייסבוק. הרשת גדולה מספיק בשביל להזדקק למתווכים. ותיווך היא דרך קיום נהדרת, מכיוון שהיא דיבור שמבנה זהות. אתה גם מדבר וגם מייצר את עצמך, מבלי להתאמץ. קצת כמו להראות לאנשים את הספרייה שלך. או, נכון יותר, לנפנף בז'אנרים האזוטריים שאתה קורא בקביעות, אלו שהם מעולם לא שמעו עליהם. כי זה תיווך, בעצם, העברת אלמנט ממעגל חברתי אחד למעגלים חברתיים אחרים. המתווך הוא מי שקיים בנקודת החיתוך של כל המעגלים האלה. הוא מכיר. הוא חשוב. הוא מדבר.

היברידיות אלק

"×–×” על היברידיות", אמר לי העורך כשהזמין אותי משהו לכתוב לגיליון ×”×–×”, "הרי היברידיות זו את בעצמך" – והתכוון לעובדה שאני ממוצא מעורב, אשכנזי ומזרחי. הזהות שלי מורכבת מכמה זהויות, אף לא אחת מהן היא לגמרי שלי, אמרתי בהקשר ×”×–×” במקום אחר, ולכן אני גם מזדהה עם הצורך בשייכות וגם מרגישה לא לגמרי נוח עם הגדרות ברורות של זהות. אני מעדיפה את האפשרות לייצר זהות ממקום מרובה, מפוצל, נזיל, למרות ש"אי שייכות היא פצע", כדברי רונית מטלון. "קטגוריות", התפארתי, "מביכות אותי"1.

אני באמת "היברידית", אם למילה הזו עוד יש תוכן, אם היא לא איבדה משמעות מרוב שימוש. אני בת תערובת, תמיד הייתי. גם ×–×” וגם ×–×”, לפעמים לא ×–×” ולא ×–×”. אצלנו בחגים יש שני סוגי גפילטע-פיש – ×–×” שלמדה סבתא שלי להכין לסבא שלי הפולני, וזה שהיא המציאה בעצמה, איזה טייק אוף גלילי על הקציצה המוכרת, בעגבניות וכוסברה. כששואלים "מאיזה מוצא את" אני אומרת "כל מיני", ולפעמים "בעיקר ערבייה". הבדיחה הקבועה שלי על ×–×” שאני לא אוכלת חריף היא שזה שאני שווארצע ×—×™×™×¢, ×–×” לא אומר שאני לא פולנייה.

כן, אני תערובת אמיתית. מותר לי להגיד פרענק ומותר לי להגיד ברברים ומותר לי לצחוק על פולניות, כי אני כל אלה. מותר לי בגלל זה לספר איזה בדיחות שבא לי ולעשות איזה מבטאים שבא לי, כולל של רוסים ודרום אמריקאים. זה תמיד היה הכי קל וברור.

ההיברידיות הזו שלי היא מקום נעים, מקום של "מותר". היא מאפשרת לי להתנודד, להיות איפה שמתחשק לי, לבחור על מה לדבר וגם את המקום שממנו אני מדברת. ותמיד בחרתי להזדהות עם האנדרדוג. גם בבית שבו גדלתי, התשובה ×”×›×™ טובה לשאלה "מאיפה אתם" היא "אנחנו מהשמאל"2. צבע וגזע ×–×” לא דבר חשוב במשפחה שלי. או אחרת: ×–×” דבר לא-חשוב. וזה שההורים של סבתא שלי החרימו את החתונה שלה עם אשכנזי, ×–×” אדיוטי לא פחות מזה שגיסתה החדשה, אחותו של סבא שלי, הקדימה את בואה ארצה בתום מלחמת העולם (מה שנהוג לכנות "אוד מוצל") – במכתב שאמר "שמעתי שמצאת לך אזייאתית להתחתן איתה".

האמנתי, אני עדיין מאמינה, שריבוי והתנודדות הם מקום מוצלח לייצר בו זהות – מקום זהיר, עירני, מודע לאחר ולאפשרות ×”"אחרות" שלו עצמו. ההיברידיות שלי הייתה מה שאפשר לי להיות בו בזמן "אני" ו"אחר", להיות המרכז והשוליים גם יחד, ובכך לפרוע את הגבול המובן מאליו שביניהם. הייתי הוכחה מהלכת לזה שאי אפשר לומר "כל המזרחים" או "כל האשכנזים". התגאיתי בזה.

הכל ×”×™×” טוב ויפה. ואז נולד לי ילד חום. אני לא ידעתי שהוא חום, אבל הראו לי. לא ידעתי שהוא שזוף, שחום, תימני-תימוני, מולאטי, כושי קטן, קרמבו מוקה, צבע קקי, כמו שאמרה לי מישהי בחמימות. אני בכלל לא ידעתי שיש לו צבע – "איזה צבע מדהים יש לו, מאיפה ×–×”, מהאבא?". ילד אנטילי קטן נולד לי. "הוא לא מכאן", אמר לי קרוב משפחה מהגליל, "הוא כמו ההוא מהספר של יהודה אטלס. הוא מסיפור אחר".

אמרתי לאבא שלו לא מזמן, כל הזמן מדברים איתי על הצבע של אביתר. כל הזמן. ×–×” עניין. מתייחסים אליו בלי הפסקה, אפילו במחמאות – "איזה צבע מדהים יש לו". והוא אמר: וולקאם טו מיי לייף.

וככה הבנתי שהייתי זחוחה.

מבחינתי "היבריד", גם-×–×”-וגם-×–×”, תמיד אמר שאני יכולה לבחור איפה להתמקם. ×”×™×” לי ברור שאני ב"אחרים", וגם שאני יודעת איפה נמצאת האחרות הזו, בגלל שאני אישה. בגלל ×–×” יכולתי להגיד שאחרות היא גם עמדה מוסרית, שמאפשרת – יחד עם הסבל שיש בה – גם לראות את העולם במשקפיים זהירים יותר. כמובן שידעתי שזו עמדה פריבילגית, ×›×™ בחרתי בה, לא כפו אותה עלי. אבל האמת היא שמעולם לא נצרכתי ליותר מדי הסברים. השם שלי הציל אותי. לא משנה שכמעט ואין פעם שלא מניחים אוטומטית שאני "צפרוקאית" כששומעים אותי מדברת צרפתית. לא משנה שיש איזו תמיהה כששומעים שאני "קפלנסקי". ×–×” לא משנה ×›×™ בסך הכל אני עוברת בתור לבנה. וגם את ×–×” לא ידעתי עד שנולד "התימוני שלי", הילד הקטן והאקזוטי שכולם כל כך אוהבים להגיד משהו, לא משנה מה, על הצבע שלו. ההיברידיות שלי הייתה מה שהייתה רק משום שבקטגוריית הצבע הייתי חסרת צבע, שקופה. לבנה.

באמת ידעתי משהו על אחרות, ×–×” לא נכון שלא ידעתי. וגם ידעתי שיש גזענות. אבל לא הבנתי את הדבר ×”×–×” בגוף. את האחרות של להיות אישה – התוספת הקיימת-תמיד, הנוכחות הגופנית העודפת שאת תמיד נדרשת אליה, שהמבט לעולם לא מחמיץ – את האחרות הזו הכרתי בגוף. אוכלת-לא-אוכלת, כוסית-לא-כוסית, יפה-לא-יפה, ציצים-לא-ציצים, מניקה-לא-מניקה, אוהבת-ילדים-לא-אוהבת. אני יודעת שזה משהו שלא מבינים מבחוץ. אני יודעת ×›×™ ניסיתי להסביר כמה פעמים. וחשבתי שהידיעה הזו אמורה לחסן אותי מעיוורון, אבל היא לא מחסנת. והתמיהה שלי לנוכח הגילוי – בחיי! – שלילד שלי יש צבע, היא בדיוק התמיהה של מישהו שאת מספרת לו שלהיות אישה ×–×” להידרש כל הזמן אל הגוף שלך מצד הסביבה, והוא אומר לך "אבל אני לא מבין מה הסיפור שלך. מישהו אומר לך מה לאכול?".

גם הילד שלי הוא היברידי. גם וגם. הוא יידע לדבר גם וגם וגם – עברית וצרפתית ואולי עוד יריח קצת ערבית וגם יידע לקרוא בתורה בתימנית. הוא יאכל גם וגם ויש לו שני שמות. אבל כל ×–×” לא יציל אותו מהמבט שכבר קבע מאה פעם מאז שהוא נולד – "התימוני שלך, איך יצא לך ×›×–×” תימוני". ואני אפילו לא בטוחה שאני רוצה להציל אותו.

לילד שלי ההיברידיות לא תעזור. אם כבר, אני חוששת שהיא תהפוך לדבר שאמור "להגן" עליו מתיוג כמזרחי. שיחשבו שנתתי לו גם את שם המשפחה שלי לא מטעמי פמיניזם, אלא מטעמי שכנוז, כדי שבכל זאת ילך לו באוניברסיטה או משהו. אני יכולתי להיות היברידית איך שבא לי. ×–×” ×”×™×” הדבר שאפשר לי להתנגד למרכז – שבו, אני מבינה בדיעבד, הייתי – ולהתמקם בשוליים. אבל כשאתה חום, שזוף, תימוני ×›×–×”, כשהצבע שלך מדהים – כבר קבעו לך את המיקום. ההיברידיות הזו, במירעה, עלולה להפוך למה שמאפשר לך להתקרב אל המרכז.

אני כותבת ונזכרת איך שתי בחורות בעבודה צחקו עלי כשהתחתנתי, שאני שומרת על שם המשפחה שלי ולא מחליפה אותו ×›×™ ×–×” שם אשכנזי. הן צחקו אבל התכוונו ברצינות, ולכי תוכיחי עכשיו שאין לך אחות (גזענית). עכשיו פתאום אני חושבת שזה שהתעקשתי לתת גם אני את שמי לילד שלי, עלול להיתפס – איזו אירוניה, כניסיון להלבין אותו, לשכנז אותו. תימוני-תימוני, אבל קוראים לו קפלנסקי. כותבת ונזכרת באשתו של חבר – חצי-תימני-חצי-עיראקי, שמצטערת עכשיו שלא נתנה לילדה השזופה-מדי שלה, שטרם מלאה לה שנה, גם את השם שלה. הסוגיה הזו כלל לא הטרידה אותה כשהתחתנה ולכן לילדה, כמו להוריה, יש עכשיו שם תימני למהדרין. "×™×”×™×” לה יותר קשה להסתדר ×›×›×” בחיים", הסבירה לי ברצינות תהומית. היא בעצמה מאוד עסוקה בצבע של התינוקת שלה: "היא לא בדיוק חומה, היא יותר צהובה, היא משתזפת כזאת".

***

אבא שלי תמיד הזכיר לי שאני חצי-חצי, ותמיד הזהיר מפני גזענים. גם אני אצטרך ללמד את ההיבריד הקטן שלי משהו על גזענות. ×”"גם וגם" לא יוכל כנראה להיות השיעור ×”×–×” בשבילו – לא הייתי רוצה שהחצי-חצי יהפוך במקרה שלו לצידוק מטהר. את השיעור באחרות הוא כנראה יילמד מהחיים.

(בתוכי כבר צער על עלבון עתידי, אפשרי, שאולי יעלבו בו; שאיפה לא לגמרי הגיונית – שיהיה לו קל ופשוט, שיהיה מגזע אדונים).

 

פורסם ב"הכיוון מזרח" 14


1. "מה הצבע של פרנץ פנון?", בתוך: תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006.

2. "מה זאת אומרת מאיפה אני?" היא מתעצבנת: "לכל מקום שברנאר ואני הולכים, בכל בית שאנחנו מבקרים בו, הדבר הראשון שאנחנו אומרים, זה Nous sommes de Gauche, כדי שיהיה ברור הדבר הזה: אנחנו מהשמאל" (רונית מטלון, "עמדה כלפי הביוגרפיה", בתוך: קרוא וכתוב, הספריה החדשה, 2001, עמ' 49).