ארכיון תגיות: ×–'ורז' פרק

The Unbookables

ב-Screenhead פורסמה רשימה של "The Unfilmables", הרומנים שהכי קשה להפוך לסרט. הרבה בחירות צפויות ('יוליסס'), כמה בחירות מעניינות ('הגלגול'). כדי להפוך את ×–×” לקצת יותר מעניין הכילה הרשימה גם מרכיב נוסף – אם ניתן להפוך את הספרים ×”× "ל לסרטים, מי הבמאים שיצליחו לעשות זאת. מגניב, בסך הכל.

מאחורי הרשימה הזו עומדת ההנחה, ההגיונית למדי, שלכל מדיום יתרונות וחסרונות משלו. לכן נראית תמוהה העובדה ש-screenhead לא פרסמו עוד רשימה אחת, "The Unbookables", הסרטים שהכי קשה להפוך לספר. מאחר שמלאכת צדיקים וגו', נוטל 'הסיפור האמיתי והמזעזע של' את הכפפה, ופותח ברשימונת משלו. ומאחר שגם כאן רוצים קצת להיות צדיקים, אני רק אפתח את הרשימה הנ"ל. תגבבו סרטים נוספים.

הצ'פלינים

במקור חשבתי להביא את "זמנים מודרניים". אבל אז גיליתי שהסצינה שעליה אני חושב היא בעצם מ"אורות הכרך", שכמעט ואיני זוכר, אז נראה לי שהטיעון הנ"ל נכון לגבי רוב הסרטים האילמים של צ'רלי צ'פלין.

העניין הוא ×›×–×”: צ'פלין הוא לא קומיקאי סתם, הוא כוריאוגרף ורקדן קומי. הסרטים שלו בד"×› סובלים מעלילה אפיזודית וקצת תלושה, אבל מפצים על כך בסצינות עצמן. צ'פלין עושה יותר מסתם הומור גופני, עיקר הכוח שהסצינות הוא בתזמון הבדיחות ובתזמור שלהן. קצת קשה להסביר – בדיוק מאותה סיבה שבשלה קשה להפוך את הסרטים הללו לספרים; אני לא מצליח לדמיין אף משפט, אף תחביר, שיצליחו שלא לקלקל את הבדיחה הזו – אבל כדאי לראות ואז ×–×” ×™×”×™×” ברור:

זמנים מודרנים: צ'פלין נכנס לכלא »
אורות הכרך: צ'פלין מתאגרף »

איזה סופר יוכל לבצע את זה? כאשר סיפרתי לה על הרעיון הזה לפוסט, מיטל הציעה את דוד אבידן. "לא", סירבתי, "זה מה שמצפים שאציע". "לסקלי?", היא ניסתה שוב. "אה..", פיזמתי. "ז'ורז' פרק!", קראה בגיל וצדקה. מיטל: "זה די פשוט. אתה רק צריך לחשוב על סופרים שיכולים לכתוב הכל, וגמרת עניין".

לה מיזנטרופ

אני קורא עכשיו, שוב ולאט מאוד הפעם, את "מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדינן סלין. בסיכום זריז: סיפורו של מיזנטרופ. בסיכום זריז פחות, מהכריכה האחורית: "חייו, אהבותיו ובעיקר שנאותיו של פרדינן בארדאמי על רקע מלחמת העולם הראשונה והתהליכים החברתיים והכלכליים שחלו אחריה והחישו את עליית הפאשיזם באירופה…".

אבל בלי קשר למלחמת העולם הראשונה ולאפריקה ואמריקה – שכולם נוגעים בי אישית בדרך כזו או אחרת – הסיפור הוא על מיזנטרופ. כמו "טימון איש אתונה" של שייקספיר או "קאנדיד" לוולטיר או הסיפורים של ×’×™ דה מופסאן, מה שבאמת מעניין ב"מסע אל קצה הלילה" ×–×” השונא, והשתקפות מושאי שנאתו דרך עיניו.

שלא כמו "טימון" או "קאנדיד" או מופסאן, "מסע אל קצה הלילה" הוא ספר טוב. אולי הטוב ביותר שקראתי. אני יכול לבוז לטימון ולוולטיר ולמופסאן על שנאת האדם שלהם. היא מגוחכת בעיני, ופשטנית.

אני לא יכול לבוז לסלין.

גם סלין תורם לסיפור האמיתי והמזעזע של. ואתם?

***

"מה שנחוץ, בעצם, בשביל להגיע לשלום מסוים עם בני-אדם, קצינים ולא קצינים, לשביתות-נשק רופפות, אמנם, אבל בכל-זאת חשובות מאוד, זה לתת להם ויהי-מה להתהדר, להתפלש בסיפורי התפארות מטופשים. אין גאוותנות נבונה. הגאוותנות היא יצר. גם אין אדם שהוא לא קודם-כל גאוותן. התפקיד של אסקופה נדרסת מלאת הערצה הוא כמעט התפקיד היחיד שבני האדם מוכנים לראות בסובלנות את זולתם משחק אותו וליהנות מזה קצת" (141)

בעצם, אף מיזנטרופ איננו זר. לא באמת. אינך יכול להיות זר לאנושות כאשר אתה שופט אותה בערכיה היא. יותר מזה, המיזנטרופ כותב. הוא לא רק שונא אותנו, הוא רוצה שנשנא גם כן. סמיוטית, הערך "גאוותנות" אינו רק שם תואר, הוא גם מסומן בפלוס או מינוס ערכיים. סלין לא צריך להסביר מה רע ב"גאוותנות", הרע שבה הוא קדם הנחה. לקבל על עצמך את תפקיד המיזנטרופ פירושו גם לקבל לפחות חלק מהערכים האנושיים.

***

הערת שוליים: אם כבר זר, אז ז'ורז' פרק. לא מזמן מיטל קישרה למאמר של פרק על סידור הספריה. זה פרק. הוא מפשיט מהספריה כל ערך תרבותי, והופך אותה למאגר נתונים, שאפשר לשחק איתו. כמעט אפשר לחוש איך הוא חושב, בווקטורים, במרחבים. איני זוכר עוד הרבה מ"חלל וכו': מבחר מרחבים", אבל נדמה לי שזה דומה. פרק יכול לראות את העיר ואת הבית אחרת, כי הוא שוכח את כל הסכמות התרבותיות שאנחנו מלבישים עליהן. מבחר אפשרויות המשחק שלו גדל ככל שהוא מבטל את המובן מאליו. והמובן מאליו הזה יכול להיות מובן מאליו רק בתוך מסגרת ממשמעת.

לא קראתי את "ההיעלמות", ספר שלם ללא האות "e", אבל אני רוצה לדמיין שהאילוץ החיצוני הולך ומשתלט על העולם. אני לא רוצה בספר שלם ללא האות "e", אני רוצה בספר שבו העולם חסר את האות הזו. אם כבר זר, אז פרק.

***

"הסרן פרמיזון שלי, זה שרגע קודם עוד לקח על עצמו לטהר את הסיפון מנוכחותי המרקיבה, מרגע שמצא אצלי אוזן קשבת שאין כמוה, התחיל לגלות בי כל מיני סגולות נעימות. הזרימה בעורקיו נהיתה כאילו יותר רכה בהשפעת המחמאות המקוריות שלי, מבטו התבהר, עיני השתיין המושבע שלו, עיניים מחורצות ומלאות דם, אפילו התנוצצו מבעד לטמטום שלו ומעט הספקות שאולי היו לו בעומק לבו לגבי ערכו, וברגעים של ייאוש גדול עוד היו מנקרים בו לפעמים, פגו לזמן-מה, כמה נהדר, בזכות פעולתן המופלאה של אמירותי הנבונות והקולעות" (142)

בארדאמי של סלין אינו זר. חישבו על המשפט הזה, שמוגנב בתוך כוס התרעלה הכללית: "ומעט הספקות שאולי היו לו בעומק לבו לגבי ערכו, וברגעים של ייאוש גדול עוד היו מנקרים בו לפעמים, פגו לזמן-מה". רגע החמלה הזה אמיתי באמת. בארדאמי אולי מתעב את פרמיזון וגאוותנות גם, אבל הוא יודע מאיפה שני אלה צמחו. הסרן פרמיזון אולי מִטַפֵּש, אבל הוא עושה זאת באותו אופן שבו מִטַפֵּש אדם רעב מאוד. הגאוותנות היא לא יצר, כמו שהוא כותב קודם, היא צורך.

***

הוא היה יכול לכתוב את זה גם אחרת, סלין. הוא היה יכול להדגיש את הרעב. הוא היה יכול להבין את פרמיזון ואת אפריקה הקולוניאלית ואת מלחמת העולם הראשונה. אבל אולי טוב שלא הבין. כי אחרת, אם נבין את הסרן, אם נראה את מערך היחסים האנושיים כפי שהוא באמת, על כל מורכבותו, אנו עוד עלולים להתפתות ולהאמין ב"טוב שבעולמות האפשריים". ואז לאן נגיע?

***

שתי הערות שוליים:

 

1.

לא קראתי את לייבניץ. רחמו עלי, יהודים.

 

2.

עניין המיזנטרופ ממש מעניין אותי תיאורטית. יש פה סוג של כוריאוגרפיה נורמטיבית. הגבהה של ערכים מסוימים על חשבון ערכים אחרים; הרחבה של ערכים מסוימים (הסגולות של הפחדנות מול הטיפשות שבכבוד) והתייחסות מצוצמת לערכים אחרים. יש לי המון רעיונות לא אפויים בנושא. אם יתחיל דיון, אצטרף.

כשאמות אוכל לחיות בשקט

1. "כשאמות אוכל לחיות בשקט" ("כשאמות" של להקת פורטרט, מילים רון רוזנפלד)
2. ז'ורז' פרק כתב סיפור שנקרא "הסיפור על האיש שצייר אקוורלים והורה לעשות מהם פאזלים" (סליחה על ראשו של הקורא תומר בשל הכפילות). תמציתו של הסיפור היא "ברטלבות' החליט יום אחד שחייו יאורגנו בשלמותם סביב פרויקט ייחודי שלהכרחיותו השרירותית לא תהיה כל תכלית זולתו-הוא".
3. אם משלבים את הראשון והשני מקבלים את ספרו האחרון והמצויין של קניוק "הנעדרת מנחל צין" (הוצאת ידיעות אחרונות). מן העטיפה: "בתו של איש עסקים עשיר, פלמ"חניק לשעבר, נעלמת במדבר. היא מביימת את היעדרותה וגורמת למשטרה לחשוב שנרצחה בידי בדווי כדי שתוכל להיות נוכחת בהלוויתה שלה".
4. הגיבורה של קניוק יוצרת פרוייקט שאין בו תכלית מלבד קיומו. המטרה המוצהרת שלה היא להיות נוכחת בהלוויתה, אבל הפרוייקט עצמו הוא פרוייקט שמטרתו היא האין – למחוק את קיומה של גיבורה. וכולם משתתפים בפרוייקט; קניוק מכניס לריקוד המשוגע ×”×–×” את כל המכניזמים שמהם מורכבת המדינה. אבא שהוא פלמ"חניק, חבר של הרבה "סחבקים", שנותנים אחד לשני טיפים כדי להתעשר. אימא שהיא ניצולת שואה, נוצרית, מוסלמית, ששכלה כבר שני בנים, שהם האחים המתים אך ההו-×›×”-נוכחים של הגיבורה. משטרה שעושה הכל כדי לסגור תיק. תקשורת שאוהבת לתייק כל פרשה תחת כותרת – ונותנת לפרשה הספציפית הזו את השם המופלא "הנעדרת (המסכנה) מנחל צין". שמאלנים שאוהבים להאשים ימניים, וימניים שאוהבים להאשים ערבים. שפה של יומיום, שפה של תנ"ך ושירים של פלמ"×—.

כל אלו פועלים לשווא. הם פועלים לקראת מטרה שאינה יכולה להתקיים.

5. במובן שנהוג לכנותו רדיקלי, מדובר ברעיון פמיניסטי. העולם הפטריארכי המונהג בידי הפאלוס הוא עולם מוכוון מטרה, כך טוענות האחיות הצרפתיות (כל אחת במילים המופרכות שהיא בעצמה המציאה). העולם הנשי, כך הן אומרות, הוא עולם של ריבוי, של נזילות, של דברים שמסתבכים בתוך עצמם, שמולידים את עצמם, כפי שבחורה אחת, בתו של איש עשיר מהפלמ"ח, מולידה את עצמה רק כדי להרוג את עצמה.

וכך הבחורה הזו, שיודעת את כל החוקים הנכונים, מפעילה את העולם רק כדי שישתתף בפרוייקט הקטן שלה. כמו ילד שמוצא בובת מריונטה, והוא אינו יודע את התנועות הנכונות, והוא מושך בחוטים רק כדי לראות את התנועה עצמה, ללא כל ניסיון ליצור מימיקה של התנהגות אנושית. (ובאקדמאית, זוהי הכורה, ששולחת התפרצויות סמיוטיות לא ברורות, ממולמלות, אל הסדר הסימבולי ההגון והטוב).

למרבה המזל, גם הפמיניסטיות לא יוצאות נקי מהסיפור הזה. הגיבורה שלנו היא בחורה נטולת נקודת ג'י. וכך, הגוף הנשי, הגוף המתענג, שאמור לייצר את כל הפלא הנשי הטהור הזה, שהוא חף מכל פשע חשיבה גברי, הוא במקרה הספציפי הזה גוף שאינו מתענג לעולם, גוף שאינו אורגזמי.
6. בספר הזה יש אלמנטים של "בודריאריות קלאסית". הפעולה המיותרת של כל זרועות הביטחון והישראליות חושפת את עצמה. כמו בסדרת ה"מטריקס", גם אלו שניתקו מן המטריקס מסתובבים עם חורים שחורים כעורים, שנוצרו לאחר שניתקו ממקור ההזנה שלהם. החורים השחורים האלו, כמו הפעולה המיותרת, מנכיחים את מקסם השווא, שעליו בנוי הכל.

אבל בסרטים (יותר מאשר מקריאה בבודריאר עצמו) המחשבה בורחת לכיוון ישות טרנסדנטלית אשר מפעילה את הכל, יישות שעומדת מאחורי המטריקס. היישות הזו, נדמה שיש לה מטרה. היא רוצה להשתיק את התינוקות בעריסות, כדי שהיא תוכל להמשיך ולעשות את מעשיה באין מפרע.

בספר של קניוק אין יישות כזו. אין שום תכלית מאחורי המטריקס, רק חזרה נוספת אליו. הבחורה הזו רוצה לברוח מהקיום הישראלי שלה, רק כדי שתוכל שוב לעלות לישראל, ולבחור לעצמה את האלמנטים של הישראליות שהיא אוהבת.
7. כך שאם מסדרת הסרטים (ומבודריאר) יוצאים בתחושת פרנויה קשה, מהספר יוצאים בתחושת שמחה. אי אפשר לברוח מהמטריקס, אבל היי, אם תתאמץ תוכל לשנות את התוכנה שבה אתה נמצא. (אני חושבת שבאקדמאית זוהי הזרה של ההזרה). תענוג.