ארכיון תגיות: חוק

על פלירטוטים, הטרדה מינית והמנגנון החוקי-מוסרי

יעל ישראל כתבה בבלוגה קטע יפה על הפלרטטנות הנעימה שבאמצעותה מתנהלים פעמים רבות יחסים בין אנשים לגברים, ועל מידת האחריות שאנחנו צריכים לקחת על מעשינו. כל זה בהקשר של פרשת רמון והנשיקה (ולכן, ובהתחשב באווירה הפמיניסטית-מיליטנטית שאופפת אותנו בזמן הזה, אני חושב שפרסום הקטע הוא מעשה אמיץ). הנה:

http://www.notes.co.il/yael/27765.asp?p=0

היא כותבת על שיגרה של פלירטוטים במשרד (או בכלל), כלומר אווירה בה היחסים בין אנשים שאינם ממש מכירים זה את זה מבוססים פחות או יותר על פלירטוט הדדי, לאו דווקא עם כוונה רצינית להגיע למשהו מעבר לכך. הנה:

"בגיל 35 מצאתי את עצמי מפלרטטת עם ילדון בן 17 שחיזר אחריי. אומנם הרגשתי כמו שודדת עריסות, אבל פלירטטתי בחזרה, בלי להתכוון לשום דבר מעבר לזה. ולהפך. בהיותי בדיוק בגיל של החיילת התובעת את רמון, פלירטטתי עם גברים מבוגרים בגילו של רמון שפלירטטו איתי. סתם פלירטטתי – ×›×™ הם פלירטטו איתי, ×›×™ ×”×™×” משעמם מאוד במשרד העבודה בו שירתי בצבא, וגם ×›×™ גברים ונשים, ולא משנה באיזה גיל, נוהגים לפלרטט. אנחנו פשוט בנויים ×›×›×”."

אבל אז היא שואלת על מידת האחריות שאמורה לבוא עם הפלירטוט, או בעצם למנוע אותו במקרים מסויימים. אחריות שרבים מאיתנו שוכחים, או משכיחים מעצמנו: "לא מן הנמנע שבחורות צעירות כאלה, שגברים מבוגרים אוהבים לקרוא להן "מיידעלעך", נסחפות לפלירטוט תמים עם גבר מבוגר, כי הוא חביב ונעים הליכות, ולא לוקחות אחריות על הצד שלהן. בא הגבר, ובהיותו מודרך גנטית, הורמונלית או התנהגותית לקחת את החיזור הלאה, ומנשק. ואז את מזעזעת. הרי לא התכוונת לדבר. הרי את תמימה וברה כחמה במילואה. מה עשיתי שזה מגיע לי? את שואלת."

וכו'. כלומר היא קוראת לאחריות גדולה יותר, וחשיבה רבה יותר, מצד הנשים.

אני חייב לומר שאני די מסכים איתה (לא שזה מצדיק אפילו התרדה מינית אחת, חלילה וחס!!!), וכתבתי לה תגובה כזו, שהייתי רוצה להביא כאן:

"אני רוצה להפנות את תשומת לב הקוראים לעוד דבר: לדעתי אם נסרטט גרף שבו על ציר הזמן עמודה אנכית אחת תיצג את כמות העור החשוף שמרשות לעצמן נשים להציג במקום העבודה, ועמודה שנייה את כמות החוקים והנורמות הנוגעות לדיני ניצול והטרדה מיניים, תיווצר חפיפה יפה בין שני קוי התוצאות שיתקבלו.

כלומר ככל שהחברה שלנו הרשתה לעצמה להפוך את מקום העבודה לאתר שבו מותר ולגיטימי לשדר מיניות (ואני לא אומר כרגע שאסור ולא לגיטימי, הירגעו) היא היתה חייבת "לפצות" על זה במנגנון אדיר של איזונים ובלמים חוקיים ומוסריים (שלא לומר מוסרניים).

הדברים האלה באים בד בבד: החופש שניתן לאישה להגיע עם מיני פצפון לעבודה מחייב את הגבלת החופש של הבוס שלה להחמיא לה על הרגליים. החופש שניתן לה להגיע עם מחשוף בגודל הגראנד קניון מחייב את הגבלת החופש של עמיתה למשרד אפילו להביט לאזור הכללי של החזה שלה.
אירוני, מעצבן, אבל ככה זה."

כלומר למעשה יש כאן דיאלקטיקה מעניינת שבה ככל שגובר החופש (לכאורה, אם אכן זהו "חופש") של צד אחד, קטן החופש של השני. אשה יכולה היום ללבוש בגדים שלא היתה יכולה פעם, ודברים שפעם היה אפשר לומר לאישה, היום אי אפשר מפחד תביעה, וכו'. הפתיחות של האחת גוררת היסגרות (מתוקף חוק ונורמה) של השני. האם זה לא מזכיר מצב הפוך, בו הסגירות של האחת (באירן) באה יחד עם פתיחות (השובניסטית, המעצבנת, ודאי) של השני?

[את הפוסט העלתי ותיקנתי קצת אחרי שעה – ת.פ.]

ציפור קטנה עם שפם

מזמן מזמן, הראתה לי איה עבודה שעשתה לאיזה קורס על לאומיות בגרמניה, שהתמרכזה לאנלוגיה בסיסית אחת – היטלר ובאטמן. שניהם, טענה איה, נתפסו כשגרירים של צדק עליון, שמעל לחוק, גדולים ממנו ומהקטנוניות המשפטית לאין שיעור.

היא לא קראה אז את "The Dark Knight Returns" של פרנק מילר, כך שהיא זוכה עדיין בניקוד על מקוריות (אם לא על אמת). באטמן של מילר, בשנות ה-50 לחייו, הוא הצד האפל של היטלר. היטלר הטוב.

שזה, בעצם, לומר כל מה שאין צורך לומר על הקומיקס הזה. אבל יש לומר, ולו כדי לומר "אמרתי", ולהתפלש קצת במצלול הזה. טוב. לא מצחיק.

אבל ×”×™×” שם עוד משהו, מעבר להתעסקות הרגילה בוויג'ילנטים, שנעשית טוב יותר ב-"Watchman" של אלן מור. באטמן אינו רק הקצה האפל של סקאלת פורעי החוק, כשבצד השני ניצב סופרמן (שניהם מנוגדים לא רק בתפיסת הצדק שלהם, אלא גם בכוחותיהם: סופרמן הכל-יכול ובאטמן המיליונר); הוא לא רק מקרה מבחן של ויג'ילנטיזם – עד לאן ניתן למתוח את החבל הפאשיסטי ×”×–×”; הוא מיתוס, וככזה הוא נבחן.

בודריאר קלאסי

הקומיקס, מתחילתו עד סופו, עמוס במסכי טלוויזיה קטנים, שמשדרים כל הזמן. אם תרצו, באטמן נראה כמעט בו זמנית יחד עם הדיווח על באטמן. באטמן וגותהם-סיטי מתרחשים זה לצד זה, זה בתוך זה, ומשתקפים בטלוויזיה.

וזה מדהים. ברוס וויין חוזר לחליפת באטמן שלו, והתקשורת מגיבה מיד. יוצרת דיונים, ופאנלים (יש אפילו הופעת אורח של הארלן אליסון), וריאיונות. מסכי הטלוויזיה הקטנים מקיפים את באטמן, דנים בבאטמן, מנתחים את באטמן, ובולעים אותו. ברגעים מסוימים – הרגעים החזקים פחות של הקומיקס – האירוניה בולטת. הקורא יודע מיהו באטמן, ויודע עד כמה הדיונים שמסביבו דומים לפרכוס רגל צפרדע שהתחשמלה. עווית מחוייבת קונוונציה.

אבל לא כל הרגעים כאלה. לפעמים אפשר להרגיש איך המיתוס של באטמן גדל מעל למידותיו של ברוס וויין עצמו, של באטמן עצמו, ונעשה עצמאי. אחת הדמויות הבזויות בסיפור, פסיכואנליטיקאי של ההמון, טוען שבאטמן נושא באחריות לפשעי ×”×’'וקר ושאר נבלי הקומיקס. הוא טועה בעניין האחריות, אבל צודק בניתוח – באטמן מוליד את ×”×’'וקר. ×›×™ אם הופעתו של באטמן מחייבת את הופעתו של סופרמן על סקאלה אחת, סקאלת הסופר-גיבורים, הופעתו גם מחייבת את הופעת ×”×’'וקר על סקאלה אחרת.

ניסיון שני: באטמן גדול מדי. באטמן כל כך גדול עד שהוא מחייב נבלים גדולים כמותו. בקומיקס, יש לכך הנמקה פסיכולוגית, שהיא אפילו לא מחורבנת מדי. באטמן גורם לאנשים לחוש את קטנותם, וחלקם לא מוכנים לעמוד בזה. ואם אין לך כוחות על-טבעיים או מיליונים בבנק, הדרך הפשוטה ביותר היא לחסל אנשים באלגנטיות.

איכשהו, למרות שזה כך, אפשר לחוש שלפרנק מילר לא באמת אכפת. הוא בעד באטמן, גם אם זה אומר הופעת אורח של הג'וקר. באטמן, בעיני מילר, אכן גדול מדי. גדול מכדי שישפטו אותו.

ומילר מוכן ללכת עם זה עד הקצה. עד לאזרחים שנהרגים, ושוטרים שנפצעים, ולמרות שברקע הטלוויזיה מפטפטת במודעות עצמית תמידית וחסרת רחם. ולמרות שברקע הטלוויזיה מפטפטת במודעות עצמית, אתה מוכן ללכת עם מילר. רק בסוף זה מרגיש קצת לא נוח. לא בגלל שאזרחים נהרגו, ונשברו עצמות, אלא בגלל המודעות העצמית הזאת. בגלל שהיית מעדיף את באטמן כאל אמריקאי טהור, שגריר של צדק עליון, ציפור אפילה.