ארכיון תגיות: טוקבקים

איך להשמיד את הבלוגוספירה הישראלית

1. השמדת הבלוגוספירה הישראלית, כמו השמדתם של דברים אחרים, מתחילה בהגדרת חזיתות: חזית האויב והחזית שלך. האויב, במקרה ×”×–×” – היא הבלוגוספירה. אתה, במקרה ×”×–×”, אתה.

2. החוק הראשון של כל מלחמה הוא דע את האויב. החוק השני הוא לא לזלזל באויב. החוק השלישי הוא כמובן להעריך את כוחו של האויב, ולפעול נגדו בתחבולות. במקרה של הבלוגוספירה כל אלה אינם תקפים: מדובר באויב טיפש, שראוי לזלזולכם, ושכל תחבולה תשאיר אותו ממצמץ ופעור פה. כך שזו הולכת להיות מלחמה קלה והשמדה זריזה. מוכנים?

3. כל קרב מתחיל על הנייר [להראות את הנייר לקהל] ונגמר בנצחון ובהפסד. בדרך, ישנן אסטרטגיות, מופיעים כלי נשק, ואף נרקמות חברויות מוזרות. לעיתים בין אויבים. במקרה של השמדת הבלוגוספירה כל זה כמעט תופש. כן, יהיה נשק (ר' סעיף 4 ואחריו), אבל הסיכוי שהמלחמה הזו תסתיים בהפסד הוא סיכוי קלוש וזניח. איש לא יפסיד מהשמדת הבלוגוספירה.

4. כלי נשק: אנחנו מדברים על מלחמה נגד אויב גדול אבל טיפש. רחב יריעה ומלא אמוציות, אבל עילג ואיטי ואטום. האמצעי היעיל ביותר, הוא כמובן fight fire with fire. להלחם בבלוגוספירה באמצעות בלוגים. במלים אחרות: הקם מערך בלוגים רחב, הפוך אותו לפופולרי (ר' ישראבלוג, תפוז וכו') והכרז על תחרות נושאת פרסים. בעיקר כסף. כסף מדבר לבלוגרים. ברגע האמת, השמד את האתר, והכחד את הגיבויים. זעקה תשמע בחוצות ישראל. רשום לפניך: הצטייד באטמי אזניים.

5. נשק נוסף שאפשר להכניס למערכה הסופית כנגד הבלוגוספירה הישראלית הוא הדיאלוג האדיוטי והאינסופי, המכונה טוקבקים. השתמשו בטוקבקים כדי להעמיס על בלוגים. שלחו יחידות כותבים מיומנים כדי לחסל כל אפשרות דיונית בתגובות לפוסטים. יחידות שייצרו בלילה אחד את כל מקבת', יחידות שיעשו קופי פייסט לרומאנים שלמים לאורך מאות תגובות בכל בלוג. חסלו את הדיון. בוודאי תיחסמו. היעזרו ביחידות התכנות הצבאיות ובמתכנתים יוצאי צבא כדי לעקוף את החסימות האלה. זה אפשרי. עושים את זה. אני עושה את זה עכשיו, למשל.

6. במלחמה כמו במלחמה יהיו גם מרגלים, גם בוגדים, גם פחדנים עלובים וגם משתמטים. פתחו להם בלוג. צלמו אותם בשירותים והעלו את התמונות לבלוג. ואז, מלאו את הפוסטים הללו בטוקבקים מרומזים מדי וגסים מדי (ר' סעיף 5).

7. הפוך על הפוך: החמיאו לבלוגרים על "פוסט מצויין!” והוסיפו "תודה רבה!”; ×–×” ירכך אותם. במקביל, שסעו את הקהל הרחב בפוסט האדיוטי והסתמי של אותו בלוגר ברברן, וצרו פלאש-מוב של גולשים לפי החוק הפשוט: מי שרוצה להראות כמה הוא שונא את הפוסט ×”×–×”, שיוסיף תגובה חיובית. לכל התגובות הכאילו חיוביות הללו, הוסיפו את הלינק לפוסט השיסוע. הבלוגר יגלה זאת במהרה, וימחק את כל התגובות. מאוחר מדי. אתם כבר העלתם צילומי מסך אינסופיים למערכת הבלוגים שהקמתם. שגם היא (ר' סעיף 4) תושמד בקרוב ובחיוך.

8. כל מלחמה צריכה עורף, וכל אג'נדה צריכה קהילת מאמינים תומכת. חפשו את הלוחמים שלכם – באינטרנט, ברחוב, בבית, בעצמכם. חפשו אותם וגייסו אותם. זכרו: אם הם לא אתכם – הם נגדכם.

9. חטיפות של בכירים במשק עשויות להיות אמצעי יעיל להשיג את מטרתכם. דרשו כופר, והיפטרו מהגופה. רדו למחתרת.

10. בלוגרים אוהבים תנאי שימוש. בכלל, בלוגרים אוהבים תנאים. לפעמים ×–×” נראה כאילו מדובר באוכלוסיה שחיה בשביל הגבלות ובעיות בין-גבוליות, וזה מה שהופך את השמדת האוכלוסיה הזו לכל כך כיפית, ויותר מזה: לדבר שנחוץ לעשותו. במערכת הבלוגים שהקמתם (ושתשמידו, ר' כלי נשק לעיל) צרו מערכות בלתי אפשריות של תנאי שימוש: הקריאה מותנית בוויתור על סודיות רפואית, הוספת תגובה במערכת תקנה למערכת את הזכות לשלוח לבלוגרים קבצים גדולים וחסרי שימוש, כל גולש יתבע – ללא יוצא מן הכלל. תנאים כיד הדמיון הטובה עליכם. ואם אתם רוצים לצאת המלחמה הזאת, כדאי שיהיה לכם דמיון, ואם יש לכם דמיון, אז בטח כבר יצאתם למלחמה הזאת, ואם כבר יצאתם למלחמה הזאת, אז רוב הסיכויים שתנצחו, ×›×™ מישהו חייב לעשות את ×–×” כבר, מישהו חייב להפטר מכל העומס המיותר ×”×–×” כבר, מישהו חייב לסגור את הברז, לתקוע את הפקק, ללחוץ על המתג. מישהו חייב לחסל את הבלוגוספירה.

11. הערה לסיום המלחמה: אחרי הנצחון הסוחף, על ×¢×™×™ החרבות שהיו הבלוגוספירה הישראלית, עצרו לרגע, התבוננו, הפשילו מכנס והשתינו. ×–×” ×™×”×™×” ריקוד הנצחון שלכם. והכי טוב – לא תצטרכו לכתוב על ×–×” שום פוסט. לאף אחד.

בזכות הפחחח

הפחחח, כמו "אני ראשון", זכה עד עתה בעיקר להרמת אף. כאחד מנציגיה המובהקים של תרבות הדיבור הטוקבקרית, לא היה לפחחח סיכוי אמיתי לקבל תשומת לב חיובית. ודווקא מגיע לו, לפחחח.

כי זאת יש לדעת, הפחחח הוא אי, קרקע מוצקה, שמסביבו מימי הפוסט-מודרניזם גועשים מרה. כאשר הכל מוטל בספק, נבחן מחדש, נקרע לגזרים, נותר הפחחח כעדות אחרונה לאמונה בייתכנותו של המופרך. אמרת 'פחחח', שילבת 'מגוחך' ו'אינו ראוי לדיון' בארבעה עיצורים עוקבים. הפחחח, אם תרצו, הוא אונומטופיאה של בוז, כך בוז נשמע כשהוא גולש מן הקרביים אל החיך. בדקו נא, כך זה נשמע בדיוק.

ומי שמגלה את נפלאות הפחחח, קשה לו הגמילה. כי הפחחח מאפשר לנו לראות מעבר לצד השני של המטבע, מעבר לעמק השווה, והיישר אל עבר המובן מאליו. וישנם דברים שאמורים היו להיות מובנים מאליהם, גם אם זה אינו המצב בנוגע לכל בני האדם. לבטל את מצעד הגאווה בירושלים? פחחח. אהוד ברק לראשות הממשלה? פחחח. זיהוי ביומטרי למבוגרים? פחחח ופחחח ופחחח.

ולומר יותר מכך זה לומר יותר מדי.

על המיאוס

לאשר טוקבקרים יכול לעלות לך לראש. בהתחלה אתה מזדעזע, חשיפת היתר צורבת ממש, ואתה פוסע בעור אדמומי במשך חודש. אחר כך מתרגלים. אני לא זוכר מתי ×–×” קרה, אבל בשלב מסוים, מוקדם למדי, הטוקבקרים נעלמו, והפכו למעין בִּיצה עכורה, שאפשר לנגן בה כרצונך. שינוי מילה מוציא מהם אדוות זעם, התפעלות, או את ×”"×—×—×—" הנמתח ×”×–×”. לא אנשים, אלא דעות, שמצאו להם אנשים שידבררו אותם. אתה כבר יודע את כל המהלכים מראש, אתה רואה אותם מקפיצים את הסיסמאות שלהם, ואז עונים לעצמם בסיסמאות מנוגדות, חגים בבטלה סביב איזה אירוע, ואומרים עליו את כל מה שכבר אמרו עליו, כאשר הוא התרחש בעבר – אירועים תמיד כבר קרו בעבר, בווריאציה זו או אחרת – וכל מה שעוד יאמרו עליו כאשר הוא יתרחש שוב. חסרה לי מטאפורה. לא בִּיצה, ×›×™ אם גירוסקופ, שלעולם אינו יוצא מהקווים. מכל אירוע ניתן תמיד לצאת לאותם מהלכים לוגיים, רטוריים, אמוציונלים, שלעולם אין לחרוג מהם. ואז אתה מגלה שהטוקבקרים לא שונים בהרבה משאר אנשי מדור הדעות. הם עושים זאת בפחות עידון אמנם, אבל המהלכים אותם המהלכים, הדוגמאות אותן דוגמאות, ההנחות אותן הנחות. הגירוסקופ ×—×’ סביב עצמו, וגבולות הדיבור נותרים כשהיו. מחר יכתבו במדור הדעות בעיתון על ועדת החקירה הפרלמנטרית שאמורה להיאבק בשחיתות השלטונית. לא בגלל שיש לה חשיבות, אלא בגלל שהיא אירוע, אירוע מהסוג שמותר לכתוב עליו. בין השאר, יכתוב מישהו שאין לה חשיבות. אחד אחר יכתוב שזו לפחות התחלה. מישהו, הטיפש שבהם, יהלל. ביום אחר יקום אמסטף, ויכה באיזו אביבית גנות, ובמשך שבועיים נשמע על אמסטפים. לא רק במדורי הדעות, אלא גן בחדשות עצמן: אמסטפים לאין מספר יקומו וינשכו, ויבעלו, ויזילו דמעות פיט-בול. אחר כך ×–×” ישעמם, ואיזה חייל יכריח פלסטיני לנגן בכינור במחסום, ואנו נוצף בכתבות על התעללות חיילים בפלסטינים במחסומים, כמו התאחדו חיילי צבא ×”×”×’× ×”, וקמו על הפלסטינים לכלותם, רק היום, פתאומיים לעד. * אבל המיאוס לא שם. שם מותר, אפשר לסבול. המיאוס ×–×¢ במוספי התרבות, בוויכוחי הסרק הממוחזרים, בשיחות גילמן אינטלקטואליות למחצה. "הארץ" התהדר בפולמוס על "הו" לאחרונה. הירשפלד ומנור התכתשו, ומהר מאוד מה שנותר מהוויכוח ×”×–×” הוא ויכוח סרק ישן, שממאן לגווע, על משקל, טוב ורע. ×–×” לא פולמוס, ×–×” חיקוי של פולמוס, ויכוח שהיה מגוחך עוד לפני מאה שנה, וככל שהוא חוזר כך הוא נראה יותר לגיטימי, מקבל הצדקה מעצם החזרה. אם מישהו מתווכח, הרי שוודאי יש בכל ×–×” טעם. הוויכוח אותו ויכוח, רק השמות התחלפו. ואי שם, בהתחלה, מישהו אמר משהו עם טעם. מישהו העלה נקודה שיש לדון בה. אבל הבִּיצה התעוררה, והחלה לכסות. גירוסקופ באיזון מושלם. אלה לא אנשים שמדברים שם, אלה דעות שחיפשו להם בני אדם; שברי רוחות ממלמלות את הצייטגייסט. ואולי אני צריך חופש. [התמונה: גוגל]