ארכיון תגיות: מוות

קיובריק עושה קאמבק

הוא היה אחד הבימאים המסתוריים ביותר שידע הקולנוע, הוא מיעט להתראיין, הפרפקציוניזם שלו היה ידוע לשמצה, כך גם טכניקת בימוי השחקנים שלו ששלחה את שלי דובאל לפרישה מוקדמת מעסקי השעשועים הישר לבית המשוגעים. מרטין סקורסזה אמר עליו שהוא אחד משלושת הממציאים של הקולנוע המודרני (השניים האחרים הם גריפית` ואורסון וולס), התמונות הקולנועיות המונומטליות שלו צרובות עמוק בתודעה הקולקטיבית. גם מי שלא ראה סרט של קיובריק מימיו יזהה את הקוף שמעיף עצם אל הרקיע הריק, את אלכס הסדיסט הסקסי של התפוז המכני ואת ג`ק ניקולסון דוחף את פרצופו המטורף דרך הדלת השבורה.

כשיצא "הניצוץ" שאל אותו עיתונאי מדוע הוא תמיד עושה סרטים כל-כך פסימיים, קיובריק השיב ×©×›×œ סרט בו טוענים שיש חיים לאחר המוות הוא אופטימי במהותו. ואכן, לפני זמן מה התבשרנו שמתחילה עבודה על סרט חדש של קיובריק. אמנם עקב מצבו כבר-מינן הוא לא יביים את הסרט בעצמו, אבל הוא ×™×”×™×” מבוסס על טריטמנט שהוא כתב אי שם בשנות החמישים ונמצא זרוק באיזה ארגז/מחסן/ארכיון.

אל תכפו עלי להתהפך בקברי, נוח לי על הגב

בימינו זה כבר די סטנדרטי שאמנים מפורסמים לא נותנים למוות לעצור אותם, עבור קיובריק מדובר כבר בסרט השני שלו מאז המוות, קצב עבודה שקיובריק החי מעולם לא היה מצליח לעמוד בו. הסרט הראשון היה A.I, שיתוף הפעולה הידוע לשמצה עם סטיבן שפילברג. הסרט החדש כנראה יקרא (בתרגום חופשי) "משוגעים בשטח" ומתיאור העלילה, שכוללת עובדי קרנבל מעוותים, מרדפים על פסי רכבת ובקתות נטושות על צלע הר, נשמע שזה היה אמור להיות בי-מובי קלאסי.

קיובריק עבד על הסרט במשך תקופה קצרה בסוף שנות החמישים אבל אז, כפי שמספרת אלמנתו, דברים אחרים קרו. הוא נאלץ לעזוב את הסרט "כשגברים שונאים" בעקבות ריבים סוערים עם מרלון ברנדו. האגדה מספרת שבישיבת ×¤×™×•×¡ הפקתית הקצה ברנדו שתי דקות לכל משתתף בהן ×›×œ אחד ×”×™×” אמור לדבר על איך הוא תופש את הסרט. כשנגמר הזמן ברנדו דפק על גונג ורשות הדיבור הייתה עוברת לאדם הבא. כשקיובריק התחיל לדבר הוא שם לב שברנדו אינו מקשיב ורק מביט על השעון, בתום הזמן ברנדו דפק על הגונג וקיובריק המשיך לדבר, ברנדו המשיך לדפוק, קיובריק התרגז, עזב את האולפן ולא חזר. למזלו של קיובריק דבר דומה קרה על הסט של ספרטקוס בין אנתוני מאן וקירק דאגלס, וכך הוזמן קיובריק לביים את הסרט ששינה את חייו ושלף אותו באופן סופי ×ž×¢×¡×§×™ הבי-מוביז.

עכשיו, תודות לחתנו ומפיק ממולח, חווה קיובריק מין נוסטלגיה מאולצת וחוזר אל ימי תחילת הקריירה שלו ואל תסריט שנראה לא ראוי להפקה עוד לפני חמישה עשורים. "בשנות החמישים," אומר המפיק אדווארד וויסמן. "זה היה אמור להיות סרט אקטואלי וחדשני, היום אנחנו עושים אותו כסרט תקופתי. בתקופת הפוסט-טרנטינו סרטים כאלה הופכים לחדשים בצורה מסוימת." עם כל הכבוד למעגלים ופוסט-טרנטינו קשה מאוד להאמין שהתסריט הזה היה מופק אלמלא היה שמו של הז"ל מתנוסס מעליו. את מקומו בהיסטוריה לא קנה קיובריק בזכות סרטי הפשע שלו וקצת חבל שהוא החליט לקחת צעד כל-כך נפסד אחורה בקריירה שלו.

לא שאני חלילה מתנגד לאמנים שממשיכים לעבוד לאחר המוות, אדרבא, כל אדם (גם בר-מינן) זקוק לתעסוקה ומי אני שאגזול את פת לחמו של אחר. אבל לפחות שיעשו משהו טוב. למשל ספרי הפוסט-מורטם של המינגווי היו נפלאים, איים בזרם והארוחה ×”× ×¢×” נמנות ×‘ין יצירותיו הטובות ביותר. גם "אדם הראשון" של קאמי הוא יצירה מופלאה. באופן כללי נדמה שהמוות מיטיב עם סופרים יותר מאשר עם במאים. השאלה מה קיובריק ×”×™×” חושב על ×–×” לא מעניינת, הוא כבר לא חושב על כלום, האדישות הנפשעת שלו היא ×”דבר שמאפשר את יצירת הסרט ×”×–×”. העניין הוא שלקיובריק היו עוד המון רעיונות, למשל, תסריט גמור ומוכן להפקה על חייו של נפוליון, והם בחרו דווקא איזה רעיון נידח ומטופש במיוחד. אם כבר אנו מאפשרים למתים להמשיך ליצור אסור לנו לנהוג כלפיהם בסלחנות, יש לשפוט את יצירות המוות באותם סטנדרטים בהם אנו שופטים את יצירות החיים. האם בכל זאת יש איזה סיכוי שהסרט ×”×–×” ×™×”×™×” שווה משהו? כל מה שנותר לומר הוא × ×—×™×” ונראה.

האופריצ'ניקים של עמונה

עמונה. התמונה מכאן

1.

הסוסים עשו את עמונה. ואפילו לא הסוסים. צילומי הסוסים. או, נכון יותר, צילומי הפרשים, פרשי המשטרה, עודי שחורים, חבושי קסדות. הצילומים, שהתפרסמו בכל העיתונים הגדולים, שרבים מהם הוזרמו לסוכנויות הידיעות, הציגו כמעט תמיד פרש גדול, שחור, רכוב, ומתחתיו המון אדם, גוש אדם, בתנוחת נסוג-אחור.

רבאק, ×–×” המוות הרכוב. Death Rides a Pale Horse. אני מחליט לכתוב את הפוסט ×”×–×”, מגגל "מוות" ו"סוס", אבל הציורים – ציורים מדיאוולים של הקוצר הרכוב – לא באמת דומים. ציור אחד, של המילטון מורטימר, דווקא דומה. הפרספקטיבה דומה. פני הסוס שלוחים קדימה, והפרש מביט על גוש האדם, ראשים וגפיים, שמתחתיו. בציור אחר, The Vision of Death, של גוסטב דורה, מופיע המוות ומופיע הסוס, אבל אין קהל, רק צבא שדים ממעל.

אבל זה לא הציור שעלה לי בראש. אני חשבתי דווקא על "ניצחון המוות" של ברויחל. רק ששם הפרספקטיבה שונה לגמרי. המוות רכוב, אך למרחוק, בקטן, פרט אחד מתוך רבים. לא פינוי עמונה.

2.

מתוך כל האפשרויות, דווקא זו שפחות סבירה היא שהצלמים עשו זאת בכוונה; שהם חיפשו את הזווית המתאימה כדי לצלם פרש משטרה שיראה כמו הפרש ההוא, מימי המגיפה השחורה. אפשרות אחרת, שנשמעת סבירה קצת יותר, היא שהם פשוט צילמו. היו שם פרשים בשחור, והם פשוט חיפשו את הזווית המתאימה, בדיוק כפי שציירים קודמים חיפשו את הזווית הנכונה, זו שתפעל על הצופה באופן מקסימלי.

ואם כך הדבר, קיבלנו כאן אינטרטקסטואליות אוטומטית, מעצם הצילום/ציור של אותם אלמנטים, בערך. פרש, עדיף בשחור, הוא תמיד הקוצר ההוא. ככה זה. היצירה, מרגע ששוחררה לחלל האוויר, כבר נאבקת לתפוס מקום בין יצירה א' ליצירה ב', שדומות לה בצורה כזו או אחרת. ויצירה א' וב' דומות רק בגלל שככה זה. יותר אפקטיבי לצייר, לצלם, כך ולא אחרת.

אבל יש גם אפשרות שלישית. אני האשם. ראיתי פרש, ראיתי שחור, ראיתי סוס, וזיווגתי זיווג. בשבילי, פרש שחור הוא תמיד הקוצר. ככה זה.

וזה מורטימר. המילטון בשבילכם

3.

בסרט "The Ogre" משחק ג'ון מלקוביץ' חייל צרפתי, הסובל מפיגור קל, שנופל בשבי הגרמני. הוא מגיע איכשהו להיות האיש שאוסף ילדים לפנימייה צבאית. הוא רוכב על סוס שחור, שני כלבים שחורים, כבולים ברצועות, רצים משני צדדיו, והוא אוסף כך את הילדים שנמלטים מפניו.

אז אולי זה לא רק אני. איוואן האיום הקים צבא פרטי, האופריצ'ניקים. מלבד הטלת טרור וביזת ביזה, נהג כל אופריצ'ניק ללבוש שחור, לעלות על סוס שחור, ולשאת סמל של ראש כלב עקוד על מטאטא. קטע.

4.

על האופריצ'ניקים בכלל למדתי מאיזו תכנית טלוויזיה בערוץ ההיסטוריה. מזמן מזמן, אי שם אצל ההורים, כשעוד היתה לי טלוויזיה. סביר להניח שהייתי שוכח אותם לגמרי לולא הייתי רואה, מזמן מזמן, את "The Ogre", שהזכיר זיכרון, וזיווגתי זיווג.

דורה. מהאתר הנהדר הזה

5.

פרופ' זיוה בן פורת העלתה פעם השערה מעניינת. יתכן, לדבריה, שהידע של הדור הזה הוא הרבה יותר סינכרוני מאשר דיאכרוני. יש בזה משהו. קל יותר, היום, לדעת המון על המון משני העשורים האחרונים. נדיר יותר למצוא אנשים שמכירים יצירות תרבותיות מרכזיות לאורך ההיסטוריה.

אם זה נכון, סביר שלא הסוסים ולא הפרשים עשו את עמונה, אלא הילדים הפצועים, והתמונה ההיא של אפי איתם, שראשו מדמם, והוא נראה בדיוק כמו ישו של מל גיבסון, שבכלל נראה כמו אלפי ישויים אחרים.

ואם אלה בכל זאת הפרשים, זה רק בגלל שפרש, הפרש עצמו, לבוש השחורים, הוא אפקטיבי. אותה סיבה שבשלה, אולי, ציירו מלכתחילה את המוות החיוור כשהוא רכוב.

6.

ב"איש בלא תכונות" מוצג הגיבור, אולריך ("אינטלקטואל ווינאי מבריק", אומרים במאחורה), כמי שמנותק, איכשהו, משטף המאורעות. אבל למרות שהוא לא באמת שם, חלק מכל הרחש הזה, עדיין עולה מכל שורה ריח הגלים של הצייטגייסט.

אני מנותק גם כן. מאז שעזבתי את נענע אני כבר כמעט שלא שומע רדיו, ורק מדי פעם נכנס כדי לרפרף על הכותרת באתר "הארץ". אני שומע על סרטים חדשים מכרזות ברחוב. אני, ז'ניה, לא מעודכן בעליל. סינכרונית ודיאכרונית.

7.

יצא לי לקרוא לאחרונה המון כתבות על פרסום. הן כולן מודאגות. יש יותר מדי פרסומות, ביותר מדי מדיות, והצרכן כבר לא מקשיב. במרוץ החימוש הזה אף מדיה כבר לא מספיקה. אז המציאו לנו "תוכן שיווקי" והמציאו אמנות שיווקית. המאבק, כמובן, הוא על תשומת לב.

התמונות האלו מעמונה, אמרה לי מיטל (מצטטת מישהי, לא זוכר מי), לא נאבקות על מקום רק בין ציורי המוות של דורה והאופריצ'ניק של מלקוביץ', אלא גם בין כל הפרסומות האלו, שקמות ופגות באותה מהירות. יכול להיות שזה נכון. אני חושב שלא. רוב המידע הזה מנופה. אבל אולי אני טועה.

אני לא באמת יודע את מי ציטטו הצלמים בעמונה, אם היה שם בכלל ציטוט. הצייטגייסט, אני מרגיש, עובד לצדי. נדמה כאילו שנים לא חשתי שיש סרט שחייבים ללכת לראות; שנים לא רציתי נורא לקנות דיסק או ספר חדש; מריבות המשוררים העכשוויות מעניינות, כך נראה לי, רק את הנצים עצמם. פלאי אמר לי פעם שהוא חש כי שירה נעשתה תחביב הדומה לאוסף בולים. הקוראים הם הכותבים, והכותבים הם הקוראים. אולי. אולי יום אחד תצולם נינט רכובה על סוס. "כמו בעמונה", יגיד מישהו.