ארכיון תגיות: מוזיקה

על גלות, מעגליות וזעקה

(רשימה קצרה ונרגשת על האלבום האחרון של רות דולורס וייס)

אני חייב תודה לרות דולורס וייס, שהזכירה לי בתקופה קשה מה באמת מרגש בחיים. משהו נשבר בי כל פעם מול האלבום האחרון שלה, "בעברית". אולי מעין מבנה פנימי, שמתגבש באותה קלות מטרידה שבה הוא נשבר. קלישאה? כשמדובר "בעברית" זה יותר כמו הפנמה של מבנה היצירה: תקליט מבריק שמבוסס כולו על המתח של התנועה אל השבר וממנו, שתופס שיר כזירה של מאבק אלים בין מילים לבין זעקה, מאבק שבטווח הקצר מסתיים בזעקה אך בטווח הארוך מסתיים בתקיעות, בשחזור רפטטיבי של התנועה והמתח.

בחנות הדיסקים ובפרסומת לקראת ההופעה בתיאטרון תמונע הגדירו את המוסיקה הזאת, שלא בצדק לדעתי, כבלוז. המחשבה על בלוז קשורה כנראה לכך שקולה של רות בדומה לזמרות ג'ז נוטה להתעוות ולהיסדק בעיצומן של המילים: "השמש נוגעת ונוגעעעעת" או "בשמלות קלוווות" או "וכל קבצניייך". אבל בניגוד לבלוז, שמבוסס על מבנה פשוט שרק מעצים וממחזר את עצמו דרך האלתור או החריגות מהסולם, השבר כאן נוכח באופן אמיתי יותר והסדקים הם איום של ממש, שכן בעת שמיעת התקליט התחושה היא שהמילים עומדות להתפקע בכל רגע, להיות מופשטות ממשמעותן ולהפוך ליבבות או לצעקות.

וזהו באמת הכוח של "בעברית": מצד אחד האיום ×”×–×”, שנוכח בכל שיר ושיר גם באמצעות נגינת הפסנתר של רות (אקורדים שבורים על אקורדים שבורים, באגרסיביות), ומצד שני המימוש האינטנסיבי של האיום ×”×–×” בחלק גדול מהשירים, עת המילים מתחלפות פתאום ב"איי איי איי" או "הו הו הו" ("מונחת בלילה בלי סוף, הו הו הו, איי איי איי איי בלילה בלי סוף"), שנשמע לעיתים כמו ואריציה מצמררת של מזמור חסידי. את קולה של רות בהקשר ×–×” ניתן אפשר להגדיר כסוכן של הזעקה. ברור לגמרי שהקול ×”×–×” רוצה לנטוש את המילים, שהן בסך הכל ממלאות מקום, לנטוש את המילים ולהגיע למשמעות האמיתית והמופשטת של השירה, שהיא לא יותר מזעקה נטולת שפה. למרות שפעמים רבות אחרי הרגע המזוקק ×”×–×”, הרגע של ההתפשטות, הקול חוזר אל המילים, ברור שאלו כבר אינן אותן מילים – הן כבר נגועות בזעקה.

אני חושב שזה לא מקרי ש"בעברית" לא יכול להישאר יותר מדי בתוך השפה. הגלות הזאת נוכחת באופן ברור בתוך התמטיקה של שירי האלבום. כשהתקליט מגיע לשיאו, הפרשנות המצמררת בביצוע ובהקשר ל"משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג ("מחורבן חומותייך כל אבן קטנה אלקט ואשמור למזכרת, ומעיר לעיר, ממדינה למדינה אנודה עם שיר ותיבת נגינה לתנות דלותך הזוהרת"), אני לא יכול שלא לחשוב על העובדה ש"בעברית" זהו תקליט ראשון בעברית של מוסיקאית מאשקלון שחיה בטקסס. אולי לכן ערי השדה הישראליות, באר שבע ואשקלון הנוכחות בתקליט, הופכות למקומות מיתיים המאכלסים ציפורי טרף או קיקיון ושיטה בוגדניים. כמו העברית, או כמו נוף השדות חסר השם שעל העטיפה (שבו הזמרת מושפלת הפנים המצולמת בו לא באמת משתלבת) אלו אינם מקומות שניתן באמת להישאר בהם. השירים הכואבים והמרגשים שבתקליט מסמנים אולי את התנועה אל תוך המרחב הבלתי אפשרי הזה ומחוצה לו.

השיבוץ של השיר האחרון מהווה לדעתי את אחת ההברקות המדהימות ביותר שנעשו במוסיקה הישראלית. זהו מפגש בין הפסוקים המולחנים מקהלת לקולה של רות, שהוא עירום הפעם וללא כל ליווי מוסיקלי. בקטע הזה, ההשתברויות בקול שעד כה היו ממבשרי השבר והזעקה המתקרבת, הופכות לחלק מהסדר כשהן ניתנות כסיומות של פסוקים (כפי שמקריאים מהתנ"ך). יש כאן חזרה אל חלק גדול מהמוטיבים והמילים בשירים שפתאום נראים כאילו נכתבו לאור שורותיו של קהלת: השמש ש"נוגעת ונוגעעעת" (מהשיר המדהים "קיץ"), ההופכת באמצע האלבום ל"שמשות של מילים", הופכת כאן ל"וזרח השם ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם"; "בין ההבלים חוצות אשקלון" הופך ל"הבל הבלים הכל הבל"; ה"שקט הזה, היגע" שמתוכו צומחת משמעות באחד השירים, הופך כאן ל"כל הדברים יגעים"; וגם פעולת הנדודים והשירה כפעולת הנצחה (כפי שהיא מתבטאת בשיר של לאה גולדברג) הופכת לחסרת טעם: "דור הולך ודור בא והארץ עודנה עומדת", וכמובן "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שם הנחלים הולכים שם הם שבים ללכת".

אלא שהסדר המדכא ×”×–×” של הדברים, אינו מהווה חותם אמיתי לתקיעות של "בעברית". אם התקיעות הזאת מתבטאת בכאב של ההליכה לגלות והחזרה ממנה, התנועה מן המילים אל הזעקה, התקיעות של קהלת מהווה סגירה של מעגל, שאמור מיד להיפתח מחדש. הרפטטביות של ביצוע השיר מסמלת את הרפטטיביות של האלבום כולו. נראה שאת כל התורה ניתן לסכם במשפט אחד: תקליט שנסגר במילים "אין חדש תחת השמש" ומתחיל ב"גיליתי שמש… גיליתי שמש מחדש" יש לשמוע (ולשמוע) ב-repeat.

שום פרשים לא יבואו

אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את "עזרה בדרך".

לא, לא, לא, שקר. אני לא באמת זוכר את הפעם הראשונה. אני זוכר פעם אחרת. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הכנסתי את הדיסק למערכת של המכונית. אני זוכר את "עזרה בדרך" מגיע אחרי ארבעה שירים שאז עוד לא הכרתי בעל-פה. וזאת היתה תקופה לא קלה, גם באוניברסיטה, גם בעבודה, בדרך לגן נעם רותם מנה את רשימת ה"כל מי ש-" שלו, ואני התחלתי לבכות. ממש לבכות, דמעות והכל.

אחר כך שמעתי אותו פעם ועוד פעם ועוד. אלה היו הימים שבהם כולם כתבו על פייסבוק, גם אני, ואז כתבתי פוסט שכותרתו "כל מי שפתח חשבון בפייסבוק" ותוכנו ×”×™×” הקליפ של עזרה בדרך מיוטיוב. בחשש קל שמא לא אובן כראוי הוספתי הסתייגות קלה בתחתית, "וגם מי שלא, בעצם". חשבתי אז להפוך את ×–×” למסורת, פעם בשבוע לבחור את הנושא ×”×–×” שכולם מדברים בו ולפרסם פוסט דומה: "כל מי שקנה אייפון", "כל מי שהתקין לינוקס", "כל מי שהצביע ללבני", ותמיד – "עזרה בדרך". לא עשיתי את ×–×”. אבל עכשיו, כשפרויקט "איך הרסה הספרות את ×—×™×™" התחיל לגעת בעצבים חשופים הרגשתי צורך, אז פרסמתי את הפוסט הקודם.

"עזרה בדרך", התקליט, לא השיר, נולד בדיוק ברגע שבו נבחנת עד תום היכולת של הספרות להציל או להרוס, או להגיד משהו על החיים שלנו. הוא נולד ברגע שבו "סרטן פגע גם באשתי, עשה אותי קטן" (אשתו של רותם, לא שלי). הרגע שבו אנחנו זקוקים לגאולה של הספרות יותר מכל אולי, אבל גם הרגע שבו הגאולה הזו הופכת לבלתי אפשרית, אולי מגוחכת. אז חזרתי ל"עזרה בדרך" ומצאתי שהוא עוסק במתח הזה שבין הספרות לחיים הרבה יותר משזכרתי או חשבתי.

שומע שיר אמיתי על קסם ועל אובדן

התקליט נפתח עם "עולה ויורד" שהוא שיר בית-חולים, זורק אותנו מייד לתוך הסיוט של חוסר וודאות, מסדרונות נטושים, סיגריות אסורות של חרדה קיומית, מרתפים בלי קליטה, חוסר שינה. ובתוך כל ×–×” רותם מוצא לנכון לחלוק איתנו מידע על השיר שמתנגן באוזניות שלו – "שיר אמיתי על קסם ועל אובדן". שני שירים אחר כך רותם יבצע גירסא עברית ל"חרב דמוקלס" של לו ריד מתוך "קסם ואובדן", אבל עכשיו הוא אומר לנו משהו אחר. הוא מספר לנו שאת הנחמה שלו הוא מנסה למצוא אצל ריד, שהשיר שלו הוא אמיתי, בשביל רותם השיר של ריד הוא אמיתי יותר מהשירים האישיים שלו שימלאו את המשך התקליט. ×›×™ בשבילו השירים הבאים הם שלו, הם לא ספרות, הם החיים, ואת הנחמה, כרגע, כשהכל מאיים ומחריד הוא חייב לחפש בספרות, וספרות היא תמיד של מישהו אחר.

זה רק בשורות רעות

אחר כך בא בשורות רעות עם דוקטור מירקין ש"לא הרגיש כמו אלוהים והוא גם לא רצה", כי הוא בסך הכל רופא שבא לעשות את העבודה שלו, הוא לא הסופר שכותב את הסרטן לאשתו של רותם כמהלך עלילתי אכזרי ומבריק, רק שאין מה לעשות כי "יש פה אישה צעירה והיום אתה יודע\מוכרחים כבר לספר היא מחכה" והוא נאלץ למלא את התפקיד. אז הוא מספר לה, אין לו ברירה, ואז

החדר מתמלא בעצב

צריך אופי מברזל בשביל לראות

היא מחזיקה לו את היד

לוחשת קח אותי הביתה

נעבור את זה מהר בלי בעיות

זה רק בשורות רעות

אבל ×–×” לא. אלה לא הבשורות – ×–×” רע אמיתי, גדול, מאיים, כאן ועכשיו. רק שאפשר להעמיד פנים, בעצם חייבים. ×”× ×” אנחנו בבדיחה כזו, מטופשת "יש בשורות טובות ובשורות רעות – ממה להתחיל?" וזה כבר לא גידול שמתפשט בגוף וצריך להילחם בו, אלה "רק בשורות רעות".

 

שום פרשים לא יבואו

 

קצת לפני האמצע הוא מגיע, שיר הנושא. הוא נולד בנסיבות אחרות, אבל הוא מתאים כאן כל כך שאפשר לא לשים לב. רותם מתחיל מ"כל מי שאיבד קורת ×’×’, כל מי שברח מהבית" ולאט לאט מונה עוד ועוד אנשים שזקוקים לעזרה. בסוף הבית השני אחרי "כל מי שויתר על כליה בשביל להציל את היתר" מגיעה החריקה הראשונה – "כל מי שעכשיו בצבא, כל מי שעכשיו בבית-ספר", ופתאום ברור שלא צריך "לחיות כמו עבד" בשביל להזדקק לעזרה הזו. משם ×–×” ממשיך ל"כל מי שעישן קופסא, כל מי שאני מכיר" ונחתם ב"כל מי שזורק את החיים שהוא קיבל במתנה כל ערב". וקשה להאמין שיש מי שלא ימצא את עצמו באחת הקבוצות האלה שרותם מונה, לא כשהאח הגדול משודרת עשרים וארבע שעות בערוץ ייעודי.

אחרי כל ארבע שורות מגיעה ההבטחה הגדולה "עזרה בדרך! עזרה בדרך שלך" ושוטפת אותנו בנחמה. הביטוי הזה, שחוזר על עצמו מעלה בדמיון, שלי לפחות, תמונה של שיירת עגלות בדרכה מערבה, של מטר חצים אינדיאניים מוטח בה ושל חיל הפרשים מגיח מעבר לגבעה ברגע הנכון, "עזרה בדרך", צפירת הרגעה. אבל אז השיר נגמר, מפנה מקום ל"אין לזה סוף", ככל הנראה השיר המדכא ביותר של התקליט עם "אחותך הקטנה סיפרה איך נלחם\לא איבד אמונה ואז הוא לא נשם". רגע, אני רוצה לצעוק, מה עם העזרה הזו שבדרך, איפה היא? רימו אותי. אבל אני יודע שאין עזרה בדרך, אני יודע ששום פרשים לא יבואו, ואני יודע שהשיר הזה הקצר, שכרגע נגמר, הוא כל העזרה שאי-פעם תגיע, ואני יודע שזו גם כל העזרה שצריך.

 

לא יודע מה עוד

 

הוא נגמר ב"שיר מהקומה התשיעית" שבו רותם אוסף את השברים של עצמו, משרטט, בקווים צנועים את מה שאפשר לכנות A design for life

לעשות מוזיקה, להתפרנס בכבוד

ליישר את הגב עכשיו, לא יודע מה עוד

תמיד יש מוזיקה ויש אור ויש חום

ויש לב שצריך אותך ויש פחד וצחוק

כי יש ספרות (מוזיקה) ויש חיים (להתפרנס בכבוד) והם מתקיימים ביחד ולא יודע מה עוד.

 

הרסה או הצילה

 

ברור שהצילה, בחייכם, אחרת לא היינו מקשקשים כל כך הרבה על איך הרסה.

אגב קלישאות מוזיקליות

1.
זה קרה* באותו גיל 16 שהאיתמר דיבר עליו. רצפת לינוליאום לבנה-אפרפרה, ועליה נפרש מצנח לבן. ברקע נשמעה אחת מקלישאות המוזיקה הגדולות של כל הזמנים: בולרו של ראוול. אלוהים, משתמשים בזה בפרסומות. בכל מקרה, ריח הזיעה עמד באוויר, וחבורה של נערות בנות 16 חזרו אחרי התנועות שסימנה שלי שיר, אגדת המחול (מדובר באמת באגדה, ולא רק בקנה מידה של ילדה מאילת בת 16. אבל אז הערצתי אותה על דבר אחד במיוחד: היא יכלה לעשות פוינט כזה שהיו רואים אותו באופן ברור גם כשנעלה נעלי ספורט נייק אייר, מה שעשתה כל הזמן). כן, שיעור בלט, כך וכך זמן לפני מופע סוף השנה.

2.
היה זה בולרו בגרסה אפריקנית. עם תופים שכאלו. שלי לימדה ואני חזרתי אחריה. ופתאום, בלי כל אזהרה, התנגן לו בגוף שלי המשפט התנועתי שהתאים למשפט המוזיקלי הבא. לא היה זה דבר של מה בכך בגוף של תלמידת בלט קלאסי, שכל מה שהיא עושה כל היום זה לחזור על צירופים תנועתיים כבולים ועל קלישאות תנועתיות מן המאה ה-19. זה היה נפלא.
לא, זה לא מה ששלי חשבה. אבל זה היה משפט עצמאי שלי. הראשון אי פעם בסטודיו.

3.
חשבתי על צירופים תנועתיים כבולים לא מזמן, כשהייתי בהופעה של ערן צור. כששמתי לב שאני חוזרת על אותן תנועות שלמדתי בהופעות רוק של אותו גיל 16. וכשאורי אמר שבהופעות כולנו חוזרים להיות ילדים, שכל מה שמעניין אותם זה שמה שהם מכירים יחזור שוב שוב, חשבתי לעצמי שזה נכון, וזה נכון גם בהקשר הגופני. גם בגיל 50, כשאלך להופעת האיחוד של נושאי המגבעת, ארים את יד ימין באוויר בכל פעם שהמתופף יכה בדרמטיות.

4.
החיבה שלי לאותם צירופים כבולים היא גם הסיבה, אני חושבת, שאני בורה במוזיקה. חזרה היא מילת המפתח ונושאי המגבעת היא מילת המפתח השנייה. המשפט "לחפש מוזיקה חדשה" נשמע לי משונה במוזיקה כמו המשפט "קראתי שוב את הספר" בספרות.

 

 

הגרסה שלנו הייתה קצת פחות הומוארוטית . * כלומר, אני לא יכולה להתחייב יותר מכולם שזה באמת קרה ולא זיקקתי את זה מאלף שברי רגעים בלתי קשורים כרונולוגית.