"מתחת לאף שלך", מקבץ מאמרים של ×’'ורג' אורוול (תרגם: יועד וינטר-שגב), הוא מעולה ממש. באחד המאמרים היפים בספר, "פוליטיקה והשפה האנגלית" (שקראתי, כמה ראוי, בתרגום), מבקר אורוול את הכתיבה בזמנו ויוצא, בין השאר, נגד "מילים חסרות משמעות": "בסוגי כתיבה מסוימים, במיוחד בביקורת אמנות וספרות, נתקלים לעתים קרובות בקטעים ארוכים שהם נעדרי משמעות כמעט לחלוטין. מילים כמו 'רומנטי', 'פלסטי', 'ערכים', 'אנושי', 'סנטימנטלי', 'טבעי', 'ויטליות', כפי שהן משמשות בביקורת אמנות, הן חסרות משמעות לחלוטין, במובן ×–×” שלא רק שהן לא מצביעות על אף אובייקט בר-גילוי, אלא שהקורא אפילו בכלל לא מצפה שהן יעשו זאת" (עמ' 218). עכשיו, קראו נא את אותו דבר, הידוע בכינויו "המאחורה של הספר": "במאמרים אלה מתגלה סופר שהוא ישיר ומחוספס באותה מידה שהוא אירוני ודק אבחנה […] לאורך רוב תקופת יצירתו סבל אורוול ממחלות וממחסור, אך מאמריו מלאים אמונה ברוח האדם. […] אך מכל מאמריו עולה קריאה לשוויון בין בני אדם, לשימור יופיו של הטבע, למציאת דרכי ביטוי אמיתיות וכמובן – כמו שרק אורוול יכול – לשחרור מכל סוג של רודנות". נו באמת.

ואם אנחנו כבר כאן, קבלו עוד קטע שחותר תחת עצמו, הפעם של רוסו מ"הווידויים":

"הקורא ייתקל יותר מפעם אחת בתוצאותיה המוזרות של הנטייה הזאת, המיזנתרופית והקודרת כל כך למראית עין [נטייתו לבדידות – א.ש.], אף שלאמיתו של דבר היא באה מלב גדוש רגשות חיבה, אהבה וידידות ענוגה, שמחמת חסרונם של יצורים ממשיים שדומים לו, נאלץ להיזון מיצורים שבבדיון" (עמ' 66) אני שונא את רוסו. שונא. שונא. שונא.

אני לא זוכר הרבה מ"ספר האי-נחת". שני קטעים בלבד. אחד מהם מטאפיזי – שמלת נוסעת ברכבת, שאינה רק שמלה, אלא השרשור הסיבתי שהוביל לשמלה, ושנגלה ברגע אפיפני לעיני פסואה. את הקטע השני אני זוכר פחות. פסואה מתאר אושר, זעיר אמנם, שצף בו בקריאה בקלאסיקן ×–×” או אחר. אותו קלאסיקן מחבר שם עצם מטאפיזי עם שם עצם גשמי (אני זוכר נכון? אולי), ופסואה מתרגש, מבלי שביכולתו להסביר, בעצם, את הסיבות לכך. בשיחה גילמנאית עם אצבכר, שהחלה במרקסיזם, התדלדלה לאמת וקטגוריזציה, וחזרה למרקסיזם – ההילוך הרגיל, קאנט יכול ×”×™×” לכוון שעונו לפי שיחות בגילמן – דיברנו על אמת וקטגוריזציה. כבר כתבתי את ×–×”. טענתי אז, ואני טוען עדיין, ש"אמת", בשימוש הרגיל שאנו עושים במילה, פירושה שיפוט, שבוחן אקוויוולנטיות של אמירה למציאות. דיברנו, אם כן, על המציאות. טענתי אז – רק את טענותי אני זוכר – שהמשפט "זו מאפרה", המלווה בהצבעה על מאפרה, הוא אמיתי, אולם רק במסגרת שיח מסוימת. מאפרה אינה "מאפרה" יותר משהיא כלי קיבול, והיא אינה כלי קיבול יותר משהיא עצם, והיא אינה עצם במנותק מעצמים אחרים. ההסכמה "זו מאפרה" פירושה ההסכמה על התכלית החברתית שהוענקה לעצם ×–×”. בקבלת ההסכמה הזו, אנו מקבלים גם את מסגרת השיחה. בבירוקרטית, אפשר לנסח זאת כך: "זו מאפרה, וזו מסגרת השיחה המקבלת את העצם ×”× "ל כמאפרה". אולי דיבררתי את ויטגנשטיין. איני מוכן להתחייב. באחד הרחובות בתל אביב עומד כיסא על כן. מעטים יושבים עליו. ×–×” אינו כיסא, ×–×” ייצוג של מקטרת. העצם אותו עצם, תכליתו שונה. מלים הן ערפל מצונצן. ב-"The Tree of Knowledge" של הנרי ×’'יימס אפשר לעקוב כמעט במדויק אחר גלגולה של “to judge” מתיאור של שיפוט אתי לתיאור של שיפוט אסתטי, וההפך. מלים הן ערפל מצונצן, וההקשר פותח מעט את מכסה הצנצנת, ומוזג ערפל לערפל. אני לא זוכר היטב את הקטע ההוא של פסואה. אולי לא ×”×™×” ×–×” שם עצם, אולי תואר. אבל אני מבין למה הוא התרגש, ומקנא בו.

 

המלים לעולם אינן טועות.

כן, אינן טועות, אינן טועות. אבל משתרמטות חופשי, מתעגבבות. מזדיינות. משכירות עצמן לאחרים ללא תשלום. הושט היד וגע בן. רק בא האדום המזוקן עם הזקן הלבן, ממלמל הו, הו, הו, רוצה להחזיר, רוצה לקחת, רוצה להפוך, מייד הן נכנעות, מספקות לו חרוזים שקולים למיטיבי לכת, על עץ קטן שעמד בשלכת.

הן אומרות בעצמן: "טעות סליחה".

כן, להתנצל הן יודעות, להתחרט, להבטיח לעולם לא עוד, למלמל ביטויים נשגבים על מצדה ששנית. אבל רק בא האיש מטעם ואומר להן לא, לא ככה תהיו. כך הייתן עד עכשיו. אבל עכשיו אני באתי, ודגל המהפכה בידי. וכעת, היו רדיקליות. נפנפו לשלום לעורכים הלשוניים, חזרו אל מקורותיכן, אל עמעמי הסביבה. רקדו את הריקוד הקטן שלכן, הוכיחו לכולם כי אתן אלף לילה ולילה, מגדה הקטנה עם אלפיים הצעיפים. הופ הופ, או הו הו, ומייד הן שם, עומדות הכן וכפות תמרים קטנות בידיהן, משיבות רוח על הבא להינפש בצל האפשרויות הבלתי מוגבלות.

רק בהן צועקים: "אני אילמת".

כן, לצעוק הן יודעות. לשפוך על ראשך קיתון של צוננין. כיוון שבאת, מייד נתגבה ליבן והן עושות בך כבשלהן. משפריצות עליך מטאפורות. ומתהלכות כמליצות הלוך וטפוף. רק שקט באת לבקש, מעט שלווה, בית חם ואהוב. אבל הן, מייד מזדרות, מחפשות מקלט אצל אחיותיהן הלועזיות. רצית וידוי קטן על אהבה של אישה, וקיבלת נאום ארוך עליהן ועל גופן, על הקרסת הדיכוטומיה, על הרה סיגניפיקציה של הסנס ועל ההיברידיות של הסלף.

רק בהן מתייפחים: "אני לא בוכה!