התיאורטיקנית והפסיכואנליטיקאית המפורסמת, ×–’וליה קריסטבה, ×”×’×™×¢×” לאחרונה לביקור בישראל. במהלך הביקור נפתרה תעלומה האופפת את קיומה של הגברת מימים ימימה. מתברר ×›×™ את שמה הוגים כאילו התחרז עם טבע במבטא ישראלי, ואילו אם נוקטים בגישה הפריסאית, מתחרז שמה עם גבעה.

קריסטבה. סיכוי גדול שהיא בי-סקסואלית

פרק ראשון ובו יסופר על מה הסרט

גרייס (שאותה מגלמת הפעם ברייס דאלאס הווארד, בתו של הבמאי רון הווארד) מגיעה עם אביה (שאותו מגלם ווילם דפו שהחליף את ×’'יימס קאן) והגנסטרים שלו לאחוזה באלבמה בשם מנדרליי. גרייס נחרדת לגלות ×›×™ בשנת 1933, 70 שנה לאחר ביטול העבדות בארצות-הברית, מתנהלת האחוזה כאילו הזמן עצר מלכת – השחורים ממשיכים להיות עבדים והגברת הלבנה ממשיכה לשלוט בבית. גרייס מחליטה להחדיר את הדמוקרטיה אל האחוזה. אביה מזהיר אותה מפני הנטייה שלה לרחם ללא כיסוי על ציפורים חינניות ונוסע לדרכו, לא לפני שהוא מותיר בידיה כמה גנסטרים עם רובים. את הסיפור מלווה קולו ×”×—×™× × ×™ של וויליאם הארט, בתפקיד הקריין השנון והיודע-כל.

פרק שני ובו דיון בשאלת העבדות

השאלה המרכזית המוצגת בסרט היא כמובן השאלה האם תצליח גרייס במשימתה לגאול את השחורים. גרייס היא דוגמה ומופת לליברל הלבן הנאור, שמבקש להשפיע מטובו על העולם האחר, שעוד לא השכיל להבין את פלאי הדמוקרטיה. לא קשה להבין כי המקרה של גרייס אינו רחוק מהמקרה של ג'ורג' בוש, אשר מתעקש להגיע לאחוזות רחוקות כדי להסביר לכולם מהי הדרך הנכונה לחיות. מי שראה בעבר סרטים של פון טרייר יוכל לנחש את האכזבה הצפויה לגרייס, ומי שלא ראה, שיילך לראות.

פרק שלישי ובו כמה מילים על רצון טוב

גרייס מוכת הכוונת הטובות עושה ככל שביכולתה כדי ללמד את השחורים דמוקרטיה מהי – היא מעבירה להם שיעורים בבחירה חופשית, היא משתתפת בעצמה בעבודה הקשה, היא כולאת את הלבנים בכלא שהיה שמור פעם לשחורים, היא מאפשרת לשחורים לנצל את המשאבים שהיו שייכים פעם ללבנים. אולם כל אלו מובילים למסקנה אחת בלתי מפתיעה – קל יותר להוציא את השחור מהעבדות מאשר את העבד מהשחור. במיוחד אם עושים הכל תחת עיניהם הפקוחות של קני הרובים.

פרק רביעי ובו צצות שאלות על פון טרייר ונשים

כמו בכל סרטיו של פון טרייר, גם הפעם הגיבורה בסרט היא נערה בעלת עור צח להפליא. לעיתים נדמה ×›×™ זהו הקריטריון היחיד של טרייר בבואו לבחור את שחקניותיו. בחירה זו משפיעה כמובן על אופי הגיבורות – הנשים בסרטיו של פון טרייר הן לעולם שבריריות, ושבויות לנצח בעולם שחוקיו נקבעים בידי אנשים אחרים. במנדרליי, האישה הלבנה שבויה, בין השאר, גם באונו הבלתי ניתן למעצורים של הגבר השחור הפראי, אשר בו היא חייבת לחשוק, לפי כל הסטריאוטיפים המוכרים. כאשר גרייס מגלה את המחברת שהותירה אחריה האדונית, שעל פיה יישק דבר באחוזה, נדמה לרגע ×›×™ אולי פון טרייר החליט לחרוג הפעם מהקונספציה שלו. אולם הצופות מוחזרות לקרקע המציאות הפון-טריירית בהמשך, כאשר מתברר מי עומד באמת מאחורי המחברת האדומה.

פרק חמישי ובו תעלה השפה האסתטית של הסרט

מנדרליי מתפרש על פני 139 דקות של תיאטרון. כמו ב"דוגוויל", פון טרייר משתמש כאן במרחב אחד בלבד, שנראה כמו בית בובות גדול, שקיר אחד שלו פתוח לעולם. העולם, שמזכיר שוב את עולמו של ברכט, מוסדר באמצעות הכיתובים על המפה, שמשמשת כרצפה. את מה שלא עושה תפאורת התיאטרון המנוכרת, עושה הסאונד המופתי, שמסייע לצופים להשלים פערים.

פרק שישי ובו השאלה הגורלית – יותר טוב מדוגוויל?

דוגוויל היה הסרט הראשון בטרילוגיה ונהנה מהילת הראשוניות. מעריציו הרבים של דוגוויל לא יזכו כאן, כנראה, לחוויה המטלטלת שאפיינה את הסרט הראשון. אולם מדובר כאן בסרט נפרד, בעל קיום עצמאי. נכון, התפאורה מבוססת על אותו רעיון, הקריין הוא אותו קריין ופון טרייר הוא פון טרייר. בהבדל אחד מרכזי: בסרט הקודם ניקול קידמן נאנסת ובסרט הזה ברייס דאלאס הווארד מצליפה בשוט.

פרק שביעי ובו פרטי טריוויה זולים

מנדרליי הוא אמנם הפרק השני בטרילוגיה של פון טרייר העוסקת בארצות-הברית אולם הבמאי הדני מעולם לא ביקר בעצמו באימפריה – משום שהוא סובל מפחד טיסות. כמו כן, הסרט אמנם מדבר על ביטול העבדות במדינה, אולם שחקנים שחורים אמריקניים סירבו להשתתף בסרט, בטענה שמדובר בנושא רגיש מדי, ולכן נאלץ פון טרייר להשתמש בשחקנים בריטיים. וזהו אינו הנושא הרגיש היחיד בסרט – במהלך צילומי הסרט הוצא להורג חמור אמיתי, עם נשמה ונשימה, בטענה שהחוק הדני מאפשר זאת. בלחץ ארגונים לזכויות בעלי חיים, הוצאה הסצינה הזאת מהסרט. כמו כן, אור מעדכן מזירת הקרב, ×›×™ גם סוס נשרף במהלך הצילומים.

פרק שמיני ובו סיכום – ללכת או לא?

מנדרליי הוא כמו סירופ לשיעול – ×–×” לא טעים במיוחד, אבל ×–×” הופך אתכם לבריאים יותר. אם אתם מחפשים סרט שיפעיל את בלוטות הדמע שלכם או יספק לכם שעה וחצי של בידור קליל, תתרחקו ממנדרליי כמו מסיפור אימה. אם אתם רוצים סרט שידבר אל המוח שלכם, ואולי אפילו יפעיל אותו, לכו עכשיו.

(נכתב במקור עבור המגזין "חיים חדשים")

1. הספר "פלטפורמה" מאת מישל וולבק, שיצא בעברית בהוצאת בבל, מחזיק 288 עמודים. אני קוראת בממוצע עמוד בדקה. מהירי מחשבה יבינו שהקדשתי כמעט חמש שעות מחיי כדי לקרוא את הספר עד תומו.

2. במרכז הספר "פלטפורמה" של מישל וולבק עומד כוס לח וזין כמוש. גם כוסים שאינם לחים הם בסדר, אבל פחות. אני לא חושבת שהוזכר כוס רטוב, אבל יכול להיות שהחמצתי משהו.

הכוס הלח שייך בדרך כלל לנשים גמישות שאינן מערביות. הזין הכמוש שייך למספר גברים מערביים בגיל העמידה, שהבינו כבר כי הקריירה שלהם והנישואים שלהם לא יביאו להם את הגאולה, אבל כן השיגו קצת כסף (אפשר גם הרבה כסף, אבל זה לא ממש משנה כי כוסים שאינם מערביים אפשר לקנות בזול).

מה כן יביא להם את הגאולה? מין. אבל לא מין עם נשים מערביות, אלא מין בתשלום עם נשים אחרות (הספר אינו מפלה כמעט. הנשים התאיות הן הטובות ביותר, אבל גם בקובה יש עוד כמה נשים שיודעת להזיז כראוי את הלשון והכוס שלהן).

3. לטענתו של וולבק, נשים במערב אינן יודעות לשרת כראוי. הן מתמחות באמנות הפיתוי, אבל לשרת כראוי אינן יודעות ואינן רוצות – הן עסוקות בלהשיג קריירה או בעל עם קריירה (יש כמה נשים יוצאות דופן, והדובר אפילו השיג אחת כזו, אבל הוא באמת בר-מזל. אגב, אם ×”×™×” לכם ספק בנוגע לזקיפות קומתו של איבר המחבר, דעו לכם שגם לגיבור קוראים מישל). גברים במערב, לעומת זאת, מעולם לא שכחו את אמנות המגע הטהורה, ולכן בסופו של יום הם רוצים לזיין (כאמור, כוס לח). כן, קוראים יקרים, זו האמת ואין מלבדה. אם אתם לא מסכימים אתם פוריטניים או פמיניסטיות, ואתם לא רוצים להיות אף אחד מאלו. בלב ליבכם אתם רוצים לזיין.

4. יש לציין לטובתו של וולבק שהוא איננו שוביניסטי במובן החד-חד ערכי של המילה. גם נשים מערביות לפעמים רוצות לזיין. ואז מה הן עושות? נכון, הכוס שלהן הופך לכוס כמוש והזין של התאילנדים הופך לזין לח וגם הן משלמות 3,000 באט עבור זיון.

5. ולמה כל זה קורה? בגלל שהתרבות המערבית דפוקה. אבל גם בגלל שבארצות אחרות, נחשלות יותר (כמו קובה ותאילנד), לא השכילו להתמודד כראוי עם המעבר לשיטה הקפיטליסטית, ולכן כל שנותר להם למכור (אחרי השחיתות, משבר האנרגיה וגו') הוא את המיניות הבלתי פגומה של החברים והחברות באותן מדינות.

6. זה דומה קצת למה שאומר בודריאר (יהיו שיגידו שזה בודריאר קלאסי :)) על כך שהחברה המערבית הגיעה לשלב שבו הכל נעשה פיתוי, וכל חפץ או אדם (לא שנשארו אנשים, כולנו רק אובייקטים, אבל נניח לרגע, לצורך הדיון, שיש גם מה שמתיימר להיות סובייקט) נמדד רק בהון הסימבולי שלו.

אבל המחבר לא אוהב את בודריאר:

"על-פי המודל של מרשל, הקונה הוא פרט רציונלי שמבקש להעצים ככל האפשר את סיפוקו בהתאם למחיר; המודל של ובלן, לעומת זאת, מנתח את השפעת הקבוצה על תהליך הקנייה (במידה שהפרט רוצה להיות מזוהה איתה, או ההפך, להיחלץ ממנה). המודל של קופלנד מוכיח שתהליך הקנייה משתנה בהתאם לקטגוריה של המוצר (קנייה יומיומית, קנייה מחושבת, קנייה ייחודית); אבל המודל של בודריאר-בקר מעריך שלצרוך זה גם לייצר סימנים. בסופו של דבר הרגשתי שהמודל של מרשל קרוב יותר ללבי".

כנראה שהמודל של בודריאר מערב סימנים, וזה דבר שקשה לוולבק להתמודד איתו. שהרי הדבר העליון הוא הגוף עצמו, בלי שום מטאפורות בזויות של התרבות המערבית.

7. אז אחרי כל זה מה עושים? נכון. מעודדים את תיירות המין המערבית. ככה לאנשים המסכנים מהלא-מערב יהיה איך להתפרנס, ולמערביים יהיה קל יותר להשיג מין. והם לא יצטרכו, חלילה, להגיע למקום ולגלות שדווקא כאן אין בית זונות.

8. ואם כל זה לא מספיק, אז יש בספר גם כמה פסקאות על האיסלאם, שיהיה לגבר המערבי מה לשנוא, בזמן שהוא מאונן תוך כדי מחשבה על תאית.

9. אז למה בכל זאת הקדשתי את כל 288 הדקות? תחילה חשבתי שמדובר בעירוב הזה בין פילוסופיה בשקל למין בשקל. זו לא הייתה מחשבה נעימה. וגם לא נראה לי שגברים כמושים או תאילנדיות לחות עושים לי את זה.

ואז הגעתי למסקנה שזה כמו חתול דרוס: אתה יודע שזה נראה נורא, אבל לא עד כדי כך נורא שאתה תהיה חייב שלא להסתכל. מצד שני, הזוועה מושכת. וכך אתה מוצא את עצמך מסתכל ומעווה פרצופך.

מה שמוכיח שלספר של וולבק יש תועלת – בימות הקיץ החמים עדיף לעוות פרצופך במזגן בבית, מאשר לחפש חתולים דרוסים ברחוב הלח.

10. אני לא גבר מערבי עם כסף, אבל בכל זאת השקעתי כסף בספר (אני לא זוכרת שקניתי אותו, אז יכול להיות שהשקעתי רק חיוך ולקחתי את הספר ממישהו). ולכן, על פי אותה ראיית עולם שהיא כלכלית ביסודה, הייתי שמחה אם לא יהיו בו שגיאות הגהה, וכן שלא יהיה זה ספר שבו לוקחים תצלומים, אלא פשוט מצלמים.