ארכיון תגיות: עבודה

שלושה קצרים (עיתונות, זמן וכל הדברים שפספסתם עכשיו)

לידי משמרת העיתונאים הצעירה. בחינם. עלי.

לפני זמן מה כתבה איילת מ"ללא אליבי" פוסט מקסים על ימיה בגל"ץ. הדברים שהיא אמרה שם התחברו לדברים שאוכלים אותי כבר כמה שנים. העבודה הזו, עיתונות, דורשת ניצול. העיתונאים הללו, שהולכים לתשאל את משפחות הפצועים, שלמדו איך לעודד "סיפור אנושי" מתוך פיות אנושיים, עוסקים בעיתונות בצורתה הגולמית. הם לא חושפים עוולות, הם לא מביאים לציבור דבר. הם עוסקים בהפיכת בני אדם לסיפורים, סיפורים לתוכן, תוכן למלים מודפסות. הם גדודי הקונבנציה, האנשים שממלאים את החורים בעיתון של מחר ובאתר של היום. חלק מהמרואיינים מעונינים בכך, ודאי, אבל זה לא משנה. ברוב המקרים, ברוב המקרים, נדרש ממך ללמוד כיצד להשתמש באנשים למען העבודה.

כך גם היתה העבודה שנים על שנים. זה לא חדש, ויש עבודות נוספות שדורשות את אותו סוג להטוט מנטלי, כזה שמאפשר לנו להפוך בני אדם לפונקציות של המקצוע. רק אל תתפלאו אחר כך שהעיתונאים הללו, כשיהפכו לעורכים, יהפכו אתכם לפונקציות במקצוע שלהם. את הלהטוט הזה הם למדו קודם, בשטח.

 

הזמן זוחל בלאט

ספרים הם אהבה. מכאן

יצא לי לאחרונה להתעסק קצת באחד מסיפורי חוני המעגל (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג עמוד א).

בקצרה: חוני תהה כל ימיו לפשר הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו, א'), שהרי איך ניתן לדמות את שבעים שנות גלות בבל לחלום. באחד הימים הוא רואה איש שותל עץ חרוב, שאל אותו כמה זמן עד שהעץ יתן פרי, וזה עונה לו "שבעין שנין". חוני תוהה למה לו לשתול עץ שלא יהנה מפירותיו, וזה עונה שהוא שותל לבנו, כמו שאבותיו שתלו לו. חוני נרדם, מתעורר לאחר שבעים שנה, ורואה אדם מלקט חרובים מעץ. לאחר שזה מספר לו שאביו שתל את העץ, מבין חוני שעברו 70 שנה. הוא הולך לביתו, שם הוא מגלה שבנו נפטר אולם נכדו חי עדיין. הוא מספר להם שהוא חוני המעגל, הם לא קונים את זה, הוא הולך לבית המדרש, שומע אותם מתרברבים, מספר שהוא חוני המעגל, לא מאמינים לו, חלשה דעתו ומת. ולכן, רבותי, אומרים רבנים "או חברותא או מיתותא".

זה סיפור משעשע. ראשית, אין קשר אמיתי בין חלקו הראשון לחלקו השני; הוא לא באמת מסביר את הפסוק ההוא מתהילים. שנית, תפיסת הזמן של הסיפור היסטרית. בסרטי "חזרה לעתיד" שלושים שנה לכאן או לכאן מתבטאים בשינויים דרסטיים במציאות. אנחנו לא יכולים לחשוב על מסע בזמן מבלי לראות שינויים אדירים בעולם, חלקם מופרכים. הזמן שלנו זורם מהר יותר. אצל הפסיכים מהתלמוד, לעומת זאת, חלוף הזמן גורר רק את חלוף האנשים.

ובעצם, זה לא מדויק. כי בסיפור הזה, בעצם, הזמן מתקדם אך האנושות מתדרדרת. במה התרברבו הרבנים? "נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו". ובתרגום: "נהירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל, שכאשר היה נכנס לבית המדרש כל קושיה שהיתה להם לחכמים היה פותר להם". כמה חמוד.

 

פונקציית הקריאה האפשרית

רוני שני פרסמה לא מזמן מקבץ קישורים מעניין לדיון שהחל בעקבות מאמר של ניק קאר. קאר טוען שהרשת מקצרת את טווח הריכוז שלנו. לא יצא לי לקרוא אף אחד מהקישורים הנ"ל עדיין, בעיקר מכיוון שהעבודה מקצרת את טווח הזמן שלי, אבל אנסה לתרום שני סנט, בתקווה שאצא מקורי.

כל מי שעבד בתוכן באינטרנט מכיר את הדרישה לכתוב קצר. התביעה הזו עצבנה אותי במשך שנים, אבל גם אני חייב להודות שאני דוחה טקסטים ארוכים למאוחר-יותר נצחי-למחצה. עכשיו נדמה לי שאני מבין למה. הרשת היא קצת כמו חנות ספרים ענקית וחינמית. אתה יכול לקרוא מה שאתה רוצה, אבל אתה יודע שכל זמן שתשקיע בטקסט א' בא על חשבון קריאתו של טקסט ב', ג', ד' וכו'. פוטנציאל הקריאה האפשרית יושב שם תמיד, מעין קול קטן ומרושע, שמספר לך על כל הטקסטים שאתה מפסיד עכשיו כשאתה קורא את הטקסט הזה. זה מקום טוב לסיים את הפוסט, לא? משוחררים.

במדינת העבדים

1. ובו משל לא רלוונטי

בסרט mindwalk נפגשים פוליטיקאי, משורר ופיזיקאית בטירה צרפתית ישנה. הם רואים נער משליך פחית. "למה הם עושים את זה?" שואלת הפיזיקאית. "בגללכם," משיב המשורר. אני לא זוכר את הציטוט המדויק, ולכן אסכם. הפניה בגוף שני רבים אינה מכוונת לפיזיקאית והפוליטיקאי, היא מכוונת לפיזיקאית בלבד, ולעמיתיה למקצוע. הראתם להם שסוף העולם אפשרי, טוען המשורר. אנחנו מלכלכים כמו אדם חולה שמסרב להתקלח, כי מה זה כבר משנה. הסוף מעבר לפינה.

מרק הפלסטיק הענק, שמתפרש על שטח הכפול משטחה של ארה"ב, גורם להיפותזה הזו להישמע יציבה יותר ויותר. ובכל זאת, נדמה לי שזו טעות. אני לא חושב שאנשים רבים מאמינים בסוף העולם, יהיה זה אקולוגי או אטומי. ההנחה שבגלל זה אנשים מלכלכים נשמעת לי סבירה עוד פחות. אנשים מלכלכים מסיבה אחרת. הם יודעים שמישהו ינקה.

2. ובו פרספקטיבה

לפני כמה שנים הלכתי עם יאיר בתל אביב. הלכנו והלכנו עד שישבנו בבית קפה אחד. לאחר שהמלצרית לקחה את ההזמנה, יאיר העניק לי פרספקטיבה. אנחנו חברה של נותני-שירות, הוא אמר. המלצרית הזו, כאשר היא תסיים לעבוד, תלך לבית קפה, ומלצרית אחרת תיקח ממנה הזמנה. רבים מאתנו מועסקים כמשרתים במשך 8 שעות ביום, רק בכדי שנוכל לצאת אחר כך, ושישרתו אותנו.

3. ובו רשרוש של פוסט אחר

עבדתי פעם בבית מלון. ×›×›×” ×–×” בטבריה. מלונות הם לא מקום לשהות בו בעיר זרה. הם גם. אבל הם גם אשליית אדונים מורכבת, בנויה בקפידה, שבתחתיתה מסתעפים מסדרונות מבאישים, שכר מינימום וטבח ערבי אילם; באמצע ישבנו, פקידי הקבלה, עם אנשי הלובי, הכוסיות של צוות הווי ובידור ואנשי הביטחון, עם שכר המינימום שלנו, נראים מאוד, לבושים במכנס שחור, חולצה לבנה ועניבה מגוחכת; למעלה – אלוהים, אולי.

שנאתי את ×–×”. מרגע לרגע נעשיתי יותר ויותר מיזנטרופ, בגיל שבו ממילא אתה מאמין שמיזנטרופיה היא סוג של סגולה. אנשים ביקשו הכל, דרשו הכל, מפתיחת הלובי בשתיים בלילה, דרך אזעקת איש ביטחון שאינו ערבי (והוא בכלל ×”×™×” דרוזי), ועד לקונדומים וזונות. שנאתי אותם, והם, ברובם, התעלמו מקיומי. עד שפישלתי. פעם נתתי למישהו בטעות חדר שלא נוקה. על המיטה היו קונדומים משומשים. האשליה הפריכה שתפרנו התפוררה באחת, והוא תבע פיצוי. החדרים צריכים להיות נקיים. לא רק למען ×”×”×™×’×™×™× ×” – מלונות אינם היגייניים; הם רחוקים מכך – ×›×™ אם גם בכדי להעלים את טיבם. אנשים הולכים למלון כדי להיות אדונים לזמן מה. הם רואים את האנשים האחרים, את המסדרונות הארוכים, שמחברים אחד לשני חדרים זהים לגמרי. אבל הם מצליחים להתעלם. רק קונדומים משומשים יכולים באמת להזכיר לך שמישהו ×”×™×” שם, על המיטה הזו; שאחריך יבוא אדם אחר. המלון הוא תעשייה של אדנות מזויפת, ולכן הוא ממוקם בקצה ההגיוני של העבודה, בנופש. נופש הוא חופש פלוס אדנות, הוא המקום אליו הולכים המשרתים כדי שישרתו אותם.

4. ובו רשרוש של פוסט נוסף

ומה שמתמיה בכל זה הוא ההיעדר המוחלט של הזדהות. מרגע שיצאנו מהעבודה, אנו לוקים באמנזיה מכוונת. אישה אחת צועקת על הקופאית בסופר, כי זו ביקשה ממנה להניח מוצר שוויתרה עליו בצד, במקום שאינו הקופה. וזו אישה קשת יום, הצועקת. איש מוותר על הטיפ למלצר, בגלל שערמת המזון שלו לא הגיעה בזמן. והמלצר תלוי בטבח, ושניהם תלויים בעומס. הם יודעים את זה. הם פשוט שוכחים.

ואולי זה אחרת. אולי הכעס הזה דווקא נובע מהזדהות. אם אני מסוגלת לעשות זאת, אומרת לעצמה אישה קשת יום, גם הם מסוגלים. לו הייתי אני משרת כך, אומר לעצמו איש, היו מפטרים אותי. הפרולים לא יתקוממו. המציאות סביבם דביקה מדי, ברורה מדי מאליה. במקום לכעוס על האדון, הם מעדיפים להפוך לאדון לרגע, ולכעוס על המשרת. כך מוצדק כעס האדון כלפיהם, כך מוצדקת העבודה המיותרת הזו, שחגה סביב אדונים לרגע; כי כולנו רוצים בתי קפה. וכולנו חייבים עבודות סטודנטים.

5. ובו חופש וחתירה לאושר

קראתי פעם מאמר שכותבו זעם על ג'פרסון. "אנו מאמינים שאין האמיתות האלה טעונות הוכחה: כל בני האדם נבראו שווים, הבורא מעניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, ובזכויות אלה כלולים חיים חופש והחתירה לאושר," טען פעם האיש, ובכל זאת החזיק עבדים, ובכל זאת.

אבל יש מרחק רב בין ידיעה לפעולה, בין אמונות לבין שחרור עבדים. המציאות דביקה וברורה מדי מאליה. אולי ג'פרסון החזיק עבדים כמו שאנחנו אוכלים בשר, בידיעה שזה כך וכך, ובלי להצליח להשתחרר. אולי הוא החזיק עבדים כמו שאנחנו משליכים סיגריות. לא רק כי יש מי שינקה, אלא כי קשה לנו לעשות את המאמץ, ולהפסיק. כי זהו העולם.

6. ובו פוסט קצרצר ולא קשור על האולימפיאדה בסין

בבלוג של רונן דורפמן נתקלתי בקטע מתוך "אולימפיה" של לני ריפנשטאל. שווה צפיה.

 

הביטו איך כמעט כולם מצדיעים במועל יד. הצרפתים גם. ההצדעה הזו פרנסה ויכוחים רבים אז, לפני ואחרי. אפשר להבין את הוויכוח, אפילו את המצדדים בהצדעה. האולימפיאדה נערכה בברלין, ויש לכבד את מנהגי המקום. אולימפיאדה אחרת תיערך בקרוב, וכולנו נביט באיזה פרט קטן, לא לגמרי משמעותי, שנים אחר כך, ונתמלא אין אונים.

ולסיום, רוג'ר ווטרס:

 

 

עזבו אותכם מויכוחים על אוונגרד, בואו נחזור למה שבאמת מעניין את המעמד הבינוני

 

[שברים של משהו שתקוע לי בקצות האצבעות זמן רב מדי והיה אמור ללבוש צורה אחרת לגמרי]

 

*

הכאילו-פרדוקס של הצימר:

מצד אחד, הצימר כולו שימושיות מושלמת, הכל בו מציע לך את עצמו בשפה שאינה משתמעת לשני פנים – חלוקי-האמבטיה על שפת ×”×’'קוזי, בולי-×”×¢×¥ הקצרים המעוגלים באח, המראה המוצבת בארבעים וחמש מעלות מעל למיטה, זוג הגביעים הממתינים על השולחן לבקבוק היין שמונח במקרר הזעיר המסנוור בלובנו לצד קרטון חלב קטן בשביל מכונת-האספרסו או כל אחד משבעת סוגי התה.

מצד שני, הצימר כולו רתיעה חרֵדה, מנוסה מבוהלת, מפני כל מה שמעיד על שימוש: אפשר להכין תריסר סוגי שתיה חמה אבל אי אפשר לבשל בכיריים הזעירים שעל המקרר הזעיר הריק כמעט – הכל נקי, הכל מסנוור בניקיונו, אבל אין בצימר חומרי ניקוי, אין מדיח לספלי-האספרסו או מכונת כביסה לסדינים וחלוקים שיוכתמו, הם בחוץ במחסן – הכריות תואמות, מסגרת המראה מסולסלת, מסגרת החלון מסולסלת ובתוכה הנוף הפסטורלי המובטח, והג'קוזי הוא מזבח של שיש שנרות לשימוש המאמינים פזורים עליו בתוך מחזיקי מתכת מסולסלים.

כמו-קאנט: הצימר הוא שימושיות-ללא-שימוש. את נכנסת לצימר לראשונה ומיד נקרעת בין התאווה לעשות הכל להשתמש בהכל בבת אחת, לבין אי הרצון לפגום פגימה ראשונה בסדר המושלם ולהניח את התיק שלך. הצימר מסודר בשלמות, אין בו ערימות של דברים מועילים זרוקים במקום שהזדמן להם.

 

*

הצימר נולד מתוך מיתוס קפיטליסטי, מתוך המיתוס הקפיטליסטי בהא הידיעה, ×–×” שרואה בעבודה את הגיהינום ובצריכה את גן העדן. הצימר הוא התגשמות של הפנטזיה האולטימטיבית שנובעת מתוך המיתוס ×”×–×”: כולו צריכה ללא עבודה – להוציא מינימום שאין לחמוק ממנו.

לכן אפשר להכין עשרות סוגי שתיה חמה בצימר, אפשר לאכול ממתקים ופירות בצימר, אבל אי אפשר לבשל בו; לכן אפשר להזדיין בצימר, אפשר להזמין עיסוי בצימר, אפשר לעשות ×’'קוזי בצימר, אבל אי אפשר להתאגרף בו; לכן יש בצימר תמיד מערכת סטריאו, יש בו לפעמים טלוויזיה בלוויין ומשחקי לוח, אבל לעולם אין בו ספרים. שום עבודה, פיזית או רעיונית, רק צריכה – והצריכה לפיכך מוגבלת לצריכה של הנאות חושניות חומריות פסיביות. ואכן, הצימר מציע כמעט כל הנאה חושנית חומרית פסיבית שתוכלי להעלות בדעתך. בין השאר הוא מציע גם לעין הנאה חושנית חומרית פסיבית, אסתטיקת-קיטש שמתבטאת בסלסולים ונרות וכו'.

אבל ×–×” יותר מזה. הצימר צריך להשכיח ממך את השימוש של השימושיות, את העבודה שמאחורי הצריכה – לפניה ואחריה גם אם לא בה-עצמה. וכיוון שבתוך הזמן יש עבודה לפני ואחרי הצריכה, כיוון שבתוך הזמן צריך לדפוק נוכחות, לכן בצימר אין זמן, הוא מקום-ללא-זמן. [לדוברי באחטינית: הכרונוטופ של הצימר, כמו ×–×” של האידיליה – והצימר הוא סוג קיצוני של אידיליה קפיטליסטית – הוא נטול זמן, זמן בתור מה-שעובר, מה שאירועים (הופעות והעלמויות) מתרחשים בו, זמן שיש בו סיבות ותוצאות, למשל המוצר כתוצאה של הייצור.] הצימר צריך לא רק להיראות במיטבו בתמונות-סטילס אלא להיות תמונת סטילס שאפשר לשהות בה. גם את ×–×” עושה האסתטיקה שלו. (שהרי כדברי חכמים, החווייה האסתטית היא, ואולי רק היא, מחוץ-לזמן.)

 

*

איך עובדת אסתטיקה של דברים שימושיים?

הרי אסתטיקה היא תכלית, או תחליף-תכלית, מה-שבא-בהעדר-תכלית. איך היא מתמודדת עם התכלית האחרת, הפנימית, הפשוטה, של הדבר השימושי – כלומר, השימוש? באיזה יחס היא עומדת אל השימוש?

היא יכולה להתייחס אליו כנתון, כמגבלה, כאתגר צורני: ×–×” כיסא, בסדר, יש לקיים תנאים מסויימים, יש לעשות שיהיה אפשר להניח עליו תחת במאוזן לרצפה – אבל במסגרתם אפשר לממש את האסתטיקה, תהא אשר תהא. במקרה ×”×–×” התכלית האסתטית מכריעה תחתיה את התכלית השימושית, גוברת עליה. אבל מעניינים יותר המקרים שבהם האסתטיקה עומדת ביחס פנימי אל השימוש: מיתוסים של אסתטיקה שימושית, ולא מיתוסים אסתטיים שממומשים בדברים שימושיים.

הצימר מציע מיתוס אחד כזה: מיתוס של אסתטיקה של שימושיות מושלמת. אני אומרת מיתוס [גם] כי שימושיות מושלמת פירושה שהדבר השימושי מתקרב (מגיע) אל האידיאה של הדבר השימושי כפי שהיא מתקיימת בתודעה הקולקטיבית שלנו: המיטה בצימר היא המיטה בהא הידיעה [המיטה-בשביל-עצמה, היינו אומרים], עצומה ורכה עם סדינים לבנים ומראה למעלה, הכריות התואמות הן חלק מזה, אבל עיקר האסתטיקה נובע מההרמוניה, מכך שכלום לא חסר. באסתטיקה הזאת כתם על הסדין הוא סוג של חסר, פגם בייצור (ולפיכך בצריכה). האסתטיקה של השימושיות המושלמת, כמו האסתטיקה של אמן הזן היורה בקשת, נובעת מהעובדה, היא-היא העובדה, שהעבודה הדרושה לייצור הדבר השימושי התבצעה בשלמות כזאת עד שמחקה את עקבות עצמה. הדבר השימושי המושלם, כמו אמן הקשת המושלם, משליך מאחוריו כסולם/רפסודה את המאמץ (את הזמן) המושקע בו.

מיתוס אחר, במובן מסוים מנוגד ובמובן אחר מקביל, של אסתטיקה-של-שימושיות, הוא אסתטיקה של שימושיות עירומה, מינימליזם נאמר. (נגיד יפנית או פסאודו-יפנית.) זו אסתטיקה שנבראת מתוך סילוק מושלם של כל המיותר והותרת השימושי בלבד, ההכרחי בלבד, בלי שום דבר שיכול להצטבר עליו ולהפריע לו. באסתטיקה הזאת כתם על הסדין הוא סוג של יתר (של מיותר), לכלוך. גם זו אסתטיקה טהרנית, אסתטיקה-של-מושלמות, אמנם מסוג אחר. לא המיטה-המושלמת במובן של כל-מה-שצריך-להיות-במיטה, אלא המיטה-המושלמת במובן של בלי-שום-דבר-שלא-צריך-להיות-במיטה.

מיתוס אסתטיקה-של-שימושיות מנוגד באופן אחר הוא ×–×” של מה שאפשר לקרוא לו אנטי-אסתטיקה או אסתטיקה של הכיעור. נגיד הרבה מהאסתטיקה המודרניסטית, הרבה אסתטיקה של מכונות ושל גרוטאות ושל לכלוך (באסתטיקה הזאת הכתם הוא-הוא האסתטי): דווקא המאמץ, דווקא הייצור, דווקא הזמן הקפוא-לאוקונית, דווקא הסירוב הגא פרוע-הבלורית לכל התייפייפות שהיא. כל ×–×”. 

 

כל האסתטיקות-של-שימושיות האלו, ואחרות שכמותן, הן אסתטיקות של מושלמות, אסתטיקות טהרניות.

יש גם אחרות. ישנו למשל הואבי היפני: יופיו של הפגום, של המשומש, דווקא משום שהוא פגום ומשומש – כלי הכסף שהתעמעמו, השולחן שהשימוש חרץ בו חריצים כמו-באקראי. ישנו למשל היופי שבאלתור, היופי שבשימוש הלא-צפוי, המפתיע, יופי של דירות סטודנטים, של רהיטים שנמצאו ברחוב והוסבו למשהו אחר, של עציצים מצנצנות. ישנם למשל כל מיני סוגי יופי פרטיים שמעוגנים בסימבוליקה פרטית, בזכרונות, הקדשות, רפרורים פרטיים, בדיחות פרטיות.

האסתטיקות האלו גם הן נובעות מתוך הזמן, אבל הזמן האחר, הזמן שאחרי: לא זמן הייצור אלא זמן הצריכה. זה זמן שאינו עוד תכליתי-שימושי כולו כזמן הייצור, ולכן לא נבראת בו מושלמות כמו באסתטיקות-של-השימושיות שהוזכרו לעיל, אבל הוא גם לא מנותק מהתכלית-שימוש כמו באסתטיקות-הזרות שאפשר לכפות על החפץ השימושי מבחוץ. כלומר: זה הזמן שהוא גם תכליתי וגם חופשי-מקרי, ולכן הוא מטשטש את ההפרדה בין ייצור וצריכה. בצימר אין זמן-של-צריכה, הצריכה מצויה בו מחוץ לזמן, כיוון שהעבודה והצריכה צריכות להיות נבדלות בו באופן חד, והראשונה להעדר כליל. אבל מי שמשתמש בשולחן גם עובד וגם צורך.

 

*

הבדל רדיקלי: אסתטיקות של מושלמות הנובעת כך או אחרת מתוך ה[מוכוונות ל]תכלית [החוץ-אסתטית], מול אסתטיקות של חוסר מושלמות הנובעת כך או אחרת מתוך ה[שימוש ב]תכלית [החוץ-אסתטית].

[דיגרסיה לרגע בשביל לפרוץ חזרה מעורף האויב בכוחות מחודשים הם לא יבינו מאיפה זה בא להם: אנחנו, חלק מאיתנו, מדברים הרבה על מחברים מובלעים וקוראים מובלעים, שמתקיים ביניהם סוג מסויים של סימטריה. אבל אם לחזור למחבר הממשי ולקורא הממשי אבל מבלי להזניח את הטלאולוגיות של היצירה, דווקא מתוך מודעות לטלאולוגיות של היצירה, אז הסימטריה הזאת נאבדת. זאת כיוון שבסיטואציית התקשורת אין סימטריה. הוא אחד והם רבים, הוא מדבר והם שותקים, ולכן הוא כפוי לבנות קורא מובלע כללי ולהתאים אליו את יצירתו התכליתית ואילו הם חופשיים לממש מימוש קונקרטי חדפעמי את התכלית שהם מזהים, כפי שאנשים שונים יושבים בתנוחות שונות על הכיסא שמהנדס שוודי זה-או-אחר עיצב עבור תחת גנרי. (אני מקווה שאתם סבורים כמוני שזו עקיפה אלגנטית של בארת בסיבוב ולא התרסקות מתחת לגלגליו.)]

"×–×” הזמן שהוא גם תכליתי וגם חופשי-מקרי": להבדיל מתכליתיות-מושלמת, מהחתירה של הגרעין אל ×”×¢×¥, של המיטה אל האידיאה-של-המיטה, של הרוח אל הצורה – להבדיל מהחתירה אל התכלית, אל הצורה, אל המיתוס; ולהבדיל, מצד שני, מאנטי-תכליתיות, מshape without form, מהקונקרטי לחלוטין שפשוט נמצא שם ולא הולך לשום מקום ולכן מחוץ-לזמן (הצריכה כניגודו של הייצור, השימוש שמחוץ לזמן); להבדיל משניהם, זמן-השימוש, שהוא תמיד גם ייצור, הוא משחק בקונקרטיזציה של הצורה – באפשרות ולא בהכרח.

הצימר הוא רק הגשמה של המיתוס. כל הצימרים נראים אותו דבר. בצימר המעבר ממסמן למסומן, מצורה למימוש, מחפץ לשימוש, הוא מיידי. כל מה שבצימר הוא הכרחי לחלוטין, הכרחי לחלוטין שיהיה ממש כפי שהוא. אחדות. מושלמות. אין אויר.

 

*

ממש ממש מהר:

מיתוסים אמיתיים הם לא כאלה. המיתוס האמיתי הוא אפשרות בעלת חיות פנימית רבה כל-כך שהיא הופכת להכרח, אירוע קונקרטי שהאיר באור חזק כל כך עד שהפך לצורה, עד שהטיל אלפי צללים בצלמו. (האודיסיאה בראה את סיפור השיבה, הצליבה את סיפור הצליבה, לא להפך. ישו של הבשורות ואודיסיאוס של הומרוס-שטרנברג הם אנשים קונקרטיים מאוד.)

ההפך מזה, הפסאודו-מיתוס, הוא הקלישאה, הקיטש, הסטריאוטיפ, מה שאינו אלא הגשמה של צורה רדי-מיידית שאין לה קונקרטיות. הסרט ההוליוודי (כסטריאוטיפ, אין סרט הוליוודי שהוא לגמרי סרט הוליוודי), הצימר. ההכרח נטול-האפשרות, מה שהוא עקרונית לא-מפתיע (המיתוס האמיתי מפתיע-לחלוטין).

איפשהו באמצע, בין הקונקרטי-ההופך-לצורה והצורה-שאין-בה-קונקרטי, יש את מה שהוא הגשמה קונקרטית של צורה, מה שיכול-להפתיע. המשחק על הסטריאוטיפים, על ההגדרות, על הגבולות. [זה קשור אולי חזרה לדיבור ההוא על דיבור.]