1.
אני מיואשת. אני מיואשת בגלל ספרים כמו "מוטי" של אסף שור (הוצאת בבל). אסף שור יודע לכתוב. אני לא חושבת שאפשר לקחת את זה ממנו. בונה לו שור זה אנטי גיבור, מוטי שמו. מוטי הזה יושב כל היום בחדר שלו וחולם על השכנה. יש לו חבר, מנחם שמו, שהוא גבר ישראלי טיפוסי: אשה, ילדים, בהמיות, ופלרטוטים עם מלצרית. מנחם עושה, מוטי חולם. עד פה, נשמע סבבה. אבל אז מגיע "המחבר", אותה דמות בלתי נסבלת שהפוסטמודרניזם כל כך מחבב, ומתחיל לנאום. עכשיו, אני יודעת, זו זכותו, וחובה עלינו, כיצורים דקונסטרוקטיביים, לפרק. את האמונה בסיפור הבדיוני. את האמונה בפער שבין המחבר למספר. את האמונה ביכולתה של הספרות להשעות את המציאות. לפרק זה חשוב. אבל דחיל רבאק, למה שיהיה לי איכפת ממוטי, או ממנחם, אם בכל שלושה עמודים יש טקסט כזה: "כי עצם הסיפור, המלאכה הזו, נו, זה עסק מפוקפק מאד. לשבת ולהמציא דברים שלא היו, ואחרים יושבים ומתאמצים להאמין בהם לרגע, אולי ללמוד, אולי להתרגש. לכן קשה לי להתחייב לסיפור. למלאכה החשודה הזאת. להתמסר אליו, לעלילתו הסגורה האחת, לדמויות שלו" (עמ' 80). למה שאני אחשוב שהדבר הזה נועד למשהו מלבד להזכיר את העובדה שהספר שאנחנו קוראים עכשיו יש מחבר מאד מודע לעצמו, והוא ישב וסבל בבתי קפה, עם הלפטופ שלו, כדי שאנחנו נוכל לקרוא בדיון. קשה לך? תתמודד. צא לי מהספר.

 

2.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל ספרים כמו "קול צעדינו " של רונית מטלון (הוצאת עם עובד).כל הספר הזה בנוי כמו שיעור בלימודי מגדר. כתיבה נשית, את אומרת קריסטבה? אין בעיה: אכתוב פרקים קטנים, לא לינאריים, הנצמדים לפרטי היום היום, ממש הרקמה העדינה החומר הגס, כמו שם השיעור של חנה נוה. נשים אינן אחד כי אם ריבוי, את אומרת איריגאריי? אין בעיה. אהפוך את הצריף של המשפחה לבבואה של גוף האם ואשנה אותו מדי יום קצת, כדי להחיל עליו את אפשרויות השינוי של הגוף הנשי. בנות מקיימות יחסי אהבה-שנאה עם אמותיהן, דווקא בשל היותן דומות להן, את אומרת ריץ'? אין בעיה. אפיל את זה, כמו שזה, על הדמויות בספר שלי. מגדר זה חשוב. פמיניזם זה חשוב. כתיאוריה. וכפרקטיקה. וכמשקפיים להתבוננות בעולם. אבל אני קוראת פרוזה בשביל ההסוואה, בשביל שייקחו את התיאוריות האלו וייצגו אותן בעולם בדיוני. קשה? תכתבי ספר מסות.

 

3.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל סדרות כמו tell me you love me של HBO. סדרה שלמה, לא בלתי משעממת, שעסוקה בחיי המין של ארבעה זוגות. מעל הכל מרחפת ההנחה שסקס הוא בבואה של מערכת היחסים. והזוגות עושים סקס. כל חמש דקות. בתקריבים שמזכירים יותר מהכל פורנו. לכל זוג יש כיאורוגרפיה קבועה, מדודה, מודעת לעצמה, והכל נגמר תוך שלושים שניות, לא לפני שהאישה גנחה. ואני בעד תקריבים. ובעד סקס. אבל אם כל חמש דקות יש סקס, ובכל פרק כל זוג עושה סקס לפחות פעם אחת, חוץ, כמובן, מהזוג שהבעיה שלו היא שהוא לא עושה סקס, אז עולה בי החשד שכל הסדרה נבנתה כדי ש-HBO יוכלו להתחרות באתרי הפורנו. והם לא יכולים להתחרות בהם. וגם לא צריכים. HBO צריכים לספר סיפור שאני ארצה לשמוע. הם יכולים להשתמש בסקס כאמצעי רטורי או נרטיבי, זה סבבה מבחינתי, אבל הם פאקינג צריכים לספר סיפור.

 

4.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל התערוכה של אוסף דורון סבג במוזיאון תל אביב. התרוקנות, קוראים לה, באירוניה גדולה. כאילו מדובר באוסף של עבודות מינוריות, שמתארות איזה תהליך הזדככות. למעשה, יש שם מספר לא מבוטל של עבודות צעקניות, מודעות לעצמן, שממתגות את האמן, את האמנות, ואת האספן. גילברט וג'ורג', שאני נורא אוהבת, הם מכרו לסבג עבודה מוזהבת. ככה שם הכל. גדול. מוזהב. כמו פרודיה על ערסים עם ג'יפ. ויש שם מסרים כאילו חתרניים, שמאבדים לחלוטין את האמירה שלהם בקונטקסט שבו הם מוצגים, תחת מטריית עושרו של הסוחר, וכל שנותר מהם הוא שהם מעוררים חשק לרוץ במוזיאון ולנתץ את הכל, לכסות בגרפיטי, לגנוב ולמכור.

 

5.
אני מיואשת. אני מיואשת מזה שחיי המדף של ספר בסטימצקי הם שבועיים. אני מיואשת מזה שיש ארבעה אולפנים שפועלים כרגע בהוליווד, והדבר הכי נועז שהם עושים זה לעשות סרט על פי "הנסיך של פרס" . אני מיואשת מהזילות של הספרות בשדה התרבות ומהזילות של שדה התרבות בעולם. ומזה שהכל כל הזמן נמדד בקליקים, ובצפיות ובהכנסות, שמכריחות את כולנו לעסוק בשיווק, למתג את עצמנו, ואת האחרים. והדבר הזה מקהה אותנו, כצרכני תרבות, ואותם, כקובעי מדיניות. והכל כל הזמן לפָּנים: פוסט מודרניזם בלתי מעודן ופמיניזם בלתי מעודן ומין בלתי מעודן ואמנות בלתי מעודנת. כולם כל הזמן צועקים. צועקים וממתגים ומקצצים.

6.
ואנחנו? מה אנחנו עושים? מייצרים עוד מלל.

שהם משרים, פרק שעליו כבר דיברתי, והפנר, שעליו תיכף אדבר, אם כי כבר השפרצתי עליו ניטים בעבר, זה מה שהופך אותם למסוכנים כל כך לשלווה הנפשית. אולי זו העובדה שמהעמוד הראשון בספר הקוראת (זו אני) יודעת שניצב מולה אדם שיודע היטב את מלאכתו. הוא לא ייקח אותה למחוזות הציפייה מבלי לדעת איך לטפל בה שם, הוא לא יבטיח סוף רע אם הסוף יהיה טוב, והוא לא יתחיל בסגנון לשוני בלי לדעת איך לזקק אותו. וככה, כשהאדם שמולה (זו שוב אני) כל כך יודע, קל לה יותר להתמסר, ולהתמסר, זאת כולם יודעים, פירושו להיות נתונה יותר לחסדי הספרות.

עליזה
עליזה הוא ספר כתוב לעילא שכולו, כך נדמה לי, על היחסים שבין הספרות ובין המציאות. אומר הפנר, באמצעות עליזה, גיבורת הספר:
"אבל הרומנים המודרניים האלו שאמא בולעת בשקיקה הם באמת עניין מסובך. הם מסוכנים מפורנו, אופרות סבון ושירי ילדים. ×›×™ באלו האחרונים תכף רואים שזה לא באמת ('לשפן יש בית'?), שזה פופקורן רך. ×™×¢× ×™ וכאילו וכל המילים המסתייגות ומזכירות לקרוא שלא ידאג, שזה לא רציני. ואילו ברומנים הרציניים, הגדולים, ×”'ריאליסטיים' – וי, סכנה! שם ×–×” כאילו hard core, אבל ×–×” לא. על שולחנם אין תחת וכולם חושבים שכן: שהנה החיים, שככה ×–×” ×”×™×”, ×›×™ ×–×” ×›×” משמעותי. ולא. לא ×›×›×” ×–×” ×”×™×”. וזה לא בגלל ×–×” ש'חוץ מטקסט אין שום דבר'. יש, אבל לא פה. פה (וזאת הסכנה) ×–×” באמת טקסט. רק" (עמ' 126).
ולכאורה, אפשר לסכם את הספר בזה, ולחסוך את יתר 460 העמודים. אבל למרבה המזל, הפנר מפרט. הפנר משחק.

רבקה
יש למשל את רבקה, אמה של עליזה, שהיא כל כולה טקסט. היא חיה בשביל האמנות, וכל אירוע בחיים שלה ישר היא מוצאת לו מטאפורה מתחכמת, והיא עושה חוגים בבית אריאלה, שאותם היא אוהבת יותר מהכל. ובחוגים האלו, בגלל שהיא טקסט, וזה יהיה משונה אם טקסט יחבר בעצמו טקסטים אחרים, רבקה לא כותבת. היא רק מתקנת ספרים של אחרים, כולל למשל את הסוף של אללים, של הפנר כמובן. והיא כל כך טקסט עד שעליזה אומרת עליה: "היא כמו ספר. כשהיא תמות, יאכל אותה עש"
ומה יש להפנר להגיד עליה: שהיא נשמה טובה אבל שוכחת. אוהבת שכולם שמחים וצוחקים, באמת אוהבת, אבל שוכחת לזכור. היא טסה בעולם ושוכחת כמה אחים יש לה ואם הבן שלה חי או מת. כי ככה זה טקסטים: יש דברים שהם מספרים ודברים שהם שוכחים. כמו רבקה:
"היא גם לא זעפה כשהתלוצצו על 'החורים בזיכרון שלה'. ×›×™ ×–×” ×”×™×” נכון. לבקי היתה אמנזיה סלקטיבית מלידה. לא 'זיכרון רע'. בנושאים רבים ×”×™×” לזה זיכרון מצוין. והיא גם היתה תלמידה טובה. רק כל הזמן, פה ושם, היא איבדה פלחים רחבים מכל מה שקרה, בצורה משונה ובלי שום הגיון או סיבה".  (עמ' 11).
וצריך לזכור את זה, כשחושבים על טקסטים, שהם שוכחים. מתכוונים לטוב (אולי. לא תמיד), אבל לא יכולים לספר הכל.

פסקה קטנה בשביל איתמר
ב"עליזה", למשל, לא יכול לקרות מצב שבו יהיו קודל ודודל ואף אחד לא ידבר על זה, כי "עליזה" כל הזמן מזגזג בין הספרות ובין הכביכול מציאות. יש, נגיד, את אוֹרי, שהוא האח של עליזה, שאותו היא אוהבת יותר מכל, ויש את אוֹרי (פסח), שהוא חבר של עליזה מהצבא או משהו. אז כל פעם שעליזה מדברת על אוֹרי (פסח) הוא מופיע ככה, אוֹרי (פסח), עם הסוגריים, כדי שנדע שכולם יודעים וגם היא יודעת שיש לה שניים: אחד שהוא הנורמה ואחד שצריך סוגריים.
אין טעויות. ואין צירוף מקרים. הכל מכוון. פה זה ספרות.

ופסקה קטנה בשביל רמירז
ואם יש דבר שהספר הזה טוב בו הוא סיפור בתוך סיפור, כמו שאתה אוהב, וגם אני. החלק האחרון של הספר הוא כולו חלום בן שישה שבועות שעליזה חולמת. ובחלומה מגיעה החבורה, כולל עליזה, לשבט אפריקאי. ראש השבט למד פעם באוקספורד, והוא פרסם שם רומן בפסבדונים. הפסבדונים שלו הוא גרין גרהם, כמו ההוא, אבל הפוך. וגיבור סיפורו הוא ראשונברג, הצייר הנודע. וראושנברג מגיע לאפריקה, ולוקח כדור נגד מלריה. ואז הוא קורא בהוראות שכדור נגד מלריה יכול לגרום לדיכאון. ואז, איך שהוא קורא, הוא מרגיש שזה כבר קרה לו, הדיכאון, ואז, כמו באגדה "פגישה בסמרה", הוא בורח מהעולם אל תוך עצמו ולא מדבר שבע שנים, כדי לברוח מהדיכאון.
אז יש פה חלום שבתוכו ראש שבא אפריקאי (מוהינדר) עם פסבדונים של סופר כותב ספר על צייר מפורסם שפועל על פי אגדה שעל פיה נכתבו שני ספרים מפורסמים. זו לא סתם ספרות. זו מטא מטא מטא ספרות. ובגלל שהפנר מתעקש כל הספר להסביר לנו שאסור לנו לסמוך על הספרות הזאת, הוא שם בפיה של לוסי, שהיא אחת מהחבורה, את המלים הבאות:
"הוא לא כתב שום רומן. הסיפור שהוא סיפר הוא קרא. הוא רק שינה לצרכיו וערך בו שינויים. וריאציות. ×–×” נהוג אצלנו לספר סיפורים פעם שנייה ושלישית ומאה ואלפיים שלושה – ולספר כאילו הכל לנו ×–×” קרה. גם לכם בעצם ×–×” קורה. גם הסיפור המקורי הוא בטח וריאציה שגרהם גרין עשה למשהו שהוא (עוד כשהוא ×”×™×” ילד) הוא קרא". (עמ' 416).

ועוד ועוד
הספרות טובת לב אבל שוכחת. בספרות אין צירופי מקרים. אסור להאמין לספרות. הוא חוזר על זה שוב ושוב, באלף אמצעים רטוריים: שמות הפרקים שחוזרים על עצמם, השימוש המתוחכם בעליזה (מארץ הפלאות) וברמיזות לקרול, דיוויד, ידיד המשפחה, שמופיע משום מקום וחוזר אל שום מקום ובדרך עושה אלף מניפולציות על כולם, והוא בטוח שהוא שינה את חייהם אבל בעצם לא עשה כלום, שהוא עוד משל על הפנר עצמו ועל הסופרים כולם. שוב ושוב, כדי שנזכור.

 

אברהם הפנר, התינשא לי?
אז זה מה שהוא עושה, הפנר, הוא מנצל את הכוח שלו כמחבר, ולא הכוח בעיתונים איפה שהשם שלו הוא החשוב, אלא הכוח בתוך הספר שהוא יצר, כדי להסביר לנו שאסור לנו להאמין לו. ואסור לנו להאמין לספרות. ואפילו אם הספרות מצביעה על כל הכשלים בחיים, והיא יכולה לייאש אותנו ולהעציב אותנו (שפע של דמעות, אגב, ב'עליזה'), אסור לשכוח שהיא רק ספרות: פיקציה יפה.

כמו שבעלי האחר אסא אמר: "בסופו של יום את חיה באמת והדמויות של פרק לא. ובזה טמון הבדל שאי אפשר לגשר עליו לעולם. תהום מופלאה שהלעג של פרק פשוט לא יכול לזנק מעליה בעזרת שום טריק רטורי ושום אבחנה שנונה. הוא יכול רק לעשות דאווינים מהגדה השנייה בעזרת רדוקציות שנבחרו בקפידה בכדי ליצור אפקט מסויים בקורא".
והוא, כלומר הפנר, לא משחק בין הספרות למציאות רק כדי להוכיח שהוא יכול ולהאדיר את שמו, כמו רוב-גרייה ושאר החארות היהירים שעושים פוסטמודרניזם קלוקל וכל היום מלקקים לעצמם את הזין, אלא כדי להזהיר באמת את הקוראת (זו אני, פעם אחרונה) לבל תאמין.
אברהם הפנר, התינשא לי?

"האם עלינו לפחד מגוגל", שרץ עכשיו באינטרנט שלכם, הוא סרט גרוע למדי. ראשית, עם כותרת כזו בומבסטית, אתה צריך להביא לפחות קטעי וידיאו מגורענים של לארי וסרגיי בני עשרים, יושבים בסטנפורד וחולמים על היום שבו ינקמו בכל הילדים ששונאים אותם בכך שיספרו לנשים שלהן שהם צופים בפורנו. כל דבר פחות רשע מזה כבר נאמר. שנית, זה מסוג הסרטים האלו, שמשלבים קטעי וידאו ויראליים. ולא סתם, הם עושים את זה בתוך מסגרת, שמסביבה מטאפורה חזותית של האינטרנט, משהו עם קווים וצמתים. ולא סתם 2, הם משלבים הרבה כאלו, ובכולם נאמרת איכשהו המילה גוגל, לא תמיד בהקשר שבו דן הסרט. שלישית, מעטים הדברים החדשים שנאמרים בסרט הזה, והוא בעצם מהווה מדריך בסיסי לשאלה מה מדאיג את השמינטרנט בעניין הגוגל.

 

ובכל זאת, בין מוזיקה מפחידה המלווה את השאלה האם זה פייר מצד גוגל לסרוק את כל הספרים בעולם למוזיקה מקפיצה המלווה את התצלומים המסורתיים של עובדי גוגל שוחים בבריכה, עולה תובנה מעניינת: גוגל, אומר שם מישהו שאיני זוכרת את שמו, אבל יכול להיות שזה הפרופסור הצרפתי שכל משפט שלו התחיל בביטוי "חברי הטוב פוקו אומר", ללמדך שלא רק באקדמיה הישראלית נהוגה שיטת הניימדרופינג, אותה גוגל מבוססת על ההנחה כי אם יימצא אלגוריתם חזק מספיק אפשר יהיה לעשות סדר בעולם. כלומר, האינטרנט, הספרות, הגיאוגרפיה, התמונות, הצילומים, קטעי הוידיאו, האקדמיה, כולם יושבים שם בחוסר סדר דיגיטלי, ומחכים ללארי ולסרגי, עם האלגוריתם הסופר סודי שלהם, שיעשו סדר, שימצאו משמעות ומובן, ויגישו לנו אותם, על דף לבן יחסית.

 

ההנחה הזאת מזכירה הנחה אחרת, שימי הזוהר שלה התרחשו בין שתי מלחמות העולם, וקראו לה מודרניזם. כן, אותה תנועה גורפת שחשבה שאם רק נמצא את התיאור המדוייק להכל, ונסיר ממנו את כל הקישוטים, נוכל לספק מזור להמונים. או כפי שמתאר זאת JG Ballard, בדברו על ארכיטקטורה: "הניסיון של המודרניזם לבנות עולם טוב יותר בעזרת המדע והטכנולוגיה נדמה עכשיו כמעט הירואי. ברטולט ברכט, שלא היה חסיד של המודרניזם, העיר כי הבוץ, הדם והטבח שהתרחשו בשוחות מלחמת העולם הראשונה הותירו את פליטי המלחמה כמהים לעתיד שמזכיר אמבטיה לבנת אריחים. ארכיטקטים הנהיגו תנועה חדשה, שאותה הובילו לה קורבוזיה ובית הספר של הבאוהאוס. המודלים הישנים נזרקו. התפקיד הגדיר את הצורה, שנבנתה בגיאומטריה טהורה שהעין יכלה לתפוס במלואה בקלות. ויותר מהכל, אסרו על הקישוט. 'Less is more' הייתה קריאת הקרב, שעליה העיר פעם רוברט ונטורי, סמל הפוסט מודרניזם השובב, שהעניק לנו את אגף סיינסבורי בנשיונל גלרי: ' Less is a bore'".

 

 

 

וזה מזכיר דבר אחר, מנוגד. הרומנטיקה של האינטרנט, זאת שהנחתה את ראשית ימי האינטרנט, כשכולם עוד נפעמו מהיכולת הזאת של כל ישראלי להכיר כל כורדיסטאני, ושל כל כורדיסטאני להכיר כל בחורה מכל קאסטה בהודו. או כמו שאומרים על הרומנטיקה של הספרות והאמנות: "הרומנטיקנים הצהירו על חשיבות האינדיבדואל, הייחודי, אפילו האקסצנטרי. לכן הם התנגדו לטיפולוגיית הדמויות של הדרמה הניאו-קלאסית. כמובן שבדרך אחרת הרומנטיקה יצרה טיפוסים ספרותיים משלה. האמן-גיבור כבר הוזכר; היו גם את הטיפוסים השמיימים, מפרומתיאוס ועד קפטן אחאב, את הנוודים מקיין ועד יורד הים הישיש ואפילו הסטר פרין… בסגנון, הרומנטיקנים העדיפו את ×”×”×¢×–×” על פני התשוקה לאיפוק של הדור שקדם להם, את החושניות על פני הרעיון הניאו-קלאסי של טוהר, את ההתנסות החופשית על פני 'חוקי' הקומפוזיציה, ×”×–'אנר והצניעות, והם קידמו את רעיון האמן כיוצר 'בעל השראה' על פני רעיון האמן ×›'יוצר' או כמאסטר טכני". ×–×” לא נשמע לכם בדיוק כמו עידן הלכל-אדם-יש-עמוד-בגיאו-סיטיז? את הרעיון ×”×–×” שכל אדם הוא תחנת שידור סופר מוכשרת שתעזור לנו להבין את העולם טוב יותר, להיות הומניים יותר, ולשים סוף סוף את האדם הקטן במרכז? ועל ×–×” אמר פעם כמה, אייזק, "מאד מעניין מה שאמרת. תודה".

 

אז כבר עברנו את הרומנטיקה. וגם את המודרניזם. אנחנו בערך בסוף שנות ה-30. אין מלחמת עולם שתחריב את האוטופיה עדיין, לא כל עוד גוגל מרוויחה הרבה כסף, ובכל זאת, תנועות נגד נוטות לצוץ. ואותי בעיקר מעניין איך ייראה הפוסט-מודרניזם של האינטרנט.