ההם שלא היו שם:

מהי ביקורת?*

ניר ברעם (מיטל שרון)

לפני כמה ימים הייתי עם צ'יקי בברקפסט קלאב, ואמרתי לו שאני הולך להופיע בערב הזה ולדבר על מהי ביקורת. אחרי שצחק על המארגנים שהם מזמינים טמבל כמוני להופיע על במה כל כך מכובדת, צ'יקי אמר שלהגדיר ביקורת זה טיפשי. הביקורת היא מה שאתה עושה ממנה, כמו כל דבר אחר. אחר כך ישבנו שנינו והעלינו זיכרונות מהימים שבהם היינו מחכים מתחת לבית של קובי אור, בתקווה שהוא יזרוק עלינו איזה תקליט מהאוסף שלו. לקוות לחולצה ממנו כבר היה הרבה יותר מדי.

בקיצור, חשבתי על זה והגעתי למסקנה שלכתוב ביקורת זה כמו לקנות נעליים באיביי. תחילה אתה בוחן את המצאי. אומרים שיש עשרות מיליונים של משתמשים באיביי, אבל רק מעטים מהם מבינים משהו בנעליים בכלל ובנעליים שאני הייתי קונה בפרט. אתה עובר עמוד אחרי עמוד, מתייגע בניסיונך למצוא זוג נעליים שיהיה שווה את הלחיצה על העכבר. זה לא קל. אני וניסו מעבירים ככה ימים שלמים.

אחרי שאתה בוחן את המלאי, קודם כל אתה מתייאש. בשלב הזה הולכים כמה מחבריי המבוגרים לכתוב ביקורת ספרות. ואז הם רושפים מפיהם אש ודם ותמרות עשן. אבל אנחנו, הצעירים, עוד יש לנו תקווה, רוח הנעורים עוד חזק בתחת שלנו. אז אנחנו מעבירים עוד מבט על המלאי. אנחנו שאי שם עוד יש נעליים ראויות וכותבים ראויים.

ואז אנחנו באים על שכרנו. בדף 324 של החיפוש אנחנו פתאום רואים אותן – את נעלי הלכה עם החרטום המעוגל, כאלו שלא היו מביישים אף שחקן באולינג בשנות החמישים באמריקנה שופעת המילקשייק תות. לצידם, באותו מעמד, נמצאים הכותבים האמיתיים, אלו שיכולים, בכמה עמודים, להזכיר לך את טעמו של הסם הראשון שחדר למערכת שלך; ×–×” שבאמת ×”×¢×™×£ אותך.

ואז אנחנו יושבים לכתוב את הביקורת. הביקורת שלנו היא לא סתמית. היא לא כזו שנועדה רק להצביע על הנקודות הרעות. הביקורת שלנו נועדה לשנות את העולם. היא נועדה להרעיד את אמות הסיפים. היא נועדה לסמן את האיש הבא שיביא נעליים ראויות לאי ביי ומהפכה לעולם. ואז, אם יש לנו קצת מזל, מצלמים אותנו עם החברים שלנו בבאצ'ו.

---

יצחק לאור (איתמר שאלתיאל)

מבקשים מאיתנו להאמין במות הביקורת. אילו רק היה הדבר נכון! למעשה, אנו עדים למוות אחר, שעדויותיו פורחות עדיין, במין פרפורי-אחר-מוות, כשל צפרדע או מקק.

"מות הביקורת" – הרי זהו כבר מושג. מטפחיו, אותו עדר אוטומטים שמאייש את טורי הדעה, סבורים שהמוסד הביקורתי הולך וגווע. לכן, כדרך הטבע, הם מקיימים כנסים, ושם מדברים קצת על "מות הביקורת" וקצת על עצמם.

אבל ההספד, כדרכם של הספדים, מוקדם. הביקורת, למרבה הצער, טרם גוועה. כמו רימה על פצע, היא דווקא משגשגת. ומה פשר הדיווח על מותה בטרם עת? יאמרו לכם שהביקורת הפכה לסקירה. אז הפכה. ×–×” אינו מוות, אלא שדרוג. המבקרים גילו פונקציה מחודשת, טעם נלבב ומרענן לחייהם. אבל הביקורות – יהא שמן אשר יהא – הן עדיין איתנו.

בחברת התליינים, שאנו מתבוססים בה, לביקורות יש טעם נוסף, מלבד "דיבור" על ספר כזה או אחר. הן כאן כדי לכפות עלינו נורמליזציה של המשוגע. אם המשוגע "מדבר", ועוד מדבר על מה שקרוי "ספרות", ודאי שעוד יש לו סיכוי. המבקרים, ואני בכללם, מסייעים לטיפוח תדמית המדינה המערבית, שכה שוקדים להנחיל לנו. כאן, בעולם הראשון, בחברה המתורבתת, מדברים על ספרים. יותר מכך, כאן, בנורמליות, מטר וחצי מהשומרון, מדברים על "מות הביקורת". והביקורת, כאמור, פורחת, בעוד אנו מוחים את עמלק.

---

רולאן בארת (איתמר שאלתיאל)

ביסודה של הביקורת ישנה הבדידות. הביקורת אינה "מתכתבת עם", היא ניזונה מ. מה אפשר לומר על הביקורת? שהיא × ×›×”, שלעולם אין היא מונולוג, אלא דיאלוג הכרחי, דיאלוג כפוי, טפילי. הטפילות הכרחית לביקורת, נכפית עליה. הטפילות – יש לומר זאת עתה – היא הבדידות. הביקורת עומדת לצד הספר (כך, ביוונית, המילה "פרודיה", paroidia – "שיר בצד". ועוד נחזור לכך; כמו הביקורת; כמו שכנס ×–×” הוא שיר בצד הכנס ההוא), עומדת לצידו ומסתכלת עליו. במבט ×”×–×” ישנה הביקורת. הביקורת, אם כך, היא הדיבור של המבט.

והמבט, מבט השופט, בודד תמיד. שאון המבטים, שנארג אל הדיבור השוטף, הממוחזר, של לשון העיתונים, הוא, ביסודו, שקט. איני טוען שהביקורת שקטה, אלא שיסודה בשקט. המבקר נואם, נכון הדבר. המבקר לש במבוקר, חותך בספר, אבל את הספר הוא מדבר ואת החברה, שעשתה אותו, את המבקר, לקול. כלומר, מבעד לדיבור יש אילמות, ואילמות זו היא שעושה את המבקר למבקר.

אבל האילמות, כמובן, היא כפולת פנים. מבעד לאילמות המבקר × ×—×” שתיקתו של המבוקר. ספר ×–×”, שנח בספריית המבקר, מפציר בו: "עשה בי שימוש, גרור אותי לסצנה זו של לשון!". למבקר אין חיים ללא המבוקר – נכון הדבר – אך חייו של הספר תלויים בדיבורו של המבקר, במבטו. המבקר, מכוח החסד שהחברה האצילה עליו, יכול לגאול את הספר מהדיבור הכפייתי, המרובה, חסר המנוח, של הספרים האחרים, הספרים האחרים שעל המדף. שכן גם שם, על המדף, בחנות ספרים בפינת רחוב כזו או אחרת, נכפית על הספר שתיקה. הספר מדבר רק את שמו, מילה או שתיים, ומלבד זאת – אף לא דבר.

כך, בין צעקותיהם של ספרים אחרים, כותרות אחרות, נענוע האגן של המוכרת, הספר נאלם. הספר זקוק למבט כשם שהמבט זקוק לו. בשתיקה ההדדית הזו מצויה הביקורת.

שתיקת המבקר והמבוקר מחזירה אותי לפרודיה. ב"לפני שער החוק" כותב קפקא על שער ושומר, ואיש שבא ממרחק רב. השומר, עם גלימתו אכולת הפרעושים, הוא הוא המבקר. הוא שנועד למנוע מאיתנו להיכנס אל הספר. מרגע שבא אליו אדם, ושואל אם ניתן להיכנס, שוב אין הוא יכול לבוא אל הספר, הוא כבר נכפף תחת מבטו של המבקר. שכן מרגע שנשאלה השאלה – "האוכל להיכנס לדיבור ×–×”?" – הסובייקט כבר נכנס לדיבור אחר, לדיבור הבקשה. ואם יש מי שמבקש, יש מי שיכול לאסור. השומר נעשה לחלק מהשער. השומר הוא השער. ואם יכנס האיש, הוא נכנס בהיתר השומר (או למרות שלא ×”×™×” היתר כלל), ועתה, בשבילו, האיש מן הכפר, הקורא, מורכב החוק משומר עם זקן טטארי וגלימה אכולת פרעושים.

השומר, המבקר, הוא תמיד, לכן, פרודיה. שיר בצידו של השער, לצד היצירה, שהכניסה דרכו (שכן השומר הוא השער, ובלעדיו השער לא היה) מעקמת ומעוותת את היצירה. כמה כוח יש לאילמות זו! כמה בדידות יש בעולם!

*ובכן, פרודיה. לפאנל השני. לפאנל הראשון. להכרזה על הפרוייקט.

לאן נעלמו המבקרים המרושעים?*

בני ציפר (איתמר שאלתיאל)

הספרות הישראלית היא בעיני סמל האגואיזם. היא אטומה, זולה, רעשנית. מהבחינה הזאת, רבותי, כל הדאווינים של הביקורת העכשווית, כאילו הטקסטים שמתפרסמים כאן במאה השנים האחרונות הם ספרות, ועוד ספרות ברמתה של הספרות העולמית, מצליחים להטעות רק את הישראלים. כי כל מי שעוקב אחר הספרות והתרבות בעולם יודע שכמו בפוליטיקה, כמו בזכויות אדם, כמו במצב הסביבה, גם הספרות הישראלית היא ערב רב וטפל ולהגני.

אני מוכרח לציין שכאשר הייתי השנה בליון, חנויות הספרים לא הכילו מישמש מגוחך של ספרי בישול וטיסה, ולא היית נכנס – כמו בישראל – לחנות שאין בה את כל כתבי אמיל זולא, ובמיוחד את 20 כרכי "Les Rougon-Macquart", שרוב הישראלים לא יודעים אפילו להגות את שמם. השתכנתי אז בקומה השניה בפנסיון משפחתי מקסים, מהסוג שצרפת התברכה בו, וגברת ווקר, בעלת הפנסיון, אישה צנועה ופשוטה, × ×”×’×” להגיש עם כוס הקפה של הבוקר גם עוגיות חמאה נימוחות. אבל גם היא, שלא קראה הרבה, ואולי לא קראה בכלל, טרחה להתעדכן במצב הספרות, ×›×™ צריך. איפה בארץ תימצא איזו מדאם ווקר כזו, בין הגבירות נוטפות ×”×–×™×¢×”?

הספרות הישראלית, רבותי, במאה השנים האחרונות, אינה ספרות. היא להג ארוך ומיותר, שיכולנו להסתדר טוב מאוד בלעדיו, כפי שאני, אישית, עושה. לכן מעמד "העורך הספרותי הרשע", שהודבק לי, דווקא מחניף. אני אוהב לחשוב על עצמי כרשע, ×›×™ מי לא ×™×”×™×” רשע עם ספרות שכזו? וזה גם לא העניין. העניין הוא שעורך רשע הוא דבר נחוץ, וזה תפקיד שאני גאה למלא. כך גם לגבי מבקר רשע. בישראל, מבקר שאינו רשע הוא בעצם רשע מרושע, כמו שהיינו אומרים פעם, כשהיינו ילדים. הוא מאפשר לנו לחשוב שהנה, גם אנחנו תרבותיים כמו צרפת ואירופה. גם לנו יש ביקורת, ואם יש ביקורת אז יש גם ספרות. ולא כך. המבקר הרשע – במיוחד בעידן האינטרנט, כשכל שלמה מחדרה יכול לשורר "מר לי סיגל" – הוא נחוץ. בלעדיו, עוד נחזיק באשליה שיש פה תרבות, וכל מיני נשים עם רכבות בגרביונים ילכו בתל אביב ויאמינו שהן במרכז השיח התרבותי העולמי ×›×™ הן קראו איזה עמוס עוז. המבקר הרשע נחוץ ×›×™ הספרות כאן התקלקלה מאוד, ולכן ×”×’×™×¢ הזמן להרוג אותה.

 

---

דורי מנור (איתמר שאלתיאל)

אני נוגה, הירשפלד חיי אסון, ליבי קליפה פועמת דם טיפה טיפה

לאן אצו, הירשפלד אוצרי הדם? והלשון, דיבה! שמתהפכת סתם הזוהר המועם דקדוקכם המתלהם לאן הם נעלמו המבקרים ההם?

אני נוגה, הירשפלד דמכם – דמי לקרוא בלזק בסתיו לדון לכף חובה משורר על שרעפיו

*מבחינתנו, לפחות, זו פרודיה

לפאנל הראשון להכרזה על הפרוייקט

ביקורת או סקירה?*

דנה אולמרט (מיטל שרון) כותבת אידה פינק בסיפורה "בוקר אביבי": "השעון מעל למזנון זמזם ומיד אחר–כך צלצל את השעה שתים–עשרה. בעיר כבר ×”×™×” שקט וריק. הגשם פסק והשמש התקשתה לבקוע מבעד לענני הנוצה הלבנים. מהמטבח נשמעו פצפוצי בשר מיטגן". מהו הקטע ×”×–×” – האם זו ביקורת או סקירה? כדי לענות על שאלה זו, מן הראוי להבדיל בין השתיים. יאמרו אנשי הספרות, ביקורת היא אמנות השיפוט הספרותי. שיפוט ×›×–×” הוא שאלה של עקרונות וקני–מידה. הסקירה, לעומת זאת, איננה שיפוטית. הסקירה היא תיאורית. אולי עכשיו נוכל לענות על השאלה האם הקטע של פינק או ביקורתי או תיאורי? ספק רב. מצד אחד, פינק נמנעת כאן מכל טון ביקורתי. היא אינה קובעת אמות מידה. היא מתארת בוקר שגרתי. האם התשובה לשאלה תשתנה אם אומר ×›×™ הבוקר ×”×–×”, שגרתי ככל הבקרים, הוא הבוקר הראשון של המלחמה הגדולה? בוודאי. אם × × ×™×— לרגע בצד את הבעייתיות שבניסיון לקבוע קו גבול ברור ודיכוטומי בין ביקורת לסקירה, נוכל לשאול מיהו המבקר ומיהו הסוקר. כאשר למדתי בלונדון, נסעתי כמה פעמים לביקור ברחובות אוקסופרד וקיימברידג'. בהתהלכי שם, בינות מבני האבן המרשימים, נהגתי לדמיין את וירג'×™× ×™×” וולף, כועסת על ×›×™ לא ניתן לה לבקר בספריית המוסד האקדמי. וירג'×™× ×™×” כזו, האם הייתה יכולה לרשום רשימה ביקורתית? האם אותה וירג'×™× ×™×” הייתה יכולה לקחת לידה את רשימת אמות המידה המקובלת לתקופתה, ולהיעזר בה כדי לכתוב ביקורת על ספר כלשהו? לא. הרשימה, ביחד עם הספרייה, לא נועדה לווירג'×™× ×™×”. וירג'×™× ×™×” יכולה הייתה, לפחות בתחילת דרכה, להיעזר רק בסקירה. השאלה "ביקורת או סקירה" אינה תמימה כפי שהיא נראית. היא מכילה שיפוט ערכי שמעדיף את הביקורת, את השיפוט, את הקביעה החד משמעית: לפנינו ספר ראוי. חד משמעויות שכזו כוחה יפה לגיבורים אחרים, לזמנים שבהם ×”×™×” בית קפה אחד, שממנו יצאו המלכים ובו הושפלו מלכי העבר. אנחנו, כך נדמה לי, מנסים לנווט לעבר חופים אחרים, מפורצים יותר וחדים פחות.

---

עידן צבעוני (מיטל שרון)

את דבריי אבקש לפתוח בטקסט מונומנטלי של רולאן בארת, שנקרא "מות המחבר". החיבור המופתי, שיצא בהוצאת רסלינג בשנה שעברה, ועולה 45 שקלים בלבד למנויים, הוא אביהן הרוחני של תיאוריות הפוסט החשובות, הרווחות בחוגים השונים למדעי הרוח באקדמיות המרכזיות. בטקסט ×”×–×” מסביר בארת ×›×™ הקורא החדש של הטקסט הספרותי הוא האחראי על שחרור הפוטנציאל החתרני של הספרות אל העולם; אליו מועברת החובה להנכיח את האופי הסרבני והאנטי–סמכותני שלה.

מי שקורא את המשפט הזה מבין, מניה וביה, כי המבקר הפך לדמות כמעט מיותרת בעולם הספרות כפי שאנחנו מבינים אותו היום. שהרי, כפי שמלמד אותנו בארת, הסופר אינו האיש הקובע כיצד ייקרא הספר, אלא הקורא, והוא בלבד. קורא קורא וקריאתו. ולמהדרין: קוראת קוראת וקריאתה.

או כמו שאומר פוקו בחיבורו "מהו המחבר", שנמצא באותו ספר בהוצאת רסלינג, תפקידו של "המחבר" הוא לסמן את "מעמדו" בתוך השיח, להטביע עליו סימן של דיבור מועדף שאינו מתכלה, לייחדו מדיבורים אחרים, זניחים יותר. זהו עולם שבו הדיבור אינו לעולם דיבורו של היחיד, אך לכל יחיד בתוכו יש חלל לדיבור.

כמעט מטבע הדברים, אם כן, שקורא עצמאי שכזה, אותו קורא שעומד לנגד עיניו של כל בר דעת שכותב היום ספרות, אינו זקוק למבקר. מה יועיל לו, לאותו קורא, סד נוסף של ביקורת, שנכפה על הטקסט? מה טעם יש בכפיית זהויות נוספות על קורא, שגם כך צריך להיאבק כדי לשמור על מקומו בין מסגרות הכוח שנאכפות עליו?

אין תימה, אם כן, שכפי שאמרו עמיתיי המלומדים "המבקרים המרושעים פסו מן העולם". המבקרים נעלמו משום שההגמוניה פועלת בדרכים חרישיות הרבה יותר. בימינו, אין צנזורה ביקורתית, אלא ביקורת מצונזרת.

*אהמ, זו סאטירה, אם העניין עדיין לא ברור.

שמור בטל