ארכיון תגיות: פרשנות

מנעד הפרשנות וסיכום תולדות השיח

פוסט תיאורטי במיוחד. מצטער, לא יכולתי אחרת

אקספוזיציה

1.

אפשר לדבר על כל דבר. אפשר לדבר על דברים, על אובייקטים בעולם. אפשר גם לדבר על דיבור.

1.1.

בדיבור תמיד יש לפחות מוען אחד ונמען אחד.

1.11.

הנמען של דיבור הוא תמיד בדוי. המוען מדמיין נמען, ומייצר דיבור שמתאים לו. הוא מניח ידע, חוסר ידע, עניין, תרבות, ומקים דיבור מתוך הנחות אלה. אנשים פונים אחרת לילדים ולמבוגרים, לחיילים ולאנרכיסטים. הם מניחים נמען, ופונים אליו. לפעמים הם טועים. ברוב סוגי הדיבור, אפשר לתקן את הנחת הנמען, לעדכן אותה ביחס לתגובות הנמען הממשי במציאות. הילד שאתו דיברתם מתגלה כגאון ידען, האנרכיסט מתגלה כשטניסט. ברוב סוגי הדיבור, אפשר תמיד לשנות. להמשיך לדבר ולהחליף את הנמען הבדוי.

1.12.

בקצה השני של האפרכסת ישנו הנמען, הנמען הממשי. הוא מניח מוען. הוא מניח גם את הנמען הבדוי של המוען. כלומר, הוא מדמיין שני דברים: מי מדבר אליו, ומיהו הנמען המדומיין של המוען. כך, למשל, נוצר עלבון. נמען מקשיב למוען. הוא מדמיין את המוען ואת נמענו הבדוי. והנה מסתבר שהנמען הבדוי, זה שאמור לייצג אותו, את הנמען הממשי, הוא אידיוט גס רוח. כאשר אדם מדמיין כי מדמיינים אותו כאידיוט גס רוח, הוא נעלב.

1.13.

אגב, גם המוען מדמיין כיצד הנמען מדמיין אותו. ככה זה.

1.2.

הנמען מדמיין את המוען המדומיין על סמך ידע קודם ועל סמך השדר הנוכחי.

1.21.

במלים 'ידע קודם' הכוונה, כמובן, לידע באמצעות היקש, שנצבר, בין היתר, על סמך שדרים קודמים.

1.3.

מכאן שכל תקשורת מכילה לכל הפחות ארבעה צדדים. לכל הפחות משום שמלבד המוען והנמען ומקביליהם המדומיינים, יכול המוען להעלות אינספור דוברים שונים ולשחק ביניהם. הוא יכול, למשל:

     1.31.

    לצטט דובר אחר. הציטוט מכיל, מעצם טיבו, לא רק את המוען המצוטט אלא גם את הנמען המדומיין של המוען המצוטט.

    1.32.

    להעמיד דובר לצורך יצירת אירוניה. הקמת דובר בדוי שדבריו נמצאים באנלוגיה הפוכה לאמונותיו של המוען, במטרה שהנמען יבחין בהבדל בין השניים.

    1.33.

    לשקר. ליצור דובר שמתיימר לייצג את המוען הממשי, אך דבריו עומדים בסתירה למה שהמוען הממשי תופס כאמת.

2.

כאשר סביב מושא מסוים מצטברים דיבורים, נוצר שיח. אדם שירצה לדון על אותו מושא, יצטרך לעבור דרכו. זאת, כמובן, אם הוא מכיר שיח זה.

2.1.

איך עוברים דרך שיח? משתנים. מרחיבים במקומות מסוימים, מקצרים באחרים, מוסיפים אפולוגטיקה, לא נוגעים בנקודה רגישה, נוגעים בנקודה רגישה, מוסיפים דובר אירוני, מצטטים, מספקים אקספוזיציה, סותמים את הפה.

2.12.

בתרגום למוען-נמען, המוען מניח שהנמען מכיר את השיח, ומייצר את השדר שלו על סמך הנחות אלה. הוא מניח שהנמען שמע כבר/לא שמע מעולם/אוהד את/רגיש ל/אדיש ל.

2.13.

בתרגום למוען-נמען, מהצד השני של האפרכסת, הנמען שופט את השדר ביחס לשיח הקיים. הוא מחליט אם השדר "נדוש", "פשיסטי" או "שוביניסטי".

2.2.

הנמען מסיק את מסקנותיו לגבי המוען מהשדר, ואת מסקנותיו לגבי השדר הוא מסיק ביחס לשיח. כך נעשה המוען מושא לדיבור פנימי, כך נשפט המוען ביחס לשיח, כך אנו מרשים לעצמנו לכנות אדם "פשיסט". לפעמים אנחנו גם צודקים (לפחות זמנית. בעוד שקטגוריות מנטליות נוטות להישאר יציבות יחסית, אנשים משתנים).

3.

טקסט הוא דבר מורכב. יש בו דוברים, שמניחים נמענים, שמניחים מוענים; יש בו עולמות מיוצגים, שמורכבים ממבנים קטנים, שמורכבים ממבנים קטנים יותר: עולם ובו עיר ובה אנשים ובהם רעיונות; יש בו רעיונות וערכים, תחביר ומלים, סמלים ואמצעים רטוריים.

 

לפעמים טקסט מכוון לכמה נמענים שונים. הנמענים האלה אף פעם אינם הנמען המדומיין של הטקסט, ההכללה המופשטת שאליה כיוון המוען את הדברים. וכאשר הנמענים הללו מפרשים את הטקסט, הם לוקחים את המבנה המורכב הזה, ומותחים אותו. הם מתחילים לעקם קצת את כל האלמנטים שמהם הטקסט מורכב, ויוצרים ממנו משהו קצת אחר. ככל שיש יותר נמענים, כך מנעד הפרשנויות גדל.

לסינג הסביר פעם את סלידתו מפסלים, שפניהם מעוותות במטרה לייצג אימה והפתעה. האימה וההפתעה, הפחד והחמלה, עוברים בשניות הראשונות של המבט. אולם מעט אחר כך הפה העקום, העיניים המוגדלות, הנחיריים, קמטי הפנים – כל אלה הופכים לדבר מה גרוטסקי ומעוות. פיסול הוא אמנות מרחבית. רגע האימה המפוסל נותר קפוא בזמן, מפורש ומפורש מחדש, נעשה נורא יותר ויותר.

משהו קורה שם, כאשר אנחנו מסתכלים על הפסל או קוראים את הטקסט. אנחנו מתחילים לסכם, להעמיד את הדברים ביחס לשיח מסוים, לקחת את כל המבנה המסובך הזה, ולנסות להבין מה חשוב, מה דומיננטי, מה רצו לומר. ככל שאנחנו מגיבים יותר מאוחר, כך אנחנו מגיבים פחות לטקסט ויותר לסיכום המנטלי שעשינו לו. ככל שיש יותר נמענים, כך גדלות אפשרויות הפרשנות והמשחק.

ואחרי שאנחנו חושבים שהבנו, אנחנו מדברים על זה.

***

מרגע שאנו מדברים על זה, הטקסט המקורי מתרבה ומשתנה. אנחנו מייצרים עוד ועוד גרסאות שלו, אובייקטים חדשים שמשתמעים מהטקסטים שלנו, תובעים את מקומו של האובייקט המקורי.

מישהו כותב פוסט, ומישהו מגיב. הוא מייצר טקסט חדש, שממנו משתמע הטקסט הקודם, הפוסט. הטקסט החדש הזה מנסה ליטול את מקום הטקסט הקודם. הוא טוען אודותיו טענות, הוא מפרק את מערך הסמלים, הלשון, הרעיונות והעולמות של הפוסט, ומייצר משהו אחר. לעתים התגובה קולעת במדויק לכוונתו של המוען המקורי, כותב הפוסט. לעתים לא. היחס בינה לבין הטקסט המקורי, מושא השיח, אינו משנה. היא תמיד דבר מה אחר, גם אם דומה, וכמעט תמיד היא מנסה לטעון לאמת ביחס למקור, להחליף אותו.

סטיב ג'ובס, למשל, שדיבר ודיבר, ופתאום גילה שמישהו החליט לסכם אותו. מישהו לקח טקסטים שונים, גילה חזרות ויצר טקסט חדש. או נחום ברנע, שאמר "קורבנות השלום", כנראה באירוניה (מישהו עוד יודע? זוכר?) ופתאום גילה שזה יוחס לרבין, לפרס, לשניהם, לשמאל.

ובאטמן גם. לאורך כל “The Dark Knight Returns" מופיעים מסכי טלוויזיה קטנים, שמפרשים כל אירוע. כל דבר הופך למושג ולסיפור, ואז אפשר לדבר עליו, לפרש אותו, למתוח ממנו מושגים חדשים. הדוברים תובעים בעלות על באטמן, הופכים אותו לגיבור או לפושע, נאבקים ×–×” בזה כדי לזכות בדומיננטיות על המושג, מושג שאינו באטמן עצמו.

 

אפשר לדבר על הכל, כאמור. גם על מה שלא ניתן לדבר עליו. לפעמים הדיבור נכפה עליך. לפעמים אתה חייב לפטפט, כי אתה התקשורת, ולפעמים אתה חייב לפטפט על אותו הנושא במשך יום שלם. ביום השואה העלו ב-nrg כתבה על מתכונים. זה מה שקורה כשמדברים על נושא שדובר ודובר בו, אבל חייבים לדבר עוד. אתה לוקח אותו, ומתחיל לשחק בקצוות. מפרק ממנו נושאים קטנים יותר, ומדבר עליהם. ואחרי שדיברת עליהם, התחל לדבר על הדיבור, על כמה מותר לדבר, ואיך לדבר. שקע ברפלקסיה. היה כמו אלושם של בקט, היה "כדור גדול מדַבְּרר".

ופתאום בא האינטרנט. המודל התקשורתי של תקשורת ההמונים, שבו מעטים דיברו לרבים, הפך לדבר מה אחר, רבים מדברים לרבים, ודבר אינו חולף. פתאום בא האינטרנט, וכל אחד הוא תחנת שידור. הבלוג הוא תחנת שידור, והתגובות הן תחנת שידור, והקיום הוא קיום תקשורתי. פתאום אתה נעשה מושג. מדמיינים אותך, עולה מתוך כל הטקסטים הרבים שעליהם אתה חתום, מסוכם בתוצאות החיפוש של גוגל, מתפרש בתגובות בפורומים.

פתאום אתה אחד ואתה רבים. אתה כותב תגובה, לוחץ "שלח", ומעדכן לנצח את המוען המדומיין הזה. גם במציאות אתה נתפס כסיכום כל המופעים שלך, אך ברשת כל המופעים הללו קיימים זה לצד זה, בזיכרון מדויק יותר מזה שלנו. פתאום אתה מושג, וכל דיבור אתך יכול להיעשות גם דיבור עליך; וכל דיבור עליך תובע בעלות, מנסה להחליף אותך בדבר מה אחר. פתאום אתה מטאפורה, פתאום אתה סינקדוכה. פתאום אתה נעלם.

וכולם ממשיכים לדבר.

תודות:

באחטין, יאקובסון, בות', שטרנברג, בן-פורת, יעקבי, הרשב. ולבודהה גם.

 

קולה של הכלבה בספרות הילדים העברית

אקספוזיציה: לפני שנתיים, יואב כתב את העבודה, שמפורסמת כאן, למרצה חוקרת תרבות. מדובר, כמובן, בפרודיה על קריאות פמיניסטיות, שמתחזה לעבודה אקדמית. העובדה שאני רואה צורך לציין זאת אינה מבשרת טובות. המרצה, אגב, לא קלטה את הפרודיה. ואם קלטה, הרי שהיא טיפוס חיובי מאוד. יואב זכה ביופי של ציון. א.ש.

קולה של הכלבה בספרות הילדים העברית

עזית הכלבה הצנחנית מנקודת המבט המגדרית

במאמר קצר ×–×” אנסה לבצע קריאה פמיניסטית בספר, 'עזית הכלבה הצנחנית', שכתב מוטה גור. בקריאה שאציע משמש לי כמודל מאמרה של אורלי לובין, 'אישה קוראת אישה'. לובין גורסת שהכתיבה הפמיניסטית מנסה לצאת ממקום שונה מאותו המקום שממנו יוצאת הכתיבה ההגמונית: "מתוך חללים בשוליים של מבעים הגמוניים". המקום שאליו היא חותרת אולי הופך ברור יותר, כאשר היא כותבת בהמשך שבקריאה פמיניסטית מדובר ב"קריאה חתרנית… היינו קריאה המנסה לכונן את הקוראת כסובייקט במרכז כנגד טקסט המעמיד אותה בשוליים…" ועוד: "הקריאה הפמיניסטית מתאפיינת במודעות ובמכוונות, במעשה רדיקלי שמטרתו המוצהרת היא חשיפה של המניפולציה הגברית" . בעבודה זאת אנסה אם כן, לאור העקרונות המצוטטים לעיל, לעשות בדיוק את ×–×”- בקריאה חתרנית אנסה לחשוף את כל המניפולציות שמפעילה ההגמוניה הגברית על עזית, וכן את המניפולציות שמפעיל עליה כל גורם אחר, יהא אשר יהא. אני מקווה מאוד שעבודה זאת תהוה תרומה זעומה לכוונה "לא סתם לייצר אינטרפרטציות ספרותיות מסוגים שונים…[אלא] לשנות את העולם." 1. מבחינת המחבר, המספר והנפשות הפועלות, עזית הכלבה היא בעצם אישה, ולא רק אישה אלא מימוש האידאל הנשי. א. בתכונות אופיה ובתפקודיה הקוגניטיבים, עזית הכלבה שווה לשאר הדמויות הניקביות המוצגות בספר, ואף עולה עליהן בהתאמתה לאידאל הנשיות. תכונות אופייה הבולטות של עזית הכלבה הן הרצון המוחלט לרצות את הדמויות הגבריות, ולהיות מסורה להן. כך למשל כאשר "הכל הציעו לעזית אוכל וממתקים ושלחו יד ללטפה… עזית לא לקחה דבר מאף אחד ועיניה נשארו צמודות אך ורק אל ד"ר חרובי, לקרוא בפניו מה הוא חפץ ולשמוע מפיו מה עליה לעשות." מושאן של תכונות אלה ×–×” אינו רק ד"ר חרובי, בעליה של עזית, אלא כל דמות גברית סמכותית אחרת : בסיפור 'עזית בהרי מואב' מופקדת הכלבה עזית בידי מויש'לה. מויש'לה מוביל את חייליו ואת הכלבה עזית למבצע. כאשר מויש'לה נפצע, חייליו נסוגים ומותירים אותו מאחור. אבל עזית (למרות הסכנה הכבדה הנשקפת לחייה בפרק ×–×”) נותרת לצדו, מצילה את חייו ובסופו של דבר גורמת לשחרורו מידי 'החבלנים'; "במהומת הקרב איש לא זכר את עזית, אולם עזית לא שכחה את מויש'לה… מאחורי סלע גדול שכבה ועיניה לא משו ממנו לרגע ." תכונות אלה, השאיפה לרצות והנאמנות המוחלטת לדמויות הגבריות, הן התכונות המהותיות המאפיינות גם את שאר הדמויות הניקביות המופיעות בספר (אף על פי שלדמויות ניקביות אחרות כמעט ואין מקום בספר). בהתחלת הסיפור 'עזית שטה בצוללת' מוצגות זו אחר זו ארבע דמויות ניקביות (קרן, טלי, רותם ועינת). כל הארבע מתוארות רק מבחינת הפונקציונאליות שלהן במערכת הגברית. "קרן בדקה את הסימנים כדי לוודא שלא נוספה אף ספינה" , ×›"שקרן מודיעה על שינויים בסימנים שעל לוח הרדאר מזיזה טלי את ספינות הצעצוע בעזרת המקל" , "במרתף אחר… יושבת רותם ועיניה אינן משות לרגע ממסך הרדאר שלה." , "כל הידיעות האלה מועברות… אל המטה הכללי. שם יושבת עינת ומעבירה את הידיעות למשרדי המפקדים ולחדר המלחמה של המטה הכללי של צה"ל" , והפונקציה שהן ממלאות היא העברת המידע שהמכשירים אוספים למפקדים. כלומר רצונן היחיד, עד כמה שניתן לדעת, הוא לשרת היטב את מפקדיהן. עוד בהמשך הסיפור פקידת טייסת המסוקים, תמי, "ביקשה לצאת לטיסה ולסייע ללוחמים" . ב'סודי סודות' מאפשר המפקד חמי את מילוי משאלתה של תמי, ומשום כך "עתה היא שימשה כדיילת בהליקופטר" . כמו עזית אם כן, גם תמי מבקשת אך ורק לסייע ללוחם הגבר, וכפופה לסמכותו. אולם תמי, שלא כמו עזית, מבטאת רצונות שאינם קשורים לחלוטין לצרכי כלל הלוחמים. משום כך תמי אינה שלמה כמו עזית: "ביחוד שמח דני. פעם בעת אימונים משותפים ×”×’×™×¢×” תמי לבסיס שלו והם היו אפילו קצת חברים. עתה ניגשה אליו תמי ובלי בושה נשקה לו במצח. דני הסמיק קצת וכדי לא להראות מבולבל הושיט יד אל המגש ומילא פיו בסנדויצ'ים." מכאן ניתן לומר שהיכן שעזית כובשת את 'צרכיה', לא לוקחת דבר, ועושה רק מה שד"ר חרובי חפץ, תמי מועדת, מתנהגת באופן בלתי יאה לפי המוסר המקובל על המספר והדמויות, ו'בלי בושה' מראה את רגשותיה, במקום שמצופה שתכבוש אותם. כך שתכונות אופייה של עזית הכלבה שוות לתכונותיהן של שאר הדמויות הניקביות בכל, אם ×›×™ עזית מתעלה על הדמויות הנקביות על דבקותה בהן. אותו היחס מתקיים גם כאשר בוחנים את יכולותיה הקוגניטיביות של עזית הכלבה בהשוואה ליכולותיהן של הדמויות הניקביות האחרות: "עזית קרבה אל התותח. ריח אנשים כבר עלה באפה אולם כל תנועה לא נראתה שם. עזית החלה לנהום, אם יש שם מישהו הוא בודאי יתגלה והיא תוכל להחליט מה לעשות." ממקטע ×–×” אנו רואים שאין ×–×” רק שעזית מסוגלת לחשוב, היא מסוגלת אף להפעיל שיקול דעת ולאלתר. "חושיה עודדו אותה להסתער, לתפוס. אולם הפקודה של דני היתה לכי! הוא לא אמר לתפוס." כמו כן מסוגלת עזית לכבוש את יצרה, ולהבין את שפת האדם. תפקודיה הקוגניטיביים אם כן משתווים ואף עולים במידה מסויימת על אלה של הייצוגים הנקביים האחרים בספר, שכן עזית במסגרת הפונקציה שהיא ממלאת מסוגלת להשתמש בתבונתה לצורך הפעלת שיקול דעת, מקום שלא מוקצה ליצוגים ניקביים אחרים. נוכחנו לדעת אם כן שיש דימיון בין דמויות הנשים בספר ובין דמותה של עזית הכלבה, ושעזית המואנשת אף מתעלה עליהן בתכונות המשותפות לשתיהן. אבל מכל ×–×” לא נובע שעזית הכלבה היא סמל הנשיות של העולם הבדוי הניבט אלינו מספר ×–×”. לשם כך נצטרך לפסוע עוד מספר צעדים לתוך העולם הבדוי. ב. עבור הדמויות האחרות בספר עזית הכלבה ממלאת את תפקידה של האישה האידאלית. עזית הרעייה בתחילת הסיפור 'עזית בין שלגי החרמון' מטשטשים לחלוטין התפקידים של עזית הכלבה ושל אשתו של ד"ר חרובי: "זכרונות נעימים עלו וצפו בראשו [של ד"ר חרובי] ולא נתנו לו מנוח: הרים גבוהים; שלג. עזית חשה באי השקט של הרופא וזקפה את ראשה. ד"ר חרובי התבונן בכלבתו. עזית קמה על רגליה וניגשה אליו להתחכך בו. אין ספק שגם עזית תהנה מקור ההרים… גברת חרובי – קרא בקול… אני הולך… ליחידה הצבאית שעל החרמון. מתחשק לי להיות קצת בשלג. לחרמון? – בקור ×”×–×”? – רגע – ×–×” בעצם רעיון יפה, ומה איתי? התוכל לקחת גם אותי? למחרת נמצאו הרופא ועזית בדרכם צפונה." כאשר שוקל ד"ר חרובי לצאת לחופשה, הנימוק הראשון שעולה בדעתו הוא שהחופשה תגרום הנאה לעזית, ואכן את עזית הוא לוקח לחופשה, ולא את גברת חרובי. כלומר עזית תופשת אצל ד"ר חרובי את המקום שאולי אמור להיות שמור לאשתו. אך מעבר לעניין ×–×” אנו נתקלים בתופעה ספרותית שפרי ושטרנברג מכנים רב מערכתיות במילוי פערים, שתי היפותזות השוות אחת לשניה לחלוטין בסבירותן ; את הציטוט הישיר המודגש לעיל אפשר לשייך הן לעזית הכלבה והן לגברת חרובי. מכיוון שאין הוא מסומן במרכאות מן האפשר שיהיה הן ציטוט של דבר מה שנאמר והן של דבר מה שבמחשבה, לכן הוא יכול להיות הן מה שעזית אשר בפניה הוא מתבונן, חושבת, והן מה שגברת חרובי אשר אליה פנה, אומרת. ד"ר חרובי, אם כן, שומע שני קולות הצפים ×–×” לצד ×–×”; קולה של עזית הכלבה ושל הגברת חרובי. אבל את קולה של עזית המבקש שינתן לו להצטרף אל החופשה בחרמון בוחר ד"ר חרובי לשמוע. כדמות נשית עזית ממלאת את מקומה של אשתו של ד"ר חרובי, את המקום הראשון בחשיבותו. עזית המאהבת – בהמשך 'עזית בין שלגי החרמון' מלווה עזית מומחה להנדסה מעבר לקוי הגבול הסורי: "הסיור הסורי חלף מבלי להרגיש בדבר. עזית התרוממה. המומחה אחריה. במתיחות, מבלי להחליף מבט תודה או מילת חיבה, המשיכו השניים בדרכם. רק משהביאה אותו עזית אל ×”'איגלו' זינק אליה המומחה, חיבקה ונישקה בעיניה, אוזניה ואפילו באפה הלח." אי אפשר להתעלם מהנימה האירוטית המלווה את הציטטה ×”× "ל ומהמחוות האירוטיות המתוארות בו. הקשר המתואר בין עזית למומחה הוא קשר אינטימי, וקשר אינטימי שממומש במעשה בסופו של דבר. עבור המומחה נכנסת עזית לתוך המשבצת של האהובה, הרבה יותר מאשר לזו של הכלבה. עזית ×”'פאם פאטאל' – אח"×› קושרים החיילים הישראלים תרמוס קפה לצווארה של עזית, ושולחים את עזית לפתות בקסמיה את השומר הסורי: "מצעדה של עזית ×”×™×” ×›×” רך… משהבחין בה נרתע לאחוריו בבהלה… מראה התרמוס עם הקפה משך אותו והוא פסע פסיעה אל עזית תוך הושטת ידו…" הסורי מנסה לפתות את עזית, אבל בסופו של דבר עזית היא זו המפתה אותו ומושכת אותו לתוך ידי החיילים הישראלים האורבים לו: "בואי יא כלבה! בואי יפה! בואי, נראה מה יש לך שם בפנים! – כך דיבר הסורי – לעיתים בחיוך, לעיתים ברוגז, אולם לא הפסיק את התקדמותו אחרי הכלבה… עתה נמצאה כבר עזית סמוך אליהם. כדי לעודד את הסורי ולעורר את תאבונו היא עשתה צעד נועז – בקפיצה שובבה וקלה ×”×’×™×¢×” עזית לפתח המערה, ונעצרה… הפתעתו של הסורי היתה מוחלטת. לזאת הוא לא ציפה – הכלבה הטובה והמפתה… שהיא תעשה זאת?" דומני שהקטע המצוטט כמעט מדבר בפני עצמו, ואם אינו עושה זאת הרי שהסורי עושה זאת באומרו לישראלים, "זו, שד זו, איך משכה אותי בפיתוייה, כמו אישה; באמת; כמו אישה!" – הווה אומר, עזית בשירות הגברים הישראלים ממלאת עבור הסורי את תפקיד האישה המפתה, המסוכנת, שמושכת את הגבר אל המלכודת. למדנו אם כן שעזית הכלבה מתאימה מבחינת תכונותיה עם כל הדמויות הניקביות המופיעות בסיפור, וכן עם שלל משבצות החוזרות בתרבות שאותן אנו נוהגים לשייך לנשים. אולם, בעוד שהדמויות הניקביות האחרות כמעט ואינן נראות, עזית הכלבה זוכה להתיחסות רבה, וככלל אפשר לקבוע שהיא ממלאת עבור הדמויות הפועלות בעולם הבדוי את המשבצת שלתוכה התרבות מכניסה נשים. המרחב שנפתח במאמר ×–×” צר לצערי מלהכיל ניתוח מלא של מעמדה של עזית אצל המספר, אך אציין ×›×™ המספר הוא חלק מהעולם הבדוי (ולא מספר חיצוני לעולם הבדוי שאולי מתיימר להבדל בערכיו מדמויותיו), וכן שהמספר אינו מביע לעולם הסתייגות מהתייחסות כלשהי אל עזית, ואיני מוצא מקום כלשהו בו ניתן לייחס להערותיו או לדרך סיפורו אירוניה. נובע מכך שהמספר מתייחס אל עזית ממש כשם שהדמויות האחרות מתייחסות אליה, כלומר שגם עבורו מסמלת עזית הכלבה את האישה האידאלית, ואת התגלמות התכונות ×”'נשיות', שהרי אין שום ביטוי נשי שהוא אחר מזה של עזית. כמו כן אין להגיד שהמחבר , המשתתף הנוסף באקט התקשורת הספרותי, נבדל מהמספר ומשאר הדמויות בעמדותיו. מכיוון שאין שום ניסיון להגחיך את המספר או את הדמויות אי אפשר להגיד שהמחבר מציג בפנינו אפשרות להתייחס אל עזית אחרת. עלינו להסיק משום כך שעזית הכלבה היא סמל הנשיות האידאלי מבחינת כל המשתתפים באקט התקשורת ×”×–×” מלבדנו הקוראים. ההתייחסות לעזית הכלבה אם כן היא התייחסות לאישה. לכן, אמרי מעתה כשאת מתייחסת לסיפור ×–×” שקולה של האישה הוא נביחתה של עזית הכלבה ולהפך. 2. כיצד ההגמוניה הגברית קושרת את עזית ברצועה, מאלפת אותה, מזניחה את צרכיה ומוחקת את הווייתה הפרטית. עתה, לאחר שכבר ברור שעזית הכלבה היא התגלמות האישה בספר, אפשר לבדוק כיצד מתייחסת אליה ההגמוניה הגברית. דמויות ניקביות אחרות בתוך העולם הבדוי הן דלות וחסרות בשר, וקיימות כמעט כקישוט שולי. גם כאשר הן באות עם עזית במגע אין להן אפשרות להתייחס אליה. כך בסיפור הראשון, 'הכלבה עזית צונחת' מצילה עזית שני צנחנים שנפלו בשבי, ומשחררת אותם מכבליהם. מיד לאחר שהם משתחררים: "חמי שלח יד ללטף את הכלבה ובו בזמן דיבר במכשיר: אנחנו יוצאים מיד החוצה. רק נשחרר במקצת את השרירים. רותי מתחה ידיים ורגליים לחדש את זרימת הדם." רותי הצנחנית שותקת, אינה מבטאת את עצמה וודאי שאינה מתייחסת אל עזית. מי שמתייחס אל עזית, ומפגין בה בעת את נוכחותו ואת הקשר שלו אל מערכת הפיקוד הוא חמי. זוהי המחשה למערך המאפיין את הספר כולו. כך שעזית, הקול הנשי, היא למעשה מיעוט, מיעוט העומד נבדל כשמעליו נישאים גברים רבים, כולם (כולל האויבים) גוחנים מעליה ממרום מקומם בהיררכיה הצבאית והג'נדריאלית, ללטפה כאשר היא מבצעת את הטוב בעיניהם. א. על תהליך האילוף של עזית שמסתיים במחיקה של זהותה האישית. לא לחינם עזית היא האישה האידאלית עבור ההגמוניה הגברית, שהרי מינקות עזית אומנה למלא את כל מצוותיה. בפסוקים הפותחים את הספר, תחת הכותרת 'כיצד הכרתי את עזית', מציין המספר: "ביקרתי אותה בעת אימוניה ואילופה במשטרה ואף יצאתי אתה בעצמי למספר תרגילי עיקוב, גישוש והצלה" . הרי מאז ילדותה מפקחים עליה המספר ושאר באי כוחו של המחבר, ומאמנים אותה לממש את משאלותיהם. בהתחלה, הבעלים של עזית, ד"ר חרובי, עומד מאחורי כל פעולותיה: "קולו של ד"ר חרובי במכשיר הקשר קרא לה: עזית – לחפש!… טובה עזית! קרא לה ד"ר חרובי – לחפש!… עזית – לחפש! חמי ורותי – האם אתם שומעים אותי?" . בהמשך מעביר ד"ר חרובי את השליטה על עזית גם לגברים אחרים: "ואמנם ד"ר חרובי עמד בפני מלאכה מסובכת… צריך ×”×™×” להרגיל את עזית לפעול לפי הוראותיו של דני… עזית, לכי! – הצביע ד"ר חרובי לכיוון דני. עזית אלי – חזר דני. לאיטה התרוממה עזית וניגשה אל דני. טובה – עודד אותה הרופא בלטפו את גבה. טובה – חזר אחריו דני בלטפו את ראשה. וכך צעד אחרי צעד הבינה עזית את שרוצה ממנה ד"ר חרובי: מעתה היא חייבת להשמע לפקודותיו של דני." כבר באותו סיפור (הסיפור עזית שטה בצוללת) דני חולק את השליטה על עזית עם גבר אחר החומד אותה: "דני – לחש מויש'לה – תן לי לעשות זאת, אולם בתנאי – עם עזית… בסדר. קחו אתכם מכשיר קשר – ולדרך. עזית, בואי – קרא מויש'לה. עזית, לכי – הצביע דני בידו. להתראות – לחש מויש'לה והשניים פנו אל הים הפתוח." בסוף הסיפור השלישי, 'עזית פושטת בסיני', נחתם תהליך ×–×” כאשר הצבא באופן רשמי הופך את עזית לרכושו. בסיפור 'עזית בהרי מואב' עזית כבר נתונה לפיקודו של ×”'מפקד' שלוחץ את ידה ומלטף את ראשה. אותו מפקד הוא דמות סתמית (אישיותו אינה מפותחת יתר על המידה), אבל אולי דווקא בסתמיותו הוא מראה כיצד מערך הכוח הגברי בכללותו אוחז בניקביות בחוזקה, ורותם אותה בכבלים ובשרשראות. כשנוח לנציגים של מערך הכוח הגברי הם משחררים את עזית לכאורה, ונותנים לה לבצע את רצונם לפי שיקול דעתה: "אולי נשחרר אותה וניתן לה לפעול חופשית הציע מויש'לה. רעיון טוב – ×¢× ×” דני ופרם את קשר החבל עם עזית." כאשר אינם חושבים שזה יאה הם קושרים אותה בחבל: "בקשרו את עצמו אל עזית בחבל ארוך צעד המומחה בעיקבותיה…" , ולראייה שאין ×–×” מקרה חד פעמי "ד"ר חרובי לא הרפה מהחבל." פעם אחת ד"ר חרובי נותן לעזית לאכול, וגם הפעם הזאת היא רק חלק מתהליך האילוף . כל זאת לא בא להגיד שעזית סובלת מתת-תזונה, אלא שצרכיה של עזית נמחקים. כששאר הלוחמים יושבים ואוכלים ממתקים, עזית מביטה על ד"ר חרובי "לקרוא בפניו מה הוא חפץ" . לפיכך, הניקביות המתבטאת בעזית הכלבה היא מכשיר עבור ההגמוניה הגברית, שאותו צריך לשמן מדי פעם, ולעיתים להחליף אותו, אבל לא באמת לדאוג לו. עזית הרי נועדה להחליף בתפקידה את אימה. כשם שאומר המספר בהתחלת הספר: "הרופא × ×”×’ לספר לי רבות על עלילותיה של הכלבה האם וניבא גדולות גם לגורה – עזית." רוצה לומר, ההגמוניה הגברית מעבירה את עזית הכלבה תהליך ארוך, שבסופו הופכת עזית לניקביות אידיאלית מבחינתה, לא יותר מאשר כלי שרת, חסר זהות אינדיבידואלית, שאותו היא רותמת לצרכיה. ב. עזית הצנחנית אף אינה באמת גיבורת הספר. לא עבור המחבר, לא עבור המאייר, ודאי שלא עבור המספר ועבור שאר הדמויות הפועלות בעולם הבדוי. את רוב סיפוריו פותח המספר בתיאורים ארוכים ומייפים של נופי הארץ, ואחריהם בתיאורים של הסיבות שגורמות לחיילי צה"ל לצאת למשימות בחלקי הארץ השונים אותם המספר מתאר. ככלל שמה של עזית עולה רק כאשר הארץ (מדינת ישראל) וצה"ל זקוקים לעזית. בסיפור הראשון 'הכלבה עזית צונחת' פותח המספר בתיאור של מדבר יהודה, ואחריו בתיאור של שני צנחנים שהלכו לאיבוד במדבר, אחריו המספר מתאר את חיפושיו אחרי הצנחנים האובדים (שמה של עזית עולה רק 4 עמודים אחרי תחילת הסיפור), ורק לאחר מכן כאשר מוצא המספר צורך בעזית הוא נזכר בה: "עזית! – נזכרתי בכלבה." הסיפור 'עזית פושטת בסיני' נפתח בתיאור של הסכסוך בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב לאחר מלחמת השחרור, המלווה בתיאור של פעולות המספר ביחד עם חיילי צה"ל האחרים. בעזית נזכר המספר רק כאשר הוא נשאר ללא מים במדבר עם חייל פצוע אחר (כשמונה עמודים לאחר תחילת הסיפור); "ואז עלה רעיון במוחי. נזכרתי בעזית…" כלומר המחבר מניח את עזית כאמצעי למטרות המספר ולמטרות צה"ל, והדבר לא מתבטא רק מבחינת היחס של המספר אל עזית, אלא גם מבחינת העקרונות המנחים את הבחירה של המחבר מתי להכניס את עזית ומתי להשאיר אותה סמויה בצד. באופן דומה בסיפור 'עזית שטה בצוללת' קופצת עזית עם קבוצת לוחמים מתוך מסוק ישר אל תוך מי הים. ביחד עם הלוחמים שוחה עזית אל צוללת. כאשר הצוללת יורדת מתחת לפני המים, והסכנה מיד האויבים פגה, המספר פוצח בתיאור שיחתם של מפקד הצוללת ומפקד הלוחמים. בשיחה שבה הם מתכננים את המשימה העתידית שבה עזית תשמש כחוד החנית ("הם קבעו באיזה סדר יצאו מן הצוללת ודני סיכם שהכלבה עזית תצא ראשונה…), הוא לא מלווה את מבעה של עזית ומוסר לקורא את תחושותיה, או כיצד עברה עליה השחייה וכיצד היא מתכוננת למשימה, הוא מוסר את מה שמתרחש אצל הגברים. עולה מכך שלא רק שעזית אינה עומדת במרכז העלילה אלא כאשר היא ממלאת פונקציה עבור ההגמוניה הגברית, אלא גם שכשאין לה שימוש להגמוניה הגברית היא פשוט מפסיקה להתקיים. המחבר בוחר להשמיט את עזית מחוץ לסיפור כשאין לו סיבה להכניסה. אותו הדבר מתרחש גם באיוריו של נחום גוטמן המלווים את הספר. ב-13 האיורים המצורפים לספר מופיעה עזית רק ארבע פעמים (וגם באיורים שהיא מופיעה או שהיא קטנה ובלתי ניתנת לזיהוי או שהיא נראית כדימון או שבעליה תופס את מרכז התמונה .) . המוקד של רוב האיורים הוא חיילי הצבא וסמלי הצבא. הפסקאות לעיל מראות שעבור המחבר והמאייר עזית אינה יותר מאשר אינסטרומנט להמחשת ההוויה הצבאית כפי שהיא נתפסת בעיניהם, ולתיאור 'תפארתה', וכן שבאותו האופן היא אינסטרומנט של המספר, כדמות נוכחת בעולם הבדוי, שעוזר לו להשלים את משימותיו הצבאיות, ולשרוד אחריהן. וכך גם עבור הדמויות האחרות בסיפור עזית (כפי שניתן ללמוד מן הסעיף הקודם). אינסטרומנט ותו לא, יוצא שעזית הכלבה, הקול הניקבי בספר, שלכאורה מוצבת במשבצת של גיבורת הסיפור, היא למעשה דמות כמעט שולית בו, ובודאי שלא דמותה של גיבורה במובן המקובל; גיבורה הפועלת בעולם מרצונה החופשי, ומשפיעה על מהלך האירועים ביוזמותיה. אם יש גיבור בסיפור הרי שהצבא הוא גיבורו. הוא תכלית הפעולות של כל הדמויות הפועלות בעולם הבדוי שיצר מוטה גור , וכן הוא הכוח המניע מאחורי הפעולות הללו. אם כן הצבא כישות מופשטת המזוהה עם ההגמוניה הגברית עומד במרכז הסיפור, ואילו עזית הכלבה המזוהה עם המיעוט הנשי ניצבת בשוליים, כנועה. לעיתים היא מחליקה מהשוליים, ונופלת מתוך הסיפור כשעונה הדבר על צרכי ההגמוניה הגברית, ואפריורית מונח זמם על פיה ומונע ממנה להשמיע את קולה. 3. סיכום ברצוני להסב את המבט לרגע אל ההשפעה שיש לכל ×–×” על המשתתפים הנוספים באקט התקשורת הבדוי: הקורא והקוראת. הנרטיב של עזית בהחלט יכול להשפיע ולעצב את עמדותיהם ×”×’'נדריאליות. אצל הקורא, שקורא את עזית, וסיפורים דומים כעזית מינקותו יכולה להתפתח סטרוקטורה של אישה בדמות עזית, חצי כלבה-חצי אישה, ויתכן בהחלט שירצה לאור הדוגמא שניתנת לו אישה מאולפת המספקת מענה לכל צרכיו. כמוהו אף הקוראת הקטנה הגדלה כשהיא קוראת את עזית לצד ספרים אחרים שעליהם חולשת ההגמוניה הגברית, עלולה לאמץ את דמותה של עזית כמודל, לעצב את הווייתה על פיה, ולחיות כמו הכלבה עזית חיים שלמים. כדוגמא בחרתי ברחל ויסברוד המחייבת את מערכת הערכים שמוצגים בעזית הכלבה הצנחנית במאמרה. ויסברוד מחמיצה את המקום האנושי והנשי של עזית בספר (כשהיא כותבת: "עזית הכלבה אינה מואנשת" ), וכן נוטה להחמיץ את המניפולציה של הטקסט ההגמוני הגברי על הנשיות. כאשר ויסברוד כותבת שעזית הספר "לא נועד לחשוף חוסר אונים של הצבא והמשטרה. להיפך, סיפורים אלה באים לאשר את הערכים שהחברה הבוגרת מבקשת להנחיל, לנמען הצעיר, ערכי אהבת הארץ, רעות, אחריות, גבורה ותושייה" היא מחמיצה את העיקר- שכל אלה הם ערכים גבריים שרק לגברים מותר להנות מהם. כפי שהראנו לעיל. מאמרה של וייסברוד מנסה להראות כיצד 'עזית' הספר חיובי מ'עזית' הסרט. טענתה העיקרית היא ש'עזית' הספר טוב מ'עזית' הסרט, מכיוון שהוא אינו שולל את האחר הערבי. זוהי טענה שגוייה שכן האחר הערבי מוגחך ומוקטן ב'עזית' הספר, כשם שהראנו כשהצגנו את הפיתוי של הסורי בחרמון. ממאמרה אם כן שמבכר את עזית הספר על פני עזית הסרט, יוצא שהיא עצמה מקבלת את הערכים ההגמוניים הגבריים, היות שאחרת לא היתה יכולה להתעלם ממנו בצורה כזאת. אולי מוטב אם כן שמבקרות כוייסברוד והדומות לה יפתחו מעט את המתודה שלהן, את 'מודעותן ומכוונותן', פן יפלו טרף בידי ההגמוניה הגברית, כשם שנפלה עזית.

קמצוץ של רגע 2

לאחרונה אני ואפרת דיברנו על הפוסט האחרון של פלאי, והעלינו שתי פרשנויות נוספות לקטע ההוא בשיר. את מה שאפרת אמרה היא תאלץ לכתוב כאן לבד ובפוסט אחר, מהסיבה הפשוטה שאני מן הסתם אסבך את זה ללא הכר. אי לכך, אכתוב רק את החלק שלי בשיחה, וכך אולי אצליח לאלץ את אפרת לכתוב פוסט נוסף. ולהלן השורות הנידונות:

He no longer listens to A-sides, he made me a tape of Bootlegs and B-sides. And every song, every single song on that tape said exactly the same thing. Why don’t our parents worry about us? Why don’t our parents worry about us?

כזכור, פלאי טען שהשיר לוקח אמירה כללית, שהפכה לנדושה (הדור שזועק למה להוריו לא אכפת), והופך אותה לאמירה קונקרטית (האח שזועק על ההורים הספציפיים שלו). אבל התמורה הזו, הוא טען ובצדק, הופכת בחזרה לאמירה תמטית כללית. הילד, שלהוריו לא אכפת, הופך לשופר הדור, לסינקדוכה, חלק שמייצג את השלם.

אבל, וכאן השוס, המקרה מורכב עוד יותר. ×›×™ איך זועק האח "למה ההורים שלנו לא דואגים לנו"? הוא עושה אוסף שירים. כל אחד מהשירים הללו, יש להניח, לא מדבר על הוריו הקונקרטיים של האח. במקום זאת, סביר להניח שכל אחד מהשירים משמיע את אותה זעקה נדושה – מדוע ההורים לא דואגים לילדי הדור ×”×–×”. האח משתמש בשירים, שמבטאים אמירה כללית, כדי לבטא אמירה קונקרטית, שהופכת בחזרה לסינקדוכה, ×›×™ היא ממוסגרת בעצמה בתוך שיר. מה שנקרא: האח!