ארכיון תגיות: קומדיה

בקטנה

פתאום שמתי לב שהבדיחה היא אחת מצורות השיח היחידות, שבהן מותר לאדם לספר סיפור בדיוני במהלך שיחה מבלי להסתכן בסנקציות חברתיות (אלא אם הבדיחה אינה מצחיקה, כמובן). הדוגמה ההיפותטית עונה אף היא על קריטריון זה, אבל היא משמשת כחלק ממהלך שלם, ואינה עומדת כשלעצמה.

סביר להניח שהסיבה העיקרית לכך היא האפקט הקומי, שקל יחסית לייצר. סיבה נוספת, פחותה רק במעט בחשיבותה, היא אורכן הקצר של מרבית הבדיחות. אבל לא בזה העניין. העניין הוא בזה שבדיחות, בדרך כלל, נועדו פשוט לייצר אפקט קומי. מאחר שהן בדיוניות (שאם לא כן הן היו אנקדוטות – כלומר, בדיחות של גילמנאים, לרוב מהחוג להיסטוריה), ההשתלבות שלהם בשיחה כמעט לעולם אינה טבעית; כמעט תמיד הן קורעות את מארג השיחה; וכמעט תמיד מכריזים עליהן מראש כבדיחות.

וזה די מגניב, שלתוך השיח מקודדת האפשרות להעלות עולמות בדיוניים. וזה מגניב אפילו יותר בגלל טיבם של העולמות הללו: שבורים, נזילים ולא סבירים – עולמות מונחי אפקט. כמו מכונות קטנות, שגלגלי השיניים שלהן אינם מתאימים אחד לשני, אבל מתאימים איכשהו למטרה הכוללת; אינם מתאימים אחד לשני, אבל שורדים מספיק זמן כדי לייצר את אותה מטרה.

ביי ביי, ילד צרצר

קריאה רציפה וארוכה מספיק ב"הגבול הדק: מילון ציתותים" (ליקט, תרגם, אסף והמציא: עוזי וייל) היא אולי הדרך הטובה ביותר שאני מכיר לבצע הזרה של הקומדיה, ודרכה הזרה של השפה. ככל שקוראים יותר, כך נעשה קשה יותר לצחוק. הבטן כואבת. וכך, ככל שקוראים יותר וככל שקוראים רצוף, האפקט נעלם, ובמקומו נותרות תבניות בלבד.

מבחוץ, אגב, כל התהליך נראה כסדרת קרקורים דחוסה, שהולכת ומתנוונת, עד שנותרת ממנה רק קריאה מאומצת, נדכאת, שמופרעת מדי פעם בהתפרצות קרקורים, שנעלמת שוב, וחוזר חלילה.

בקריאה כזו אפשר גם לגלות את סוג ההומור שלכם. מה שנשאר מצחיק לאחר שכל התבניות האחרות כבר חדלו מלהשפיע. קוראים לו ג'ק הנדי, ואפשר למצוא חלק מהציטוטים שלו כאן.

"Too bad when I was a kid there wasn't a guy in our class that everybody called the "Cricket Boy", because I would have liked to stand up in class and tell everybody, "You can make fun of the Cricket Boy if you want to, but to me he's just like everybody else." Then everybody would leave the Cricket Boy alone, and I'd invite him over to spend the night at my house, but after about five minutes of that loud chirping I'd have to kick him out. Maybe later we could get up a petition to get the Cricket Family run out of town. Bye, Cricket Boy".

אולי הסיבה העיקרית שהוא עדיין מצחיק אותי היא שלא באמת הצלחתי להבין מה הוא עושה שם. אני יכול להבין מה מצחיק בלומר ש"אם וודי אלן לא היה קיים מישהו היה צריך לסרוג אותו" (השוואה בין וודי אלן לבין סוודר, על כל הקונוטאציות ושאר הבלאגן. יופי), אבל משהו בסיפור "ילד צרצר" של הנדי עובד לגמרי אחרת, ואני לא בטוח עד כמה, אם בכלל, הצלחתי להבין אותו.

ניסיון:

הנדי מספר סיפור, שעובר תהליך מהיר של ריאליזציה. מה שמתחיל ב"חבל שלא…" הופך לממשי יותר ויותר. הנדי ממציא ילד צרצר כדי להגן עליו, ואז מואס בו (יותר נכון, מואס בצרצוריו הדמיוניים), ומתכנן לסלק את משפחתו מהעיר. אולי הוא גם מצליח. מהרגע שבו ילד צרצר מוזמן לחדר של הנדי, העולם הבדיוני נעשה ממשי במהירות, ממשפט למשפט. אפשר כמעט לסמן איפה ילד צרצר ממשי יותר, ואיפה פחות.

אבל זה לא מצחיק. ואני הסתובבתי אכול סרטים בלשניים במשך כמה ימים, עד שעופר הביא לי לקט של "The Far Side" של גארי לארסון (למי שתהה, התמונות מהחוברת). משהו בסיסי בשניהם דומה מאוד, וזה לא רק המשחק בעולמות אפשריים.

ואז הבנתי את ×–×”: שניהם בריונים. ויותר מכך – שניהם בריונים על העולמות שהם בנו. הריאליזציה שעובר ילד צרצר היא ריאליזציה שמתרחשת רק בשפה, בתוך הפסיכוזה של הדובר שהנדי מקים. בשטרנברגית עילגת, הריאליזציה מנומקת מימטית, כהנמקות פרספקטיביות. במדוברת, הנדי מתבריין על ילד דמיוני, שמתואר כממשי יותר רק בגלל שהיחס של הדובר אליו נעשה יותר ויותר אישי. משהו בבריונות (בבריונות מהסוג ×”×–×”, שאין תיאור הולם שלה בעברית. בריונות של יגאל שילון, של חברי אחוות סטודנטים אמריקניות), משום מה, מצחיק תמיד.

שזה קצת עצוב. כי הנדי הוא משורר של ממש. הוא מקים ומנתץ עולמות אפשריים באמצעות שינוי של מילה, והבריונות קצת מסתירה את זה. מצד שני, אולי כך יפה. בועות סבון, שאינן אומרות דבר, לא על וודי אלן ולא על העולם, רק על עצמן, וקצת על סבון.

כל קסמו הרע

מן הראוי לצטט: "וביום בהיר אחד חדל אולריך לרצות להיות חוקר מבטיח. באותו פרק כבר החלו מדברים על גאוני מגרש הכדורגל או זירת האגרוף, אף ×›×™ המקום שתפסו בעיתונות בלם גאוני או טניסאי דגול, עדיין לא ×”×™×” אלא אחד לעשרה, לעומת מְגַלֵי ארצות, טנורים או סופרים. הרוח החדשה עדיין לא חשה עצמה בטוחה די צורכה. אך דווקא אז ×”×’×™×¢ לעיניו של אולריך – כמעין משב אביבי המבשר את הקיץ הבשל – הביטוי "סוס מירוץ גאוני". הביטוי בכלל נכתב אודות הצלחה מסחררת על מסלול מירוץ-הסוסים, והכתב אולי לא ×”×™×” מודע לגודל חשיבותה של המצאתו, ורוח הזמן היא שכנראה הכתיבה לו אותה. אבל אולריך תפס כהרף-עין עד כמה מסלול המחקר שלו קשור קשר בליינתק באותו גאון שבין סוסי-המירוץ. שכן מאז ומתמיד ×”×™×” הסוס ×”×—×™×” הקדושה של חיל-הפרשים, ובתקופת שירות החובה שלו לא שמע שיחה שלא נסבה על סוסים ונשים. הוא נמלט מכל אלה כדי להיעשות איש גדול – והנה כאשר, לאחר מאמצים מרובים, חש קרבת-מה אל מטרת שאיפותיו, קיבל את פניו הסוס, אשר הקדימו והמתין לו שם." ("האיש בלא תכונות", רוברט מוסיל. מגרמנית: אברהם כרמל) בראשית ×”×™×” המבנה, ולאחריו הטרגדיה, ועמה הקומדיה. בשתיהן המבנה מוקרב לטובת האפקט. בטרגדיה הנכון קורס למען הפחד והחמלה, למען הנכון, שקרס. בקומדיה קורס המבנה למען שרירים נשלטים למחצה, למען קול צרצור מתמשך, וכאב נמוג בשיפולי הקיבה. הקומדיה קיימת בדיסוננס שבין המבנה לשבירתו, בין צפוי למופרך. מהניתוץ לצרצור. שְבוֹר. קודם כל, ראשית כל, שְבוֹר. בקומדיות מצבים מתרפקות שרשרות סיבה ומסובב סביב עצמן, ונקשרות אל המופרך והמביש. רואן אטקינסון מנסה לייבש את מכנסיו בשירותים, כשהוא עומד מול מכונת האוויר החם, ומקרב ומרחיק ממנה את גופו בתנועות מגונות. איש נכנס לשירותים (הציבוריים תמיד), רואה, ופונה. בקומדיות אחרות אין סיבה ויש מסובב, ולעתים הסיבה היא טקסט קודם, ידוע לכל. לצחוק במת לצעוק. אצל מוסיל, יש סיבה ויש מסובב, ואין מופרך, מלבד במבנה עצמו, בסדר הכללי. הדיסוננס קיים, אולם במציאות עצמה. לא דיסוננס יש כאן, אלא דיסוננס כפול. בראשית ×”×™×” סוס מירוץ גאוני, ולאחריו ההכרה שראינו כבר את סוס המירוץ ×”×–×”, ולא בספר. כמו שאמר הומר סימפסון, It’s funny because it’s true.