ארכיון תגיות: קפיטליזם

סלאבוי סוגר מעגל

סלאבוי ז'יז'ק כתב מאמר בניו יורק טיימס היום. כמקובל בקרב השמאל הפרו-טוטליטרי, הדיווחים על הזוועות של המשטר הסיני מפריעים לז'יזק הרבה יותר מן הזוועות עצמן. הוא פותח את מאמרו בצו הסיני, שקבע לפני כחודש כי מעתה נאסר על גלגול נשמות ללא אישור ממשלתי. הצו מגוחך רק על פניו, כי מוקד ההתנגדות לכיבוש הסיני בטיבט מתבטא בדת הלאמות, המבוססת על גלגול נשמות; הצו מיועד לוודא כי רק נזיר המקבל הוראות מפקינג יהפוך ללאמה. משמעותו פוליטית לחלוטין, גם אם על פניו הוא נראה מגוחך דתית.

את האופוזיציה הטיבטית הוא פוטר במשפט אחד: “מוזר לשמוע דמוקרטים בעיני עצמם המגנים את רדיפתם של תומכי הדלאי לאמה, שהוא ראש מדינה בלתי נבחר". אני רחוק מלהיות חסיד של הדלאי לאמה או של הבודהיזם באופן כללי, אבל כן, יש לי בעיה עם רדיפתם של פעילים בלתי אלימים שרוצים לשחרר את עמם מהכיבוש הארוך ביותר הקיים כיום, על ידי המעצמה הדורסנית והברברית ביותר כיום. בהחלט יכול להיות שנסיגה סינית מטיבט תחזיר לשם את שלטון הנזירים הלא סימפטי; יכול להיות באותה מידה שחמישים השנים שבילה הדלאי לאמה במערב יובילו לשינוי משמעותי שם. בינתיים, תא העינויים של הנזירים הוא תיאורטי; ×–×” של הסינים, ממשי למדי.

אבל ×–×” בסדר, מנחם אותנו ×–'×™×–'ק: הסינים עברו מסתם ברבריות לשלב מפלצתי הרבה יותר, השלב האמריקני. “בשנים האחרונות שינו הסינים את מדיניותם בטיבט: בנוסף על כפיה צבאית, הם נשענים הרבה יותר על קולוניזציה אתנית וכלכלית… בקצרה, הדימוי התקשורתי של חיילים סינים ברוטלים המטילים אימה על נזירים בודהיסטים מסתיר מהפך סוציו-אקונומי בנוסח אמריקני, היעיל הרבה יותר… מהו כוח הדיכוי של משטרה חשאית, מחנות ושומרים אדומים המשמידים מונומנטים עתיקים, בהשוואה לכוחו של קפיטליזם בלתי מרוסן, כשאנו דנים בחתירה תחת כל היחסים החברתיים המסורתיים?”

ז'יזק, יקיר השמאל הפוסט-משהו, כותב את התועבה הזו שבוע בלבד לאחר דיכויה של התקוממות עממית בבורמה, שבה אכן חיילים שאומנו וחומשו על ידי סין רצחו, עינו וכלאו נזירים בודהיסטים, לוחמי חירות אמיצים אחרים, ועיתונאים. אבל, היי, לפחות החונטה של טיבט לא מרשה קריוקי, ומשתמשת בשיטות מסורתיות ואותנטיות של דיכוי. ז'יז'ק היה מאד רוצה שנדבר על משהו אחר, ועל כן הוא מסתער על המטרה הישנה והטובה: האימפריאליזם התרבותי המערבי.

בעולמו ההפוך של סלאבו, העובדה שבני טיפש עשרה מקשיבים לבריטני ספירס במקום לזמרה המקומית גרועה יותר מהגולאג. העובדה שמקדונלנד פתחו סניף נוסף מסוכנת הרבה יותר מפתיחת בסיס חדש של המשטרה החשאית. נעילת נייק במקום סנדל הופכת אותך למשת"פ – גם אתה מעדיף, בכל מאודך, את הקיטש של דיסני על האותנטיות הקודרת נוסח קונפוציוס שחזרה לאופנה בסין לא בגלל שיש לך משהו נגד קונפוציוס, אלא בגלל שאתה, איך לומר, רוצה קצת חופש. חופש פוליטי הוא לא אותנטי, הוא זיוף מערבי.

ואם השטות הזו נשמעת לכם מוכרת, ×–×” לא במקרה. יש לה גרסה מקומית. כשהמפלגות החרדיות מדברות על "השואה השקטה" – בחירתם של יהודים לחדול להיות יהודים – הן משתמשות בדיוק בטיעון ×”×–×”: גדול המחטיאו יותר מהורגו. קבלתה מרצון של תרבות אחרת, “לא אותנטית", שקולה – לא, למעשה גרועה יותר – לרצח בעינויים, לאחר שנשלל ממך כל צלם אנוש.

ז'יז'ק קרוב מאד לעמדה הזו. למעשה, הוא מתענג על הלהט של אנשי האויב. בדברו על השמדת פסלי הבודהא באפגניסטן על ידי אנשי הטאליבאן, הוא כותב "בניגוד אלינו המתוחכמים, הם באמת האמינו בדת שלהם, ועל כן לא חשו כבוד רב לערך התרבותי של מונומנטים של דתות אחרות". בקיצור, הפנאט האותנטי עדיף על הסובלן "התלוש"; הוא עדיין מסוגל לחוש להט.

שיאן האינטלקטואלי של 40 שנות פוסט-משהו, כפי שהוא מתגשם על ידי ×–'×™×–'ק והשוטים המעריצים אותו, הוא ערגה נואשת למשהו לוהט, משהו לא מתורבת, משהו לא מעודן, משהו לא פושר. הפנאטים מרגשים אותו. התרבות המערבית מעוררת בו תיעוב: כל כולה דיסנילנד וקריוקי וצריכה. בשם הסובלנות יהודים חוגגים את כריסטמס ונוצרים משתתפים בסעודות פסח. אף אחד לא מאמין בשום דבר. מי יתן לנו קצת חושך, קצת ימי ביניים, קצת גסות, קצת אמונה – ×›×™ כידוע, האמונה היא גסה וימי ביניימית וחשוכה. בקצרה, מי יעשה לנו טובה ויכבה כבר את האור, ישמיד כבר את התרבות העייפה והסוטה הזו.

זה לא מתחיל בז'יז'ק, כמובן. כבר פוקו ניסה לטעון שהדמות החשובה באמת בחברה היא זו של הסוטה, כלומר של משמיד החברה, של פורע הנורמות שלה. הניהיליזם הזה מזכיר לנו, באופן מטריד, שמקורה של התנועה הפוסט מודרניסטית הוא בחבר הנלהב במפלגה הנאצית, מרטין היידיגר, ובמשת"פ הבלגי האנטישמי, פול דה מאן.

וכשאנחנו מתבוננים על האידיאולוגיה הפוסט מודרניסטית כעל אידיאולוגיה של שנאת התרבות (המערבית, בכל מקרה), של שאיפה להשמדתה, של עייפות מן העולם המתועש, של חזרה בלתי אפשרית לאיזה אותנטי רומנטי, הכל מתבהר. פתאום הכל מובן. ברור מדוע האנשים האלה תמיד עומדים בצד השני – ×™×”×™×” הצד השני עריץ רוסי או אוליגרכיה קפיטליסטית סינית, רודן עיראקי, דמגוג איראני או רוצח עם יוגוסלבי. תרבות ההמונים – או, ליתר דיוק, התפיסה האליטיסטית שלהם של תרבות ההמונים – מגעילה אותם עד כדי כך שהם שואפים, במודע ובתת מודע, להכחדתה.

בקצרה, זו עוד כת מוות, עוד קבוצה הממתינה בכליון עיניים לכליון וליום הדין. פעם הם היו מדליקים לפידים בראשי גבעות; היום הם מפרסמים מאמרים בניו יורק טיימס.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

משפיעים

אירוע  100 האנשים המשפיעים במשק הישראלי של מגזין TheMarker, מתחם "התחנה", ראשון, 19:30

אם נכונה התאוריה שזה רק עניין של זמן בטרם הצמיחה הכלכלית המורגשת במאיונים העליונים תטפטף מטה ותגיע עד לעשירונים התחתונים, ומן הסתם כל אחד מ-100 המשפיעים במשק הישראלי יישבע בפניכם כי כך אכן פועלים כוחות השוק הקפיטליסטי, הרי שהאורחים שהתכנסו ביום ראשון השבוע במתחם "התחנה" שליד נווה צדק יצרו יחדיו לא טפטוף של עושר, לא גשם זלעפות של צמיחה כלכלית, אלא שיטפון עצום ורב של הון וממון ורחיצות ידיים הדדיות אשר הציף את המקום ואיים להטביע את כל מי שנכח בו.

כיצד ניתן להימנע מטביעה מול נחשול אימתני שכזה? ובכן, כל מי שביקר בחופי הים של תל-אביב, כמו ×–×” שנמצא כמה עשרות מטרים ממתחם "התחנה”, יודע ×›×™ צואה צפה על פני המים. ואמנם, מבט בוחן ברבים מהאנשים שנכחו באירוע (שהיה, אגב, מרשים ומהנה עד למאוד) עורר את הרושם שמדובר בחארות של בני אדם. במאה ×”-16 האמינו ×›×™ מכשפות צפות על פני המים, כך שאפשרות נוספת להימנע מטביעה היא לסגוד באופן תדיר לכוחות השחור. ואמנם, רבים אחרים מהמתמנגלים להנאתם נראו כעובדי שטן קבועים.

מי שאינו חתיכת צואה אנושית, ולא עובד את אלילי הרשע והכבוד הריק מתוכן, נאלץ לחתור ללא הרף רק כדי להישאר עם הראש מעל המים. לנוחותו פוזרו ברחבי המתחם המרהיב ביופיו איים של יובש יחסי: ארבעה ברים שחילקו אלכוהול איכותי למדי, תריסר עמדות הקייטרינג שהציעו דגים ובשרים וסלטים לא רעים בכלל, ושלל עמדות בהם יכולת להגריל ללא דמי השתתפות חופשה לחו"ל, מכונית מרצדס חדשה, או סתם לקבל מתנות מסוגים שונים. תלונה אחת בלבד – מי שהצליח להיחלץ מאזור השיטפון קיבל ביציאה לא מגבת אלא דווקא מטלית לחה.

קטע זה אמור היה להתפרסם במדור "הולך בתל" של עיתון "העיר" של תל אביב, אך צונזר

צמיחה

בימים אלה חווה מדינת ישראל צמיחה כלכלית חסרת תקדים, וזהו אחד הדברים הגרועים ביתר שיכולים לקרות לה. במקומותינו, בהם אימצו לאורך השנים מדיניות כלכלית הנסמכת יותר ויותר על המודל הקפיטליסטי האמריקאי, נהוג לזהות הצלחה כלכלית עם צמיחת המדינה וקידום ענייניה. אין דבר שיכול להיות רחוק יותר מהמציאות.

זה נראה אולי מוזר לך, איש המעמד הבינוני העליון, שרואה דרך כיסו כיצד הרווח שלו עולה, כיצד נגישים לו מכוניות טובות יותר, אוכל מגוון יותר, רפואה טובה יותר וכל אותם הדברים הנעשים קרובים יותר כאשר הכסף זורם. זה נראה מוזר לומר דבר מעין זה כאשר אתה מסוגל לתת לילד השכלה באוניברסיטת יוקרה אמריקאית, כאשר המקרר מעולם לא היה מלא יותר בכל טוב.

אבל קודם כל, אתה לא לבד במערכת. מיליוני אנשים בחברה שלך חיים בפחד מתמיד למחר. שנית, אתה זן בסכנת הכחדה, ולבסוף, כל אלה אינם רלוונטיים בכלל, אם מבינים דבר אחד פשוט. בקונטקסט של הדינאמיקות הנוכחיות שעוברות על השוק הישראלי, צמיחת הכלכלה עלולה לנבא את סופה של החברה האזרחית.

מדינה דמוקרטית היא מרחב ציבורי. הרעיון העומד בבסיסה הוא שהציבור, אתה ואני, או לפחות נבחרנו, הם שמנהלים אותה. המדינה הדמוקרטית בנויה באופן בסיסי סביב הפרקטיקה של דיון בין שווים אודות הצורה הטובה ביותר להשגת משאבים ציבוריים וחלוקתם. כלומר, ההיגיון שמניע אותה סובב סביב השאלה כיצד תושג מידת הרווחה הגדולה ביותר למרבית אזרחיה.

מאידך, חברה קפיטליסטית היא מרחב פרטי. היא מנוהלת על ידי בעליה, או מנהלים מטעמו. הדיון שמתקיים בה, אם בכלל, הוא בין שליטים ונתינים (לא משנה עד כמה השליטים נאורים ועד כמה הנתינים מרגישים בטוחים) ונסוב אודות שאלת הרווח. ההיגיון שמניע אותה הוא אחד ויחיד: כיצד להרוויח את הכמות הגדולה ביותר של כסף. כיצד להרוויח ולהוסיף להתחרות.

החברה הקפיטליסטית, הלכה למעשה, היא מעין ממלכה קטנה. נסיכות. בראשה עומד שליט בודד (או קבוצת אוליגרכים), ומתחתיו ישנה מעין מערכת פיאודליסטית פנימית, שבתחתיתה אין צמיתים אלא שכירים. (כן, גם אתה היושב מול המחשב. אבל תעיף מבט על אלה שנכנסים מידי פעם לרוקן את הפחים).

השכירים הללו, שחלק גדול מהם חי כיום על משכורות רעב, נבדלים מהצמיתים הפיאודלים בכך שהם חופשיים לנוע, להלכה, ממקום למקום, ולהיות צמיתים במקום אחר. האידיאולוגיה הקפיטליסטית מנסה למכור לנו גם שבתוך השוק הזה, אפשרי לצמית להפוך לאדון. זוהי תמצית ההבטחה של השיטה למאמיניה. ראוי להביט מדי פעם על התדירות בה זה קורה, אבל בין אם זה נכון או לא, זה איננו רלוונטי כלל, משום שצמית או אדון, שניהם אינם אזרח.

(אגב, כל מי שיודע מה זה אומר להיות בתחתית המערכת, יודע עד כמה מגוחכת האמירה שקיים שם איזה סוג של חופש. הכוונה איננה אליך (ואלי), בנם של הורים בעלי הכנסה ראויה שיוצא לעולם "לבנות את עצמו בשתי ידיו מלמטה". אתה אינך בתחתית, אתה תייר.)

מכל מקום, אנחנו אזרחיה של מדינה דמוקרטית, זה אחד הסיפורים שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, וזה גם נכון עד מידה מסוימת. אולם רוב הזמן אנחנו לא חיים בה, בדמוקרטיה הזו. את רוב זמננו אנחנו מבלים כתושביה של ארץ אחרת. ארץ הנשלטת על ידי ההיגיון הקר של הרווח. ארץ של שליטים ונתינים. ארץ ההפקר של נסיכויות השוק.

שאלת את עצמך פעם מדוע אומרים לך שאתה חי במדינה חופשית, אבל אתה מרגיש חנוק כל הזמן? זו הסיבה. שאלת את עצמך פעם מדוע אומרים לך שיש דבר כזה חופש הדיבור, אבל בפועל אתה כל הזמן עוצר את עצמך מלצרוח בתסכול? זו הסיבה. כי עלולים לפטר אותך ואין לך מושג מאיפה תביא אוכל לאישה ולילד. כאשר הדיבור עולה כל כך ביוקר, הוא קיים רק עבור אלו המסוגלים לשלם.

לכן אנחנו מרשים לממונה עלינו לצעוק או להטיף לנו מוסר, כאילו היינו נתיניו או ילדיו ולא גברים ונשים השווים לו; לכן אנחנו מרשים למקום העבודה להלין את שכרנו; לכן מוכנים כל כך רבים מאיתנו, לעבוד יום אחרי יום בעבודות משעממות, מטרידות, לעתים אכזריות, המקטינות את הרוח, מכחידות את הסקרנות ומשמידות את הפליאה: כל הדברים שעושים את החיים לחוויה ששווה לחוותה.

הצמיחה הכלכלית שעוברת על ישראל יכולה להיקרא צמיחה רק אם משמעותה של המילה הזו היא הגדלת הרווח והעוצמה של גבירי הארץ, והכפפת החברה, טיפין טיפין, להיגיון הפיאודליסטי של הפירמה הפרטית. לכן הכלכלה צומחת, ואיתה מספר המובטלים; לכן הכלכלה צומחת, ויחד עימה מעמד של עבדים אסייתיים; לכן הכלכלה צומחת, אבל משנה לשנה קשה יותר לזכות כאן בהשכלה ראויה לשמה; לכן הכלכלה צומחת, אבל יחד עימה גדל גם הפשע המאורגן ושאינו.

משמעותה האמיתית של צמיחה, בתוך הקונטקסט של כלכלה שעוברת הפרטה מאסיבית, היא המעבר ההדרגתי של ההיגיון השולט בחיינו האזרחיים, תחום אחר תחום, מדיון ציבורי בין שווים אודות רווחה, לדיון פרטי בין שליטים אודות רווח.

הניאו ליברלים מנסים לומר לנו שבדרך כלשהי תצמח מהדינאמיקה הזו חברה צודקת יותר. שמעז יצא מתוק. הם מבקשים לומר לנו, בקיצור, שעלינו לסמוך על כך שהמערכת הפיאודלית הזו מייצרת שליטים נאורים.

ובכן, איננו צריכים מדינה דמוקרטית כדי שבעלי המרפקים, חסרי המעצורים, ומי שהוריו עשירים, ישעבדו את שכניהם. את זה יש גם בלי מדינה דמוקרטית. אם כל מה שהחברה שלנו מסוגלת לעשות הוא להסביר מדוע מותר להם לעשות את זה, משמעותו של דבר היא שההסדר הדמוקרטי במדינתנו הפך, או הולך והופך, מחוזה חברתי שנועד להביא מידה של צדק לחתומים עליו, למנגנון מתוחכם למניעת מהפכות שנועד להבטיח את יכולתם של האצילים החדשים ומקורביהם לשמור על ממונם ולהטיל את מרותם, מבלי פחד ממרד איכרים.

וזהו סופו של הדיון, סופה של הרווחה, וסופם של השווים.

[אסא וולפסון במילואים כרגע, אז ייקח לו מעט זמן עד שיגיב – א.ש.]

להכרזה על הפרויקט