ארכיון תגיות: קריקטורה

בריטני ספירס, או איך הופכים אידיאל לקריקטורה

בימים אלו אני קורא ספר נהדר: "העולם של אתמול" מאת סטפן צוויג (הוצאת זמורה-ביתן, תרגום צבי ארד). צוויג הוא יהודי אוסטרי שגדל בוינה של לפני ובין שתי המלחמות. הוא הפך לאחד הסופרים המפורסמים בעולם. את הספר הוא כתב בזמן מלחמת העולם הכי שנייה, ממקום פליטותו בארה"ב, ואח"כ ברזיל. שנה אחרי כתיבת הספר, ב- 1942, התאבד. הוא פשוט יותר מדי התגעגע לאותו עולם של אתמול שהוא ידע שלא ישוב עוד.

אותו עולם הוא נושאו של הספר, וצוויג מיטיב לצייר אותו עם מילותיו. דרך סיפורו האישי הוא מתאר תקופה שלמה: תקופה של ביטחון ושגשוג, של שמרנות ואמונה בקידמה, תקופה של פחות ופחות אמונה באלוהים ויותר יותר אמונהבמיני אידיאולוגיות כסוציליזם ופאשיזם; אבל בעיקר תקופה של תרבות ולהט יצירתי שבאמת נדיר למצוא. וינה של ראשית המאה העשרים היתה מקום מעניין מאוד.

אני רוצה להביא קטע אחד מתוך הספר (עמודים 62-64 בדילוגים, ההדגשות שלי). צוויג מספר על הלבוש המגוחך והדיכוי המיני של אז:

"גם התמימים ביותר לועגים היום לדמויות משונות אלו של אתמול [כלומר של ראשית המאה העשרים – ת.פ.], כאילו הן קריקטורות, ורואים בהם שוטים שהתלבשו בבגדים לא-טבעיים, לא-נוחים, לא הגיוניים ובלתי-הולמים את צרכי יום-יום. […] צחוק מעוררת בנו אופנת הגבר, הצוורון הקשיח הגבוה, "חונק-האבות", שמנע כל תנועה חופשית, ×”×–×™×’ השחור בעל זנבות-הסנונית והצילינדר הגבוה, הדומה לארובה. והוא הדין בלבוש "הגברת" הכופת והמייגע, ואונס את הטבע בכל פרט! אמצע גופה ×”×™×” דחוק כמתני-צרעה במחוך מרופד עצמות-דג קשוחות, ממותניה למטה נופחה לצורת פעמון גדול, הצוור כוסה עד הסנטר, הרגליים הוסתרו עד כפותיהן, השיער נערם באלפי תלתלים ו"חלזונות" גבוהה מתחת לכובע מפלצתי המתנדנד מלכותית, וכפפות היו על הידיים גם בימי קיץ לוהטים […]

במבט ראשון מתברר לך, ×›×™ אשה שנכלאה בלבוש ×–×” אינה עוד חופשית, זריזה וחיננית בתנועותיה, אלא כל מחווה וכל תנועה שלה בלבוש ×›×–×” יהיו בהכרח מלאכותיות […]

בתקופה ההיא התרחקו המינים ×–×” מזה ככל האפשר. הגברים גידלו זקנים ארוכים וראוותניים, ולפחות סלסלו שפמים אדירים, המפגינים מרחוק את גבריותם, ואילו המחוך הבליט במופגן את שדיה של האישה, שהם סימן נשיותה הבולט. המין הקרוי חזק ×”×™×” מודגש בהפרזה לעומת המין החלש גם בהתנהגות שנדרשה ממנו, והיה נמרץ, אבירי ותוקפני, ואילו האישה ביישנית, צנועה ומתגוננת, הציד ושללו, במקום שווה בין שווים. […]

אולי נבין עוד היום, ×›×™ בימים ההם נחשבה לאשה לחטא לבישת מכנסיים בספורט או במשחק. כלום אינה ממחישה את הצביעות ההיסטֵרית העובדה, שבימים ההם לא היתה אשה מעלה את המילה "מכנסיים" על שפתיה? אם ×”×¢×™×–×” להזכיר את קיומו של מושא מסוכן כל כך לחושים כמו מכנסי גבר, אמרה "לבוש רגליים" […]

כשישבה אשה חסודה בחברה ושילבה רגליים הזדעזע "המוסר", מפני שכך עלולים להחשף קרסוליה מתחת לאימרת השמלה. […]

בדמות זו רצתה החברה לראות את הנערה, שוטה ולא משכילה, מחונכת ואינה יודעת דבר, סקרנית וביישנית, לא בוטחת בעצמה ולא מעשית […]

המסורת ביקשה לשמור עליה כהתגלמות האידיאל הכמוס ביותר שלה, כסמל הצניעות הנשית, הבתוליות, אי-הארציות. אבל מה עזה הטרגדיה, כשנערה כזו מחמיצה את שעתה, וכבת עשרים וחמש או שלושים עוד לא נישאה! כי המוסכמות תבעו בלי-רחמים מבת השלושים שתוסיף להיות חסרת-ניסיון ונטולת-תאווה ותמימה, למען "המשפחה" ו"הנוהג", אף שאין תכונות אלה הולמות עוד את גילה. אולם אז נהפכת הדמות העדינה לקריקטורה חריפה ואכזרית. הבת שלא נישאה הופכת ל"יושבת בבתוליה", ל"בתולה זקנה", מטרה מתמדת ללעגם התפל של עיתוני-הבדיחות."

***

דבר ראשון שקפץ לעיני היה הדמיון בין הנוהג אז לבין החברה היהודית אורתודוקסית כיום. לא רק ברמת העיקרון של "לכסות את האישה לגמרי כי היא כולה איבר מין אחד גדול", אלא אפילו בעניין הפרקטי של המכנסיים. מעניין לא? מה יש בהן במכנסיים עם נשים שכל כך מפריע לגברים?

גם בעניין ×”"בתולות הזקנות" הדברים מאוד דומים, ולמי שלא יודע יש כיום בעיה קשה מאוד של רווקים מזדקנים, ועוד יותר קשה של רווקות מזדקנות בחברה האורתודוקסית (כיפה-סרוגה – החרדים כמובן משתדכים לרוב כבר בגיל העשרה). אלו, בראשית המאה הזו, בדיוק כמו אחיותיהם מראשית המאה ההיא, אמורות להיות יצורים חסרי תשוקה ומיניות (לא רק זאת, אגב: יש לרווקות גם בעיה לקיים מצוות רבות שדורשות גבר, אבל ×–×” סיפור עצוב אחר.).

דבר שלישי אהבתי מאוד את ההבחנה של צוויג בעניין הניסיון לגלם באישה את האידיאל התרבותי של התקופה, והקצנת הניסיון הזה עד לכדי קריקטורה.

ומה כל זה הזכיר לי? את בריטני ספירס. כן, את אותה זמרת (עאלק) חמודה ומגה-פופולרית. האם מישהו זוכר שפעם ספירס נודעה בכך שהיא "שומרת את בתוליה" לאחד? כן, היא רכבה אז על גל הניאו-שמרנות (שהגיע גם למיניות) שבארה"ב ונשבעה לשכב לראשונה רק עם בעלה.

אני כבר לא זוכר אם אכן כך היה (לא עקבתי, מצטער). מה שברור הוא שמאז זרם הרבה מאוד ברתולין בנהר תשוקתה (הגזמתי קצת כאן, הא?) ובריטני הקטנה והתמימה כבר לא כל כך קטנה, ותמימה היא בצורה אחרת לגמרי. למי שלא יודע, לא רק שספירס כבר אינה בתולה מזה זמן רב, אלא שלאחרונה היא עברה לפעילות אקסביציוניסטית, כאשר היא חשפה, כאילו בלי כוונה, את אבריה האינטימיים המגולחים למשעי לפלשי מצלמות הפפרצי. אלו מצידם מיהרו לפרסם את התמונות באינטרנט לכל דצריך (ומה לעשות שמדי פעם צריך), וספירס זכתה להיות בכותרות עוד איזה שבוע-שבועיים.

לא יודע, אבל נראה לי שאם יש מקום שעליו לא אמורים פלשי העיתונאים להבזיק, הוא ×–×”. ושאלתי היא כזו: אם אותן "בתולות זקנות" של ראשית המאה העשרים הם על פי צוויג קריקטורה של האידיאל האשה הא-מינית, הטהורה, הא-ארצית – של איזה אידיאל בריטני ספירס קריקטורה?

קריקטורה הלא היא הקצנה של מימד מסויים בדבר-מה, עד כדי הפיכתו של אותו הדבר כולו לגרוטסקי. אז של איזה אידיאל ספירס היא קריקטורה? תשובתי: ספירס היא קריקטורה של האידיאל שאומר שאשה חופשיה היא אשה חשופה. האידיאל שאומר שאנחנו משחררות את עצמנו על ידי זה שאנחנו מורידות את בגדינו וחושפות את גופנו. שמי שלא חשופה היא מדוכאת, ומי שלא מזדיינת היא מרובעת (ועוד על כך ראו במאמר יפה).

אחרי כל אותן שנים שבהן נשים כוסו ונעטפו עד חנק (אגב, רק במעמדות הגבוהים), ואחרי נורמות מיניות ויקטוריניים שמרניים עד גיחוך וחוסר-טבעיות, יש בהחלט הגיון באותו אידיאל שאומר: תנו לנו להתלבש כרצוננו ואף גבר לא יאמר לנו מה ללבוש ואנחנו השליטות הבלעדיות של גופנו וגם נזדיין מתי ואיפה שנחפוץ ואם לא מוצא חן בעיניכם אז טאף! כן, באמת יש בזה הגיון. אבל כמו כל אידיאל יפה, גם אותו אפשר להוציא מאיזון ולהפוך למופרך אם מגזימים איתו, אם מושכים אותו, בשפה פילוסופית, ad absurdum. בריטני ספירס הצליחה לעשות בדיוק את זה.

ביי ביי, ילד צרצר

קריאה רציפה וארוכה מספיק ב"הגבול הדק: מילון ציתותים" (ליקט, תרגם, אסף והמציא: עוזי וייל) היא אולי הדרך הטובה ביותר שאני מכיר לבצע הזרה של הקומדיה, ודרכה הזרה של השפה. ככל שקוראים יותר, כך נעשה קשה יותר לצחוק. הבטן כואבת. וכך, ככל שקוראים יותר וככל שקוראים רצוף, האפקט נעלם, ובמקומו נותרות תבניות בלבד.

מבחוץ, אגב, כל התהליך נראה כסדרת קרקורים דחוסה, שהולכת ומתנוונת, עד שנותרת ממנה רק קריאה מאומצת, נדכאת, שמופרעת מדי פעם בהתפרצות קרקורים, שנעלמת שוב, וחוזר חלילה.

בקריאה כזו אפשר גם לגלות את סוג ההומור שלכם. מה שנשאר מצחיק לאחר שכל התבניות האחרות כבר חדלו מלהשפיע. קוראים לו ג'ק הנדי, ואפשר למצוא חלק מהציטוטים שלו כאן.

"Too bad when I was a kid there wasn't a guy in our class that everybody called the "Cricket Boy", because I would have liked to stand up in class and tell everybody, "You can make fun of the Cricket Boy if you want to, but to me he's just like everybody else." Then everybody would leave the Cricket Boy alone, and I'd invite him over to spend the night at my house, but after about five minutes of that loud chirping I'd have to kick him out. Maybe later we could get up a petition to get the Cricket Family run out of town. Bye, Cricket Boy".

אולי הסיבה העיקרית שהוא עדיין מצחיק אותי היא שלא באמת הצלחתי להבין מה הוא עושה שם. אני יכול להבין מה מצחיק בלומר ש"אם וודי אלן לא היה קיים מישהו היה צריך לסרוג אותו" (השוואה בין וודי אלן לבין סוודר, על כל הקונוטאציות ושאר הבלאגן. יופי), אבל משהו בסיפור "ילד צרצר" של הנדי עובד לגמרי אחרת, ואני לא בטוח עד כמה, אם בכלל, הצלחתי להבין אותו.

ניסיון:

הנדי מספר סיפור, שעובר תהליך מהיר של ריאליזציה. מה שמתחיל ב"חבל שלא…" הופך לממשי יותר ויותר. הנדי ממציא ילד צרצר כדי להגן עליו, ואז מואס בו (יותר נכון, מואס בצרצוריו הדמיוניים), ומתכנן לסלק את משפחתו מהעיר. אולי הוא גם מצליח. מהרגע שבו ילד צרצר מוזמן לחדר של הנדי, העולם הבדיוני נעשה ממשי במהירות, ממשפט למשפט. אפשר כמעט לסמן איפה ילד צרצר ממשי יותר, ואיפה פחות.

אבל זה לא מצחיק. ואני הסתובבתי אכול סרטים בלשניים במשך כמה ימים, עד שעופר הביא לי לקט של "The Far Side" של גארי לארסון (למי שתהה, התמונות מהחוברת). משהו בסיסי בשניהם דומה מאוד, וזה לא רק המשחק בעולמות אפשריים.

ואז הבנתי את ×–×”: שניהם בריונים. ויותר מכך – שניהם בריונים על העולמות שהם בנו. הריאליזציה שעובר ילד צרצר היא ריאליזציה שמתרחשת רק בשפה, בתוך הפסיכוזה של הדובר שהנדי מקים. בשטרנברגית עילגת, הריאליזציה מנומקת מימטית, כהנמקות פרספקטיביות. במדוברת, הנדי מתבריין על ילד דמיוני, שמתואר כממשי יותר רק בגלל שהיחס של הדובר אליו נעשה יותר ויותר אישי. משהו בבריונות (בבריונות מהסוג ×”×–×”, שאין תיאור הולם שלה בעברית. בריונות של יגאל שילון, של חברי אחוות סטודנטים אמריקניות), משום מה, מצחיק תמיד.

שזה קצת עצוב. כי הנדי הוא משורר של ממש. הוא מקים ומנתץ עולמות אפשריים באמצעות שינוי של מילה, והבריונות קצת מסתירה את זה. מצד שני, אולי כך יפה. בועות סבון, שאינן אומרות דבר, לא על וודי אלן ולא על העולם, רק על עצמן, וקצת על סבון.