ארכיון תגיות: שיח

בואו נדבר על מין

She is topping up your engine oil for the cross-country coming up. Your RPM is hitting a new high. To wait any longer would be to loseWeight Exercise prime time…

She picks up a Bugatti's momentum. You want her more at a Volkswagen's steady trot. Squeeze the maximum mileage out of your gallon of gas. But she's eating up the road with all cylinders blazing. You lift her out. You want to try different kinds of fusion. (Bunker 13, אנירודה בהל)

הציטוט הנהדר הזה לקוח מתוך הסצינה הזוכה בפרס סצינות הסקס הספרותיות הגרועות ביותר לשנת 2003. כדאי לקרוא את הקטע המלא, הוא מושלם ומרתק. הוא המחשה רבת עוצמה לכוח הבלתי-אפשרי של המלכודת הספרותית שהיא כתיבה על מין.

מלכודות ספרותיות הן אחת האפשרויות התיאורטיות המגניבות והזנוחות ביותר בשטח, וכתיבה על מין היא כנראה המפורסמת שבהן, מפורסמת מספיק בשביל להפוך לתחרות שנתית, חזקה מספיק בשביל להצליח, שוב ושוב, להפיל כותבים נוספים לרשימת המנצחים בתחרות. מיטל כתבה כאן לא מזמן על זה שאין מספיק חדווה בסקס בספרות. היא צודקת, כמובן, אבל נראה לי שהיא תובעת דבר מה קשה במיוחד, גם אם אפשרי. כאילו המין הפך למשולש ברמודה של הספרות. איכשהו כולם יודעים שאסור, ובכל זאת טסים פנימה. איכשהו כולם מתרסקים.

***

כשלעצמו, מין לא צריך להיות מסובך כל כך. לפעמים הוא כן, אני יודע, אבל הוא לא חייב להיות. כלומר, מין במציאות לעולם לא גרוע כמו בספרות, וכשהוא גרוע, הוא גרוע לגמרי אחרת. הסיבה העיקרית היא מן הסתם היסטורית. לקח זמן עד שהתירו לכתוב על סקס, שלא במרומז, שלא בדילוגים, וכשזה קרה כתיבה על סקס נעשתה הצהרתית.

הנה כי כן, מין נעשה כה דרמטי עד שכאשר מדברים עליו, על הכל יש לשתוק. כתיבה על מין משולה לאדם שעומד על שולחן בית הקפה ומכריז: בואו ונדבר על מין. קצת כמו ה"להיות או לא להיות" בהמלט, סצינה שצוטטה עד שנעשתה למבחן. כיצד השחקן הזה ישחק הפעם. הנה, הנה אומרים את "להיות או לא להיות".

קל להיכשל במבחנים כאלה. השופטים נוטים לביקורתיות יתר, והמתמודדים נלחצים. אבל זו לא הסיבה היחידה. זו לא יכולה להיות הסיבה היחידה. אף אחד לא הכריח את אנירודה בהל, הזה שצוטט קודם, לכתוב רע כל כך. ולחץ לא יכול להסביר הכל.

***

מין נמצא בצומת תרבותית משונה, שבין בושה לכורח. הכורח לעשות, הכורח לדבר. כתיבה על מין כמעט תמיד × ×¢×” בין שני הצירים האלה, בעוד שמין עצמו – לא כל כך. ראו את הקטע שצוטט קודם. הוא מצליח להיות מבויש ופורנוגרפי בה בעת. אין כאן זין וכוס, יש מכונית מטפורית. אבל המטפורות הללו, המחורבנות כשלעצמן, לא מותירות מקום רב לדמיון. כל הדברים שמין יכול להיות, כל מה שמצחיק ומגרה ומשעמם ומוצלח במין נעלמים. נותר רק הסטפס המסורבל ×”×–×” בין הבושה לצורך לכתוב, שיר עילג בין הטיפות.

וגם זה לא כל העניין. כי כתיבה על מין לא נעשית בוואקום. היא נעשית לצד דברים אחרים שנכתבו על מין, נתיבים סלולים זה מכבר לדיבור הזה. כי מין, יש לדעת, ניתן לכתוב כפורנוגרפיה, כגרוטסקה, בקריצה ובהתייפייפויות מטפוריות. אלה, פחות או יותר, כל האפשרויות המוכרות.

לכאורה, הפתרון הוא נוסחת הקסמים של הפורמליזם הרוסי – הזרה. אבל זו בדיוק הבעיה בכתיבה על סקס, ×–×” בדיוק מה שהופך אותו למלכודת. הדרכים הממוסדות לכתוב על סקס לא מסדירות רק את הדיבורים של האנשים שבחרו ללכת בהן – באלו מלים להשתמש, מתי לאזכר חלקי גוף שונים, אלו חלקי גוף לאזכר – הן מכוננות גם את הדרך שבה אנו קוראים, ולכן גם ניסיונות דיבור אחרים אודות אותו מושא. אם תכתוב על מין בחדווה, תיחשד בפורנוגרפיה, אם תנסה ריאליזם תיחשד בגרוטסקיות. כל מילה מקרבת אותך לנתיב שיח קיים, לדרך שנסללה, ואם תלך קרוב מספיק, יקראו אותך לאורה. וכל מילה כאן טעונה כמוקש. כוס וזין רומזות פורנוגרפיה, מטאפורות של מכוניות רומזות להתייפייפות. ההתמקדות בפעולות הגופניות היא פורנוגרפיה או גרוטסקה, הניסיון להתעלם מהן – קריצה ואסתטיזציה. כל בחירה, קונקרטית ככל שתהא, תקרב אותך לבחירות קודמות, של אנשים אחרים, ואם תתקרב מדי כבר לא תכתוב על מין, אלא על "מין". כלומר, תהפוך בעצמך לחלק משכבת הדיבורים העבה הזו, שמכסה את המין ומעלימה אותו.

הזרה משמעותית יותר אפשרית, כמובן. אפשר לכתוב על סקס אחרת, אבל עצם הניסיון פירושו כתיבה שנוצרת ביחס לכתיבה הממוסדת, ביחס לנתיבים המוכרים, ולכן גם כתיבה מוגבלת מאוד, דרך צרה שבצידה האחד הפורנוגרפיה ובשני ההתייפייפות. קראו שוב את הקטע שצוטט קודם, זו דוגמא רבת הוד. הבעיה אינה לכתוב על סקס "אחרת", אינה להחזיר למין את מיניותו, אלא לכתוב על סקס כפי שאתה מעוניין – בחדווה, בסתמיות, בשעמום. קרן ניסחה זאת היטב: איך כותבים על סקס כעוד פעילות אנושית?

ויותר מכך, איך כותבים על מין כפורנוגרפיה, כפי שהוא יכול להיות לעתים, מבלי לכתוב פורנוגרפיה? איך כותבים על מין כגרוטסקה מבלי לכתוב גרוטסקה? ואיך כותבים מין באורות רכים של סצינה ארוטית זולה מבלי, ובכן, לכתוב אורות רכים של סצינה ארוטית זולה? במובן זה, הדיבורים הקיימים על מין אינם נתיבים סלולים, אינם מאפשרים לדבר באמת על מין, כלומר על האקט עצמו שמתרחש בעולם המיוצג. הבחירה לכתוב על מין כמכניקת איברים משמימה כבר לא מתארת מין שנראה כך, אלא היא בחירה אסתטית-סגנונית, מנותקת מהעולם שאותו היא מתיימרת לייצג.

***

ב"חולית" שותה פול מואד'דיב, גיבור הספר, שותה את "מי החיים" וזוכה לראות את העתיד. "חולית" הוא כנראה הספר היחיד שקראתי שבו הנבואה נלקחת ברצינות. כי מואד'דיב רואה את העתיד הרחוק, ועתיד זה, שכבול לבלי התר בפעולותיו כיום, מתרחש ג'יהאד ענק, חוצה גבולות. ומכאן והלאה, פעולותיו של מואד'דיב בהווה נועדו לסכל את אותו גורל. הוא עושה שינויים קטנים, מתקן מסלול בזהירות, ועדיין הג'יהאד העתידי עודנו לפניו, עודנו תוצאה ישירה שלו עצמו. זו אינה קסנדרה, שאיש אינו מאמין לנבואותיה, אלא נביא שיוצר את הטרגדיה אותה הוא רואה תמיד. כך, כיום, נראית לי הכתיבה על המין. כמו אסון בלתי נמנע וצפוי מראש, עם כל בחירה שנעשית.

והאמת היא שזה לא חייב להיות כך. ספרים לא חייבים להכיל סצינת מין אחת, תמיד אחת, שהיא תמיד חלק מכריע מההתפתחות העלילתית (גבר פוגש בחורה, הם מזדיינים. הכל משתנה לעד) או חוליה נוספת, מיותרת, בשגרת העולם (גבר פגש בחורה מזמן, הם הזדיינו הרבה. שום דבר לא ישתנה עוד). מין יכול להיות התפתחות, חלק מיחסים שגדלים לאט, שנעשים טובים או רעים יותר. הוא יכול להיות שגרה, אבל לא השגרה המכחידה הרגילה, אלא שגרה שפויה ומוצלחת. הוא יכול להיות סתם, המשך היחסים באמצעים אחרים, המשכם של החיים עצמם. כמו שהוא באמת, לפעמים. לא כמו שהוא נכתב.

» התודות, אגב, לקרן, שלולא השיחות איתה הפוסט ×”×–×” לא ×”×™×” נכתב, ומעט ממנו, אם בכלל, ×”×™×” נחשב »

למלשינים אל תהי תקווה

ארגון "שוברים שתיקה" פרסם את עדויות החיילים ממבצע "עופרת יצוקה". מה אפשר לכתוב על זה בכלל? שזה מזעזע? זה לא מזעזע. לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת. ודווקא רציתי לכתוב על זה, אבל מה עוד כבר אפשר לומר?

לאחרים דווקא ×”×™×” מה לומר. אפילו די הרבה. אחרי קצת זמן בעיתונות, אתה לא צריך אפילו לחכות לטורי הדעה. אתה יודע מה ×™×”×™×” שם. משמאל – לחקור את ×”"כשלים"; ממרכז – העדויות לא אמינות; מימין – העדויות לא אמינות, למלשינים אל תהי תקווה, השם יקום דמם.

בקישור הקודם ניתן לקרוא תמלול של חלק מהשיחה בין עירית לינור לקובי אריאל. השניים מתפללים בקול לכמה "חֵזְקִי", שיקומו ויראו למוסרים האלה מה זו ציונות. וגם זה לא מזעזע, וגם זה צפוי עד בחילה. החידוש היחיד הוא תיבול הפולקלור היהודי מצדו של אריאל, וגם לזה יכולנו לצפות, בעצם.

  התמונה מכאן

אבל כדאי לקרוא בכל זאת, כי כך נראית המלכודת שבה נמצא השמאל הישראלי היום. אם אתה יוצא להעיד, היה מוכן לכך שייכנסו בך. עד העצם. כאשר "שוברים שתיקה" רק הוקם, המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה של הארגון, החרימה את הפריטים שהוצגו, ופתחה בחקירה נגד המתלוננים. הם הרי העידו על ביזה, לא? אנשי "שלום עכשיו", לא בדיוק הטיפוסים הכי רדיקלים על הסקאלה, חוטפים איומים ומכות ממתנחלים בשטחים, בכל פעם שהם מנסים לקבוע כמה התנחלויות בדיוק יש; ומי שהולך לבילעין או נעלין, ובכן, דמו בראשו. אם, מצד שני, תחליט להעיד מבלי להיחשף, אז לינור ואריאל יכעסו נורא. אליבא דלינור: "תבסס את עצמך, יא זבל".

כמה נורא, ככה פשוט. אליעזר יערי, מי שהקליד את הדברים, משווה בין השירות הצבאי של אריאלי ולינור לבין זה של אנשי "שוברים שתיקה". הופה, לכאורה קלף מנצח. אבל גם זה לא מדויק. כי אם אתה לא עשית צבא, או לא עשית קרבי, או לא עשית קרבי מספיק, אז אתה משתמט. אבל אם עשית צבא, וראית דברים, למה לא דיווחת על זה קודם? איפה היית בזמן אמת?

תמיד יש מה לומר, ותמיד יהיה מי שיגיד את הדברים. בתוך מערכת הקודים הישראלית, קשה לצאת גם שמאלן וגם צודק. אבל לפעמים צריך לנסות. קראו את העדויות הללו, נסו לחשוב אם אתם הייתם יכולים להמציא אותן. לא רק את הסיפורים, את השפה. קראו איך השפה הצבאית מצליחה לכסות על פשעים, גם כאשר דובר השפה הזאת מנסה לספר על הפשעים האלה. לא כך נראה זיוף.

ואם אתם רוצים לשכנע מישהו, זכרו שהאנשים שבוחרים לא להאמין לעדויות הללו הם אותם אנשים שקוראים את העיתון ומצקצקים על הפוליטיקאים המושחתים וכתבות הפלילים; הם אותם אנשים שמתנדבים לספר איך הולך ופוחת הדור, ואיך אין לנוער כבוד לכלום; הם אותם אנשים שראו בכל הארץ כתובות של "מוות לערבים", וראו איך, באוטובוס, ערס נטפל למישהו סתם בשביל המשחק. הם יודעים איך העם שלהם נראה. בישראל, צה"ל הוא ממלכה אבודה ומנותקת. כולם היו שם. כולם יודעים איך זה באמת עובד. אבל אף אחד לא רוצה לעשות את החיבור. הגיע הזמן לשכנע אותם.

* ואני, אני שונה? בפסקה הראשונה כתבתי על המבצע ש"לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת". כמה אמון אני יכול לתת לצה"ל? גם אני, כמו ישראלים רבים, קובע את דעתי מראש.

אבל לי יש סיבה. שמעתי את דובר צה"ל משקר יותר מפעם אחת. למעשה, משרד הדובר שיקר לי אישית כמה פעמים. למעשה, חשבתי להקים אתר שיעקוב אחר השקרים האלה. אין לי את הזמן. מישהו רוצה לקחת את זה על עצמו?

* הפוסט כולו רק מגרד את פני השטח של פוסט של קרן, שיום אחד עוד ייכתב, אם רק אצליח להוציא אותה מרבצה. קרן, איה אבדת?

פאקינג אינטרנט

1.

את הביטוי "פאקינג אינטרנט" שאלתי מהדוד סאמי, אוּשייה שהסתובבה אי אז בפורומים של IOL. כדרכם של ביטויים, אף אחד לא טרח להסביר מה הוא בעצם אומר, אבל כנראה שלא היה בכך צורך. "פאקינג אינטרנט" הוא ביטוי שלוכד פליאה והשלמה, "ככה זה" שהזדווג עם "וואו", ואין ממש צורך לתמלל זאת.

2.

נהוג לומר שהטלוויזיה היפנית גרועה מהטלוויזיה האיטלקית, ויש לא מעט תימוכין להשערה הזו. הטלוויזיה היפנית היא, כנראה, סקסיסטית, מטורפת ומלאה בכל כך הרבה הבלים, עד שיהיה צורך לפתוח אינטרנט נוסף כדי להכניס לשם את כולם.

מצד שני, אנחנו צופים בזה. רוב האתרים הגדולים מעלים לפחות טור אחד שמלקט סרטוני רשת דביליים, וכמעט בכל טור כזה יש פינה שמוקדשת ליפנים. היפנים, מצדם, טורחים לספק חומרים למכביר, ושני הצדדים יוצאים מרוצים.

במלים אחרות, אנחנו נהנים מהתוצרת היפנית, רק מעדיפים שמישהו אחר ייצר אותה. זה מאפשר לנו לצפות באותו הזבל שהיפנים צופים בו, יחד עם הבונוס של התנשאות על עם אחר. להבלים היפנים יש שוק גם כאן, והסיבה היחידה שהוא מאוכלס בתוכניות זרות היא שמרנותם של מרבית המפיקים.

הטלוויזיה היפנית מלאה בזבל – קשה להתכחש לכך – אך רובו לא נחות יותר ממה שמשודר אצלנו (ישנן, עם זאת, כמה וכמה דוגמאות נגד בולטות). מה כן יש להם שאין לנו? יצירתיות. היפנים מוכנים לבדוק מה קורה כאשר יורים כדור במהירות 100 קמ"ש מגב רכב שנוסע במהירות של 100 קמ"ש (הוא נופל); הם מייצרים טטריס אנושי; הם משחקים במטריקס. ×–×” זבל, אבל ×–×” זבל מגניב.

3.

אחד הדברים שהיפנים עושים הכי טוב הוא לבדוק מה היה קורה אם. הכדור שנורה מהרכב הוא דוגמא אחת, ואיפשהו הם גם בדקו איך יכול אדם לנצח דיונון. מה היה קורה אם הוא אחד החומרים שמהם עשוי הפאקינג אינטרנט.

ביסוד הפאקינג אינטרנט מונחת שאלה: מישהו עשה מה?!

4.

האינטרנט מורכב מדיבורים. דיבורים אינם חייבים להתנסח במילים, הם יכולים להיות אנימציית ×’×™×£, סרטון או שיר. ×–×” לא משנה. מה שמשנה הוא שזה כל מה שיש ברשת – אנשים שמדברים על דברים ואנשים שמדברים על דיבורים.

רוב הדיבורים זהים זה לזה. אנחנו נתקלים באותן המחשבות, באותם הניסוחים. אבל כאשר מאות אלפי אנשים חושבים על משהו, משהו חדש חייב לצאת. אפשר, לכן, לראות את הרשת כולה כתיעוד מוטציות החשיבה של בני האדם. אדם נתקל בדבר. הוא מדבר. אדם אחר נתקל באותו דבר, ומדבר גם. באיש ה-500 הדיבור כבר יראה מעט אחרת. מדי יום אנשים חדשים חושבים על אותם הדברים, ודיבוריהם מתרבים ברשת. בשלב מסוים, אתם תראו את אותו הדיבור, על אותו הדבר, רק הפעם בחזקת עשרת אלפים, ותקבלו יפני.

5.

מישהו העלה ליוטיוב קליפ קצר בשם "אנשי האינטרנט". הוא מציג, כפי שמתבקש משמו, חלק מהדמויות שהפכו למיתולוגיה ברשת, מילד מלחמת הכוכבים ועד ל-goatse. לרוב הדמויות הללו יש מאפיין משותף אחד – הפאקינג אינטרנט.

האינטרנט הוא קריוקי אחד ארוך, שבו ביצוע רודף ביצוע. ככל שהביצועים מתרבים, כך הם נעשים מופרכים וייחודיים יותר. וכשאנחנו מתפעמים, אנחנו לא מתפעמים רק מהייחודיות של הדבר, אנחנו מתפעמים מהגודל של הרשת שאכלסה אותו. קל להיתפס על היפנים, מכיוון שהזרות התרבותית שלהם גדולה מספיק כדי ליצור את האפקט הנ"ל על כמעט כל דבר שהם נוגעים בו, אך גם ללא היפנים היינו זוכים לאותה כמות של ביזאר קשה. הרשת פשוט גדולה מספיק.

ככל שהסרטון מופרך יותר, כך אנו מרגישים את גודלה האדיר של הרשת, את כמות האנשים שליהגו וליהגו עד שנוצר הסרטון ×”× "ל. כאשר אנחנו רואים עוד ליפסינק, עוד מנטוס נשפך לקולה, עוד goatse – אנחנו מביטים, למעשה, בדיבור בחזקת עשרת אלפים. אנחנו מביטים במחשבה שנחשבה על ידי כל כך הרבה אנשים, עד שהיא נעשתה מעוותת, ייחודית. ואיפשהו, אולי, אנו חשים ביראה.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור