ארכיון תגיות: שפה

זה זה זן

"הייתי אתמול בחנות ספרים, וראיתי שם את 'המדע החדש' של ויקו", אמר לי פעם ליכטש, "ידעתי שאני לא אקרא את זה בקרוב, אבל הפיתוי לקנות היה בלתי נסבל". "הקריטריון שלי, מהבחינה הזו, הוא די פשוט," עניתי. "אם לבורחס יש את זה בספריה, זה צריך להיות גם אצלי". למחרת הוא קנה את הספר. אני גם.

"ספר הזן של ג'וֹשוּ" הוא אחד מאותם ספרים. יש שוק שלם של ספרים, שקהל הלקוחות שלו מורכב מפטישיסטים של תרבות, אנשים שספרייתם מורכבת מספרים ש"מן הראוי" שיהיה להם. אין בכך רע. אני כזה, וסביר להניח שגם האנשים שיקנו את "ספר הזן של ג'ושו" הם כאלה. הם יחזיקו את הספר בספריה, ימוללו מעט את דפיו הנאים (כריכה קשה, סימניה בילט-אין), ואולי אפילו יקראו את כולו. אחר כך יעבור הספר אחר כבוד לעולם שיחות הסלון, והשם ג'ושו יקשט אנקדוטות על הסינים המשונים הללו. ככה זה.

ג'ושו הקליד: WTF

"נזיר שאל, 'מילתו של ×’'ושו – מהי?'
ג'ושו אמר, 'אין אפילו חצי מילה'.
הנזיר אמר, 'מורי, אבל האם אינך כאן?'
ג'ושו אמר, 'אינני מילה'".

הבנתם? סביר להניח שלא. ג'ושו אינו מסוג הנזירים שמתאמצים מדי להבהיר את עצמם. הוא סתום, והוא סתום במכוון. בכדי להבין, יהיה עליכם להבין קצת זן, וכנראה שגם זה לא יעזור יותר מדי. גם ההקדמה אינה מסייעת במיוחד, וההערות, שמשבצות חלק מקטעי הספר, ממשיכות באותו קו של ג'ושו.

ציטוט שהיה באמת:

"מישהו שאל, 'הירח המלא באמצע השמים – מה מקור אורו?'
ג'ושו אמר, 'מה מקור הירח?'

הערה: מה מקורה של ההערה הזאת?"

×’'ושו מוזר. הוא מוזר בכוונה. הוא מוזר ×›×™ אחד מעמודי התווך של זן הוא חשד נורא במילים. אחת מנקודות המוצא של הבודהיזם, היא שהעולם משתנה תמיד, ושכל "דבר" בו קשור לכל "דבר" אחר. אם ×–×” המצב – ואין שום סיבה להניח אחרת – המילים מטעות אותנו. הן מחלקות את העולם לחלקים, ומניחות שיש לכל חלק ×›×–×” מהות משלו. אנחנו אומרים "כיסא", ונדמה לנו שתפסנו משהו בעולם. אך בעולם אין כיסא, יש רק חומר. השפה מבלבלת, ומי שלא מאמין בכך, מוזמן להמשיך להתחבט עם שאר הפילוסופים של תרבות המערב ב"בעיית העצם".

זו אחת מהסיבות לחוסר הבהירות של הספר הזה. אם זן חשדן כלפי מילים, ג'ושו חשדן פי כמה. הוא מדבר, אך בורר מילים; מדבר, ומעדיף שלא.

וזו הסיבה השניה: זן הוא לא פילוסופיה; הוא פרקטיקה. הוא נועד להביא אותך להארה, להפנמת האמיתות הבסיסיות לגבי העולם, לא רק לידיעה שכלית שלהן. לכן הסתימוּת. אם תבינו מיד, תבינו הבנה שכלית. הסתימות מאפשרת לקטעים הקצרים הללו לתפקד כפצצת זמן קוגניטיבית. אינך אמור להבין; קודם עליך להתגלגל עמם מעט. יום אחד תבין, והקוּאן הקצרצר יתפוצץ לך במוח, וכשזה יקרה, אולי זו לא תהיה הבנה מילולית. כך הגיע להארה ג'ושו עצמו.

בריון רוחני

ב"איך עושים דברים עם מילים" (רסלינג. תרגום: גיא אלגת), אוסף הרצאות של ×’'ון אוסטין, מפנה אוסטין זרקור לסוג דיבור, שעד אז נעלם מעין. הוא מכנה אותו "מבע ביצועי" – דיבור שלא נועד לתאר דבר מה, אלא לבצע פעולה. כומר שמכריז על זוג כנשוי; הורים שמכנים את ילדם בשם; אדם שמתערב על דבר מה – כל אלו הן פעולות שמתבצעות באמצעות מילים. עצם הבעת המילים, היא הפעולה.

במובן מסוים, אפשר להתייחס לאוסף הקוּאנים ×”× "ל כצרור מבעים ביצועיים. אך אם ברוב הדוגמאות של אוסטין, המבע הביצועי פירושו פשוט לכנות משהו בשם, אצל ×’'ושו שמור למילים תפקיד אחר. ×’'ושו לא מנסה לתאר את ההארה – התיאור פירושו לעבור מהעולם עצמו לעולם המושגים המופשטים, לעולם המילים – הוא מנסה לעורר אותה. "מה משמעות 'אם תחזור אל המקור, תשיג את האמת'?" שואל אותו מישהו. "אם הייתי עונה לך," משיב ×’'ושו, "לא הייתי ראוי לאמונך" (ספר הזן של ×’'ושו, 342).

ג'ושו, במילים אחרות, הוא בריון רוחני. מילים הן רק חלק מקשת התנהגויות שלמה, שכל מטרתה היא ניתוץ המופשט לטובת הקונקרטי. כדי להצליח לעשות זאת, הוא חייב לצאת מהמסגרת ששאלות הנזירים כופות עליו. לכן הוא עונה תשובות שונות לאותן השאלות; לכן הוא עונה שלא לעניין; לכן הוא צוחק.

פתאום, אחרי כ-100 עמודים

אבל גם ג'ושו, כאשר הגיע להארה, כבר תרגל זן. סביר להניח שגם יואל הופמן, שתרגם את הספר מסינית לאנגלית (דרור בורשטיין תרגם לעברית מהתרגום האנגלי) והוסיף את ההערות, מכיר את הנושא. כנראה שזה לא נכון לגבי רוב קהל היעד של ספר זה. בשבילם, הספר יהיה אסופת חידות חסרת פשר, הבל סיני מתמשך.

ג'ושו נטוע עמוק בתוך עולם אחר, עמוס רמיזות למשלים של הבודהה ולסוטרות בודהיסטיות. חשוב מכך, הטקסט שקוע עמוק בתוך כמה משאלות היסוד של הזן-בודהיזם: כיצד ניתן להגיע להארה שהיא חסרת תשוקות, אם אתה משתוקק להגיע להארה? כיצד ניתן להשתמש בשפה, מבלי להיתפס לעולם האבחנות? מהי ה"דרך", ואיך ניתן לפסוע בה? כל הדברים הללו מרחפים שם, מעל כל דיאלוג. לעתים ההערות מועילות מאוד, לעתים לא. והאמת, אולי זה לא משנה. כי גם נזיריו של ג'ושו, שלא חסר להם רקע בבודהיזם, לא תמיד מצליחים להבין. וכי קריאה בספר הזה, גם כשלא מבינים, בונה דבר מה. פתאום, אחרי כ-100 עמודים, הקואנים הללו מצטברים לכדי תחושה של סדר. וגם אם אינך מבין קטע מסוים, משהו בו מתחיל לדגדג מוכר, כמעט הגיוני.

קטע זה פורסם לראשונה, בשינויים קלים, בנענע 10. אני לא לגמרי מרוצה ממנו, כי יש עוד המון לומר, ופחדתי לחרוג ממגבלת המילים ומהדד-ליין. דיון יתקבל בברכה.

ד"ר מנהטן ומה הקטע עם הטרלפמדורים

1.

"וונגוט מת. ככה זה".

ההתחכמות הנ"ל מופיעה פעם אחת בגוגל בעברית, ו-64 פעמים באנגלית. יש אפילו קליפ ושיר. אני אתאפק.

2.

"ככה זה" (so it goes) מופיע גם ברשימת "15 הדברים שקורט וונגוט אמר טוב יותר מכל אדם אחר". זו רשימה די מבעסת, אבל "ככה זה" חייב היה להופיע בה. הביטוי מבצבץ אחרי כל פסקה ממוצעת ב"בית מטבחיים 5", הספר הטרלפמדורי של וונגוט, והוא מוצלח כל כך לא בגלל הצירוף של "ככה" ו"זה" (ובאנגלית זה אכן נשמע טוב יותר), אלא בגלל הצירוף של טרלפמדורים ובני אדם.

ועכשיו אסביר.

3.

"×›×›×” ×–×”" הוא מה שאומרים הטרלפמדורים כאשר מישהו מת. "כל הרגעים – עבר, הווה ועתיד – היו קיימים מאז ומתמיד ויהיו קיימים לנצח. הטרלפמדורים מסוגלים להתבונן בכל הרגעים השונים הללו ממש כשם שאנו מסוגלים להתבונן, למשל, בשלוחה של הרי הרוקי. הם מסוגלים לראות כמה תמידיים הם כל הרגעים, והם מסוגלים להתבונן בכל רגע המעניין אותם. רק האשליה שלנו, כאן על הארץ, אומרת שכל רגע בא אחרי רגע שקדם לו, כחרוזים על חוט, ושכל רגע חולף חלף לנצח".

"טרלפמדורי הרואה גופה חושב שהאיש המת נמצא במצב רע ברגע מיוחד זה, אבל הוא בסדר גמור ברגעים רבים אחרים. על כן כאשר אני עצמי שומע שמישהו מת אני מושך בכתפי ואומר מה שאומרים הטרלפמדורים בראותם איש מת. הם אומרים: 'ככה זה'".

את זה, אגב, מספר בילי פילגרים. הוא חי זמן מה עם הטרלפמדורים, ועתה, כמו הבודהה, הוא מתכוון להביא מזור לעולם באמצעות הראייה המיוחדת להם. אם תכירו את טבעו האמיתי של הקיום, לא תדעו עוד אומללות.

4.

ולכן, וונגוט, ששולח ידו בכתיבת ספר טרלפמדורי, מסיים את מרבית פסקאותיו ב"ככה זה". כלומר, בגלל זה ובגלל שמישהו מת עם כל פסקה וחצי. אבל איכשהו לא מרגישים באופטימיות רבה מדי ב"מסע הצלב של הילדים". וונגוט בונה על הפער שבין הטרלפמדורים לבני האדם. הוא אומר "ככה זה" בטרלפמדורית, ויודע שזה יתורגם לאנגלית/עברית/אנושית. ושאצלנו זה לא ככה. לא כך עד כאב.

5.

"בית מטבחיים 5" הוא לא באמת ספר טרלפמדורי. ספרים טרלפמדורים נראים ככה:

"כל גיבוב סמלים הוא הודעה דחופה ומתוקצרת המתארת סיטואציה, סצינה. אנחנו, הטרלפמדורים, קוראים אותם בבת-אחת, לא בזה אחר זה. אין קשר מיוחד כלשהו בין כל ההודעות, אלא שהמחבר בירר אותן בקפידה, כדי שכאשר ייראו יחד בבת-אחת הן ייצרו דימוי של חיים יפים, מפתיעים ועמוקים. אין התחלה, אין אמצע, אין סוף, אין מתח, אין מוסר-השכל, אין סיבות, אין השפעות. מה שאנחנו אוהבים בספרים שלנו זה העומק של רגעים נפלאים רבים הנראים בעת ובעונה אחת".

ב"בית מטבחיים 5" יש עלילה. אמנם, היא מורכבת מהמון סצינות, שטבועות, כמו יתוש בתוך ענבר, בזמנים שונים, אבל יש עלילה. אם תרצו, אפשר לתאר את הספר כרשת של זעיר-עלילות, שנובעות כולן מחייו של בילי פילגרים. אריסטו היה קורא לזה "אחדות הגיבור".

קשה לכתוב ספר טרלפמדורי בשפה אנושית. הזמן טבוע באבני הבניין של השפה, אפילו אם זו שפת ההופי. אם הוא היה רוצה לכתוב ספר טרלפמדורי באמת, היה על וונגוט להשתמש בקומיקס.

6.

"Watchmen" של אלן מור עושה משהו כזה, ובשביל אותו האפקט. אחת הדמויות בקומיקס האולטרה-מוצלח הנ"ל היא ג'ון, הידוע גם כ"ד"ר מנהטן". זה הסופר גיבור היחיד בקומיקס הנ"ל, ואחת מיכולותיו המגניבות היא היכולת לראות את הזמן כולו. לראות את הזמן פירושו להפוך זמן למרחב.

והנה, קומיקס הוא בדיוק המדיום בשביל זה. ציור, כפי שאמר אחד לסינג, הוא אמנות מרחבית וכתיבה היא אמנות של זמן. אנחנו פחות או יותר תופסים תמונה ברגע אחד (פחות מיותר), אבל נאלצים לקרוא ברצף של זמן, מילה אחר מילה. משפט אחר משפט.

וקומיקס, כאמנות סינקרטית, יכול לשחק עם הדברים האלה. קומיקס יכול לשלב בין טקסט לתמונה, תמונה לתמונה, טקסט לטקסט, בדרכים שסיפור רגיל אינו מסוגל. וכך, בפרק הרביעי של ווצ'מן יש את אחד הניסיונות המגניבים ביותר ליצור תחושת זמן שונה, לראות את הזמן דרך העיניים של ג'ון.

7.

ראו את העמוד הראשון של הפרק הרביעי. ג'ון יושב על המאדים, מביט בתמונה. הטקסט מתאר את הציור. בפאנל הבא התמונה כבר על אדמת המאדים. אבל לא בגלל שג'ון הפיל את התמונה, הוא יפיל אותה עוד 12 שניות, טוען הטקסט. אבל היא שם, 12 שניות אל העתיד.

הוא עדיין מחזיק בתמונה בפאנל השלישי, ונזכר איך הוא לקח אותה לפני 27 שעות. היא עדיין שם, הוא חושב, והפאנל הרביעי מראה אותו שם, בבר שממנו הוא לקח את התמונה. הציור בפאנל הזה, אגב, הוא ציטוט מדויק של פאנל שמופיע בפרק השלישי. לפני 27 שעות ג'ון לקח את התמונה, וכך זה נראה.

בפאנל ה-9 התמונה על רצפת המאדים. אלא שעכשיו זה לא העתיד, 12 שניות מההווה. עכשיו זה עכשיו, והפאנל הוא ציטוט מדויק של פאנל 2. והתמונה? היא ציטוט מדויק של ג'ון וג'ני, פעם בפארק, ב"תחילתו" של רצף אירועים שיוביל להפיכתו של ג'ון לסופר גיבור. כמו רשת תמונות, זעיר עלילות, שנובעות כולן מחייו של ג'ון, ד"ר מנהטן. אנשים לכודים בתוך ענבר.

לאנלוגיות יש השפעה משונה על סיפורים. אנלוגיה היא, בבסיסה, יציר מרחבי. אנו מעמידים שני דברים, זה מול זה, ובוחנים אותם. כאשר אנחנו עושים זאת בסיפור אנחנו יכולים לעקם את תחושת הזמן, כמו שתחושת דז'ה-וו יכולה לגרום לנו להאמין לרגע בזמן מעגלי, שחוזר לאותן נקודות. אנחנו נוטלים משהו מן הזמן, וממירים אותו למרחב.

8.

הביטו שוב בדף הראשון של הפרק הזה. הטקסט בעליל הוא של ד"ר מנהטן. הטקסט הוא תמיד בהווה. אבל התמונות, הן מייצגות כנראה את הראיה של ד"ר מנהטן. ואנחנו קוראים פתאום משהו שמתרחש בשני זמנים במקביל: הטקסט בהווה, והתמונות בזמנים שונים. מעט כמו ד"ר מנהטן עצמו.

9.

והאדישות הטרלפמדורית היא גם אדישותו של ד"ר מנהטן. זה אותו אדם שלא ביקר את אביו מאז שחזר לחיים, אותו אחד שמוכן להניח למלחמה גרעינית לפרוץ. טרלפמדורי הרואה גופה חושב שהאיש המת נמצא במצב רע ברגע מיוחד זה, אבל הוא בסדר גמור ברגעים רבים אחרים. ככה זה וכו'. אבל בין ד"ר מנהטן לבין הקורא יש פער ענק, ועליו משחק אלן מור במוסר האֶלים שלו, ולא נופל אפילו לא פעם אחת.

10.

הייתי צריך לסיים כבר, אבל אתם יודעים

Nothing ever ends.

11.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור

סבלנות, בסוף יש קומיקס

אני לוקח קורס על מיכאיל באחטין, תאורטיקן ספרות רוסי חשוב, שבזכותו (ובזכות הזיווג הטמא שלו עם קריסטבה) יש לנו היום מושגים מרנינים כמו "אינטרטקסטואליות". דרור בורשטיין, שמעביר את הקורס, זיווג בין באחטין לבודהיזם, ונגע, נראה לי, בנקודה חשופה.

לקרוא את "הדיבר ברומאן" מרגיש כמו לקרוא את הבודהה, רק של השפה. כלומר, לנסות לקרוא מישהו שהבין שהכל קשור להכל, שהכל משנה את הכל כל הזמן, ושמעז בכל זאת לתת בכל זה סימנים. כאשר באחטין מדבר, למשל, על הדיאלוגיות שטבועה בדיבר, הוא טוען שמבעים רבים, משפטים רבים, מיוצרים מתוך מחשבה על התגובה המתוכננת אליהם. עוד לפני שהמשפט יוצא מהפה, הוא כבר מתפתל מסביב לטיעוני הנגד שטרם נאמרו.

אבל בד"כ טיעוני הנגד נאמרים. הם נאמרו שוב ושוב באינספור שיחות אחרות. המשפט שלנו, זה שאנחנו רוצים לומר, הוא חלק מתוך כל אותן שיחות, מיוצר מתוך הנחת קיומן. כאשר דוד גרוסמן פונה לאולמרט, בנאום שלו, ואומר שהוא שקל את דבריו בזהירות, לקח את הזמן, כדי שלא יוכלו לומר שמתוך צערו הוא דובר, הוא עושה זאת כי הוא ראה את הטיעון הזה מופנה כבר כלפי אנשים אחרים. וכאשר נוציא את אותו משפט, שחישלנו בזהירות כזו, הוא יהפוך לחלק ממבעי השפה, ויעצב משפטים אחרים אצל דוברים אחרים.

כמו לקרוא את הבודהה. זה די מעניין, בדרך אגב, לראות איך הוא מנסה לנסח את ההארה במלים. הוא מתחיל בדבר אחד וקופץ לדבר הבא, ומשם חוזר לאחור, ומתפתל סביב זה, וקופץ קדימה, ואז אומר כמה דברים על שירה, וחוזר לרומאן ולדיאלוגיזם. כאילו יש לו תבנית, מלאה גלגלי שיניים עדינים מאוד, בתוך המוח, שאי אפשר להניח אותה כמו שצריך בטקסט, במשפטים שנקראים ברצף הזמן, ושהדרך היחידה לתאר אותה נכון יהיה כך, כדיגרסיה על דיגרסיה.

בהערת שוליים יאמר שראוי היה שבאחטין ישתדל יותר בכל זאת.

פריצ'ר. הכרך הראשון והמיותר

פריצ'ר הוא קומיקס שמתאר את מסעו של כומר, חברתו (שאצבעה קלה על ההדק) וערפד אירי בעקבות אלוהים. הוא עמוס אלימות לתפארה, משלב את הפמליה של מעלה, הפמליה של מטה, קצת מערבונים והרבה מותחנים וסרטי מסעות. מלבד זאת, פריצ'ר, לפחות הכרך הראשון, ניחן ביכולת המופלאה להיעשות מעניין פחות ופחות ככל שהעלילה מתקדמת. עמודים ספורים לקראת הסוף אתה כבר תוהה אם שווה להמשיך הלאה.

אחת הסיבות לכך, נראה לי, זו הדיאלוגיות הבאחטינית המוגזמת שלו. פריצ'ר טובע כל כך בתוך הדיאלוג המדומיינים עם כל אותם ספרים/סרטים/קומיקסים ששיחקו על עלילות דומות, שהוא כבר לא מסוגל לנוע. כאשר הוא × ×¢ – ויצויין ×›×™ עלילה דווקא יש שם – הוא עושה זאת תוך כדי דיבור עם כל אותן עלילות שלא נבחרו, שנבחרו בסיפורים אחרים. כאשר הרוצח הסדרתי מספר למה הוא רוצח (כדי לראות עד מתי הוא יוכל להתחמק), הוא מוסיף הערת "חשבת שזה בגלל שאבא שלי אנס אותי בילדות או חרא מהסוג ×”×–×”?". אפשר לחוש את הרגע שבו התבשלה הסיבה הזו אצל הכותב, הועלתה אל חלל הראש, ונבחנה אל מול אינסוף עלילות אחרות, שאיתרע מזלן וכבר נכתבו והוסרטו וצולמו וצוירו.

ב"השחקן" של אלטמן חוזר תמיד המעמד הבא: תסריטאי יושב מול מפיק, ומנסה לשכנע אותו להפיק סרט. הוא מתאר את הסרט ב-30 שניות, ועושה זאת באמצעות סרטים אחרים – "×–×” הפנתר הוורוד פוגש את גונבי האופניים". פריצ'ר מסריח ממאמץ להיראות חדש, אבל נראה כמו "דוגמה" פוגש את "הארי המזוהם". נראה גם שככה בדיוק חשבו עליו. ובכל זאת, גם ×–×” יפה, אם משתדלים. אם משתדלים אפשר לראות את הזרם שנגדו מנסה פריצ'ר לשחות, ונכשל.