ארכיון תגיות: תמה

הסמיוטיקה של העישון (או) מבעד לנרטיב המטונימיות

1. בפעם הראשונה שהפסקתי לעשן, עוד בצבא, הפסקתי לשבועיים. לאחר שבועיים שלחו אותי לאבט"ש ליד ×’'נין. ×”×™×” יכול להיות ×›×™×£, ×”×™×” רע. התכסחתי עם אחד השומרים, וכשמילואימניק עבר ליד השער, ביקשתי ממנו סיגריה (מרלבורו לייט. מילואימניק, אחרי הכל). בפעם השניה שהפסקתי לעשן, הפסקתי לארבעה ימים. לאחר ארבעה ימים שלחתי את עצמי למכולת, וקניתי חפיסה. לא לעשן יותר בחיים. לא לעשן יותר בחיים. לא לעשן יותר בחיים? בפעם השלישית וכו', הפסקתי לפחות מיום. לאחר פחות מיום וכו', וגו'. 2. יש את הסיגריה של הבוקר, הסיגריה של אחרי האוכל, הסיגריה שעם הקפה, והסיגריה שאחרי. יש את הסיגריות שבין הסיגריות הללו. העישון אינו נדבק למצב עניינים, הוא נדבק למושג של מצב עניינים. מרגע מסוים, המושג "בוקר" נעשה קרוב יותר לאידיאה שלו – לבוקר כפי שבוקר אמור להיות – אם יש בו סיגריה. המעבר מ"קפה" לסיגריה הוא כבר מטונימי כל כך, עד ששני אלו כבר קיבלו צורת סמיכות בלשון: "קפה וסיגריה". חודש ושבוע ללא סיגריה. בירידה מהאוטובוס הרעב לסיגריה גדול יותר. לפני שהפסקתי, ×”×™×” בזה היגיון. הרי האוטובוס הוא הפסקת עישון כפויה. עכשיו, הירידה מהאוטובוס, המושג של ירידה מהאוטובוס, מלווה בצורך. 3. ביום הראשון להפסקת העישון הזו הייתי בעיקר רעב. הרעב לעשן עבר מקנה לוושט. הצורך מסמן את עצמו, ולא תמיד במדויק. 4. עכשיו, אחרי כמה וכמה ימים ללא סיגריה, נדמה לי שהסיבה להתעלקות הזו של העישון על מושגי הזמן שלי היא מסובכת יותר משחשבתי קודם. המהלך הראשוני הוא פיזי לחלוטין: העישון בורא צורך בעישון, הצורך בעישון גורר אחריו עישון, שגורר בתורו סיפוק. השאר ×–×” כבר עניין לפסיכוסמיוטיקה הקטנה שלי. העישון והסיפוק מהעישון נצמדים ×–×” לזה במהלך כפול: מקשר של סיבה ותוצאה לקשר של דמיון. הסיגריה, במיוחד כשהיא לא ברשותך, נעשית הסיפוק מהסיגריה. כך או כך, הבוקר כבר לא מלווה רק בזיכרון הסיגריה, אלא גם בזיכרון הסיפוק ממנה. 5. ואולי ×–×” לא כך. כשאני שוכב על הדשא, אני כבר לא בטוח אם אני רוצה לעשן בגלל שאני × ×”× ×” מלשכב על הדשא, והנאה נקשרה אצלי לסיגריה, או בגלל שהמושג "לשכב על הדשא" ×”×™×” מלווה במשך זמן רב כל כך בעישון, ועתה, בלעדיו, חסר כאן משהו. אולי אני פשוט עדיין צריך ניקוטין. 6. באשר למושג "מושג": אם לצטט מעשן ידוע (אולי שמעתם עליו), "חוקר רנסנס ידוע (אולי שמעתם עליו), ק.ס. לואיס", הגדיר את המיתוס ×›(מהזיכרון אני מצטט, והזיכרון לקוי)"חתיכת העלילה הבסיסית, שהופשטה מסממניה הקונקרטיים, שיש לה השפעה עלינו". לפני שיקומו לתקן אותי – אנא, קומו לתקן אותי – אנהיר לדוגמא, ש"האודיסיאה", בבסיסה, היא סיפור השיבה. לסיפור השיבה, כסיפור שיבה, יש אפקט בסיסי עלינו, גם מבלי שנדע דבר על אודיסיאוס. גם אם לא מסכימים עם לואיס (מבחינתי השאלה היא לשם מה אנו מגדירים מראש), עדיין מעניין הצמצום ×”×–×” של האודיסיאה לשלד עלילה מופשט כל כך, מופשט מספיק בשביל שיוכל להשמין בעוד ועוד נרטיבים. הפכנו עלילה למושג, למסומן. 7. כבר כתבתי את ×–×” כאן פעם: כלב הוא ×—×™×” עם 4 רגלים, אבל אנחנו נקבל ככלב גם ×—×™×” עם 3 רגלים בלבד. הקטגוריות שאנחנו משתמשים בהן נזילות למדי, אפשר להשמיט או לשנות חלק מהתכונות שלהן. (אגב, במוסף "מאה שנות מדע" של "הארץ" מתאר אחד הכתבים ויכוח מצחיק בין מדענים בעניין ×”"מהו אדם?") חוקרת בשם אלינור ראש ערכה כמה ניסויים בעניין, והצליחה להראות שישנן תכונות ואיברים מהותיים יותר לקטגוריה מאשר תכונות או איברים אחרים. היא קראה להן "תכונות פרוטוטיפיות". כך, קיווי ×™×”×™×” פחות פרוטוטיפי בקטגוריה "ציפורים" מאשר "דרור". אפשר לתאר זאת מכיוון אחר – תכונות מסוימות מהותיות מספיק לקטגוריה על מנת לסמן אותה. "דרור" יסמן ביתר קלות את הקטגוריה "ציפורים" מאשר קיווי. הידד. 8. ×”× ×”, אני מגיע לעניין עצמו: אני מעשן, ומוליך את הסיגריה במעלה היררכיית התכונות בכל קטגוריה וקטגוריה, בקטגוריות של זמן ושל עלילה. בוקר עם קפה וסיגריה נעשה פרוטוטיפי יותר, מייצג יותר, מאשר בוקר ללא שני אלה. "עישון" אינו הכרחי באף אחת מקטגוריות הזמן שלי, גם היום – סיגריה לא מסמנת "בוקר" יותר מכפי שהיא מסמנת "צהריים". אבל "הסיגריה של הבוקר" קיימת, ואתה מגלה פתאום שחיית את הבקרים שלך באנלוגיה לבקרים קודמים, כדי למצוא איזה מיתוס, בוקר פרוטוטיפי, הבוקר של הבקרים כולם. 9. ובזה העניין נגמר. (והתמונה: רויטרס)