פרק ראשון ובו יסופר על מה הסרט

גרייס (שאותה מגלמת הפעם ברייס דאלאס הווארד, בתו של הבמאי רון הווארד) מגיעה עם אביה (שאותו מגלם ווילם דפו שהחליף את ×’'יימס קאן) והגנסטרים שלו לאחוזה באלבמה בשם מנדרליי. גרייס נחרדת לגלות ×›×™ בשנת 1933, 70 שנה לאחר ביטול העבדות בארצות-הברית, מתנהלת האחוזה כאילו הזמן עצר מלכת – השחורים ממשיכים להיות עבדים והגברת הלבנה ממשיכה לשלוט בבית. גרייס מחליטה להחדיר את הדמוקרטיה אל האחוזה. אביה מזהיר אותה מפני הנטייה שלה לרחם ללא כיסוי על ציפורים חינניות ונוסע לדרכו, לא לפני שהוא מותיר בידיה כמה גנסטרים עם רובים. את הסיפור מלווה קולו ×”×—×™× × ×™ של וויליאם הארט, בתפקיד הקריין השנון והיודע-כל.

פרק שני ובו דיון בשאלת העבדות

השאלה המרכזית המוצגת בסרט היא כמובן השאלה האם תצליח גרייס במשימתה לגאול את השחורים. גרייס היא דוגמה ומופת לליברל הלבן הנאור, שמבקש להשפיע מטובו על העולם האחר, שעוד לא השכיל להבין את פלאי הדמוקרטיה. לא קשה להבין כי המקרה של גרייס אינו רחוק מהמקרה של ג'ורג' בוש, אשר מתעקש להגיע לאחוזות רחוקות כדי להסביר לכולם מהי הדרך הנכונה לחיות. מי שראה בעבר סרטים של פון טרייר יוכל לנחש את האכזבה הצפויה לגרייס, ומי שלא ראה, שיילך לראות.

פרק שלישי ובו כמה מילים על רצון טוב

גרייס מוכת הכוונת הטובות עושה ככל שביכולתה כדי ללמד את השחורים דמוקרטיה מהי – היא מעבירה להם שיעורים בבחירה חופשית, היא משתתפת בעצמה בעבודה הקשה, היא כולאת את הלבנים בכלא שהיה שמור פעם לשחורים, היא מאפשרת לשחורים לנצל את המשאבים שהיו שייכים פעם ללבנים. אולם כל אלו מובילים למסקנה אחת בלתי מפתיעה – קל יותר להוציא את השחור מהעבדות מאשר את העבד מהשחור. במיוחד אם עושים הכל תחת עיניהם הפקוחות של קני הרובים.

פרק רביעי ובו צצות שאלות על פון טרייר ונשים

כמו בכל סרטיו של פון טרייר, גם הפעם הגיבורה בסרט היא נערה בעלת עור צח להפליא. לעיתים נדמה ×›×™ זהו הקריטריון היחיד של טרייר בבואו לבחור את שחקניותיו. בחירה זו משפיעה כמובן על אופי הגיבורות – הנשים בסרטיו של פון טרייר הן לעולם שבריריות, ושבויות לנצח בעולם שחוקיו נקבעים בידי אנשים אחרים. במנדרליי, האישה הלבנה שבויה, בין השאר, גם באונו הבלתי ניתן למעצורים של הגבר השחור הפראי, אשר בו היא חייבת לחשוק, לפי כל הסטריאוטיפים המוכרים. כאשר גרייס מגלה את המחברת שהותירה אחריה האדונית, שעל פיה יישק דבר באחוזה, נדמה לרגע ×›×™ אולי פון טרייר החליט לחרוג הפעם מהקונספציה שלו. אולם הצופות מוחזרות לקרקע המציאות הפון-טריירית בהמשך, כאשר מתברר מי עומד באמת מאחורי המחברת האדומה.

פרק חמישי ובו תעלה השפה האסתטית של הסרט

מנדרליי מתפרש על פני 139 דקות של תיאטרון. כמו ב"דוגוויל", פון טרייר משתמש כאן במרחב אחד בלבד, שנראה כמו בית בובות גדול, שקיר אחד שלו פתוח לעולם. העולם, שמזכיר שוב את עולמו של ברכט, מוסדר באמצעות הכיתובים על המפה, שמשמשת כרצפה. את מה שלא עושה תפאורת התיאטרון המנוכרת, עושה הסאונד המופתי, שמסייע לצופים להשלים פערים.

פרק שישי ובו השאלה הגורלית – יותר טוב מדוגוויל?

דוגוויל היה הסרט הראשון בטרילוגיה ונהנה מהילת הראשוניות. מעריציו הרבים של דוגוויל לא יזכו כאן, כנראה, לחוויה המטלטלת שאפיינה את הסרט הראשון. אולם מדובר כאן בסרט נפרד, בעל קיום עצמאי. נכון, התפאורה מבוססת על אותו רעיון, הקריין הוא אותו קריין ופון טרייר הוא פון טרייר. בהבדל אחד מרכזי: בסרט הקודם ניקול קידמן נאנסת ובסרט הזה ברייס דאלאס הווארד מצליפה בשוט.

פרק שביעי ובו פרטי טריוויה זולים

מנדרליי הוא אמנם הפרק השני בטרילוגיה של פון טרייר העוסקת בארצות-הברית אולם הבמאי הדני מעולם לא ביקר בעצמו באימפריה – משום שהוא סובל מפחד טיסות. כמו כן, הסרט אמנם מדבר על ביטול העבדות במדינה, אולם שחקנים שחורים אמריקניים סירבו להשתתף בסרט, בטענה שמדובר בנושא רגיש מדי, ולכן נאלץ פון טרייר להשתמש בשחקנים בריטיים. וזהו אינו הנושא הרגיש היחיד בסרט – במהלך צילומי הסרט הוצא להורג חמור אמיתי, עם נשמה ונשימה, בטענה שהחוק הדני מאפשר זאת. בלחץ ארגונים לזכויות בעלי חיים, הוצאה הסצינה הזאת מהסרט. כמו כן, אור מעדכן מזירת הקרב, ×›×™ גם סוס נשרף במהלך הצילומים.

פרק שמיני ובו סיכום – ללכת או לא?

מנדרליי הוא כמו סירופ לשיעול – ×–×” לא טעים במיוחד, אבל ×–×” הופך אתכם לבריאים יותר. אם אתם מחפשים סרט שיפעיל את בלוטות הדמע שלכם או יספק לכם שעה וחצי של בידור קליל, תתרחקו ממנדרליי כמו מסיפור אימה. אם אתם רוצים סרט שידבר אל המוח שלכם, ואולי אפילו יפעיל אותו, לכו עכשיו.

(נכתב במקור עבור המגזין "חיים חדשים")

 

השבץ השני של אריאל שרון, ראש ממשלה בפוטנציה, נפל בבום, והתפוצץ שבוע. שבוע שאף אחד לא העז, מפאת כבודו של ראש הממשלה, להוריד את שרון מהפרונט. בעיתונים היומיים זה עוד נראה סביר, איכשהו. באינטרנט, לעומת זאת, הכותרות הראשיות נעשו לרישום מדוקדק של כל עווית והנשמה. מפאת כבודו ומפאת זכות הציבור לדעת. ומתוך כבוד וזכות הציבור, זכינו לכותרות נוסח "שרון הזיז את רגל ימין" (ציטוט מן הזיכרון).

אבל די מהר, כבר ביום השני, זו כבר לא באמת היתה זכות הציבור לדעת. האירוע המוחי נטל את שרון מהחיים הציבוריים, וקיים חשש קטן מאוד שהוא יחזור אליהם. אם ירצה, הבו לי את תיקו הרפואי. בינתיים, מנכ"ל הדסה עין כרם , שלמה מור-יוסף, יודע לספר יום-יום שדגימות השתן של שרון היו תקינות. רבאק ערס.

אפשר לטעון, כמו בני ציפר (הרננה מלמלשטיין של "הארץ"), שמדובר בסוג של פורנוגרפיה. זה ודאי נכון. אבל נראה לי שהיה כאן בעיקר פחד. החשש של "מי יחליף ראשון את הפרונט". כך, כשסטלין היה נואם לא העזו החברים להפסיק למחוא כפיים. אף אחד לא רצה להיות הראשון. ומפאת כבודו של שרון, יודעים כולם על מצב בדיקות השתן שלו.

בפוסט אחר השוויתי את התקשורת לגירוסקופ, שמרכזו הוא נמען מדומיין, הציבור. מדמיינים את העם, וכותבים למדומיין, מנסים לא לעורר את חמתו. עכשיו אני רוצה להוסיף:

ב'קיל ביל' טוען ביל שסופרמן אינו התחפושת של קלארק קנט, קנט הוא התחפושת של סופרמן. סופרמן מתחפש לבני האדם, למה שהוא תופס כבני אדם: פחדנים, חלשים ומגמגמים. קלארק קנט הוא התגלמות הבוז של סופרמן. כך, התקשורת מתחפשת לעם, ומצב דגימות השתן של שרון הן הבוז שלה. הבוז והפחד.

אם לשפוט על פי מצב כניסות הגולשים לכתבות הללו, הבוז והפחד מוצדקים.